יום רביעי, 29 באוגוסט 2012

שידוכין

הייתי בחתונה.

דווקא שמחתי ללכת לחתונה. לפעמים זה קשה\ אבל הפעם זו הייתה חתונה של בת דודתי האהובה, ושמחתי בשמחתה.
גם דודה שלי מאמריקה הגיעה, וכשאני אומר דודה שלי אני מתכוון לדודה של אבא שלי. אצלנו המשפחה מאוד קרובה, וגם בני דודים שניים הם בני הדודים שלי.

כל אירוע כזה טומן בחובו את השאלה שאנשים כבר לא שואלים. הדודה שלי רמזה לו. היא אמרה שנרווה ממך נחת. מה ששעשע אותי היה שבמבטא החסידי זה היה נשמע נָחָסְ.
אמרתי לה בעזרת השם, אבל במבטא חסידי אז זה יצא בעזרס השם. וגם חייכתי כמובן.

אז מה עושים כשמציעים לך שידוך, והוא בעצם לא כל כך רלוונטי?

אח שלי שלח לי דוא"ל. הוא כתב לי שחברים שלו רוצים לשדך לי מישהי. הוא שאל אותי מה לענות. אז השתמשתי בשיטה שאני קורא לה השיטה האופטימית.

"תודה רבה, אבל זה לא רלוונטי כל כך כרגע". לא לשכוח להוסיף חיוך. שיטה זו כרגיל גוררת את התגובה: "אני מקווה שזה ילך, אבל אם לא – תודיע לי".

התלבטתי עם חבר, איתן, אתם כבר מכירים אותו, אם צריך להגיד "לא רלוונטי" או "לא רלוונטי כרגע". אני חושב שזה לא משנה. שניהם אמת. אבל כשאומרים כרגע, זה נותן נופך עוד יותר אופטימי.

החיסרון בשיטה זו הוא שיכול להיות שהם יתחילו לנסות לדלות פרטים על הקשר הנוכחי והם עלולים להיות מופתעים שקוראים לה איתן. עוד יכול להיות שלאחר זמן הם יחזרו אליך כדי לברר אם זה כבר רלוונטי, והם גם עלולים להיעלב שלא חזרת אליהם כשהתפנית.

ויש השיטה המתחכמת. בשיטה זו אתה אכן מתעניין ומברר פרטים אצל השדכן אבל כל המטרה היא למצוא את החיסרון ולהיתלות בו.

"אה, היא אשת קריירה? לא אני מחפש משהי שתהיה יותר בבית"; "אה, היא מובטלת? אני מחפש מישהי בעלת קריירה"; "אה, יש לה משקפים/שיער שחורה/הולכת במכנסים? לא שייך. מצטער".

חבר שלי מארצות הברית (If you are reading this – call me) סיפר לי שבקהילות הדתיות מאוד יש מבחן חגורת הבטיחות. אם היא נכנסת לאוטו ושמה את החלק העליון של חגורת הבטיחות מלפנים אז זה לא צנוע, ואם היא שמה את זה מאחוריה אז זה לא בטיחותי. תמיד אפשר להשתמש בתירוץ הזה כדי לדחות שידוך.

והנה עוד תירוצים, לבחירתכם:

הפסקה: "אני בהפסקה כרגע".

חו"ל: "אני יוצא לחו"ל עוד מעט, אז אני לא מתחיל שום דבר כרגע".

המשבר: "אני אחרי פרידה קשה".

התלות: "אני מחכה לתשובה ממישהי"


בעצם כל שיטה ותירוץ הוא תירוץ טוב, אבל הוא רק תירוץ.

יום רביעי, 8 באוגוסט 2012

אני רק שאלה

בעיירה כל שהיא, כל שאלה שהייתה לשוחט העירה הוא היה מביא לרב. לתקופה מסוימת השוחט הפסיק לבוא אל הרב, ופתאום חזר אליו עם שאלותיו.הרב: מדוע הפסקת לבוא אליי עם שאלות?השוחט: ההליכה אל הרב עם חלקי הפרה היא קשה, והדרך ארוכה. והנה קראתי בפרשת השבוע "בשר בשדה טריפה לכלב תשליכון אותו" החלטתי לבדוק כך, אשליך את את הבשר לכלב , אם הבשר טרף – הוא יאכל אותו. ואם הכלב לא יאכל את הבשר – סימן שהוא כשר.הרב: אז למה חזרת אליי?השוחט: הכלב מחמיר גדול.)חיוכה של תורה)


אחת הסיבות שאני קורא את העלון עולם קטן, ואני בטוח שאני לא היחיד, היא השו"ת הסלולרי. אני לא יודע לפעמים מה יותר מוזר השאלות או התשובות. למשל, שאלה: האם היו דינוזאורים? תשובה: כן, בעצמי ראיתי את השלד שלהם במוזאון. ועוד ועוד.

השו"ת הסלולרי סיפק לנו הרבה אנקדוטות מצחיקות לשולחן שבת. הגדיל לעשות אהרון רזאל שהחליט להלחין שאלה מהאינטרנט לגבי אכילת קרמבו בשבת.

הפופולריות של השו"ת הנ"ל התעצמה לתקופה מסוימת, עד שיצא ספרון שמאגד את השאלות. בהקדמה לספרון, המחבר כותב, בצורתו האופיינית, שאפשר לחלוק על התועלת של השו"ת הסלולרי, ולכן מי שלא מתאים לו שלא יקרא בספרון, אבל יש אנשים שנעזרו בשו"ת ורווח להם.

שאלות הלכתיות הם לחם חוקו של הרב, אבל אני לא בטוח שאני רוצה לשאול את השאלות שיש. מצד שני אני לא בטוח שהרבנים רוצים לשמוע את השאלות שיש לי. באחד המפגשים שהיו ב"כמוך" התארח רב, ובחלק שהוקדש לשאלות ותשובות שאלתי אותו אם הוא היה מעדיף שלא היו מגיעות אליו שאלות מהסוג שאנחנו מעלים. והוא בכנות מתחמקת ענה שזה בהחלט היה מקל עליו את החיים, אבל זה חשוב וכו'.

יש לי שאלות לגבי המין השני, או השלישי. בכל מקרה לגבי נשים. למשל, מותר לי ללחוץ להן יד או שאני צריך לשמור נגיעה? עד עכשיו שמרתי על זה בקנאות. אפילו הייתה לי שיטה שלא להביך את הנשים שצבאו על פתחי ללחוץ לי את היד. בצבא היה ידוע שלא נוגעים בי. וכשהגיעה חיילת חדשה לבסיס ורצתה ללחוץ לי את היד, חיילת אחרת פצחה בסדרת צעקות וקללות איך היא עושה לי את זה. אני עוד הייתי צריך להרגיע אותה.

ומה עם קול באישה? האם מותר לי לשמוע זמרת על הבמה, בלי מיקרופון, שרה שירים שאינם שירי קודש? קראתי איפה שהוא שהייתה שבת הומוסקסואלים ולסביות ביחד והבנות החלו לשיר שירי שבת, והבנים הסו אותן בטענת קול אישה. והן ענו בתגובה מה אכפת לכם. ואכן בעצם מה אכפת לי.

כמיטב הסטראוטיפים, אני אוהב מחזות זמר, כל התלבושות, התפאורה, שירים וריקודים. היינו הולכים למחזות זמר רבים כמשפחה, ואני זוכר שהלכנו כמשפחה להצגה של יוסף וכותונת הפסים המשגעת. הרגשתי שאני צריך להראות שאיני מעוניין בשחקנים על הבמה, ובאיזה שהוא שלב החלטתי שזה לא צנוע והפסקתי ללכת. לא מזמן אימא שלי הציע לי לבוא איתם להצגה. היא אמרה לי שהיא התלבטה אם להציע לי בכלל כרטיס. ולכן אני שואל–  האם מותר לי לראות נשים רוקדות?

כשחבר שלי הלך לפני שנים לפסיכולוג, הציע לו הפסיכולוג לפנטז על נשים כדי לבדוק אם הוא יכול לשנות את הנטייה המינית שלו. יש עוד כל מיני סיפורים שהולכים ונהיים הזויים יותר ויותר. אך לא שמעתי אותם מכלי ראשון ולכן לא אפרט אותם כאן. השאלה היא מה מותר, ומה אסור.


אני לא חושב שהרבנים ירצו לשמוע את השאלות שלי, יותר מזה אני לא בטוח שאני רוצה לשאול את השאלות.

יום ראשון, 5 באוגוסט 2012

יום הולדת

עוגה יכולה לחבר בין אנשים, "הי, יש יום הולדת לביל"                              [חושב לעצמו] "אני שונא את ביל""יש עוגה בחדר הישיבות"
]חושב לעצמו] "אני צריך ללכת להגיד מזל טוב".תודה בזה, כשאתה שר "יום הולדת שמח" כל מה שאתה חושב הוא – אני מקבל עוגה בחינם.במשך השיר אתה רק חושב איזה סוג זה? אני מקווה שזה שוקולד.(ג'ים גאפיגן)


קצת מחשבות על יום הולדת. חגגתי עכשיו יום הולדת. יום הולדת שלושים. בעגה המקומית מסתבר שזה לא רק להחליף מספר, אלא שעברת למצב צבירה אחר. בסדרה "הכי גאים שיש" עשו לאחת מדמיות המפתח יום הולדת שלושים. הכינו לו עוגה בצורת מצבה ובמרכז החדר היה ארון קבורה. בתוספת בלונים שחורים.

זה הזכיר לי שכאשר עבדתי פעם על סמינר מנהיגות, רציתי לעשות פעולה שבה יהיה ארון קבורה באמצע החד, ואפילו מצאתי קופסת קרטון מתאימה. תכננתי לשים בתוך הקופסה מראה שהמשתתפים יראו בה את עצמם, ואז הם יצטרכו לרשום את ההספד על עצמם. הרעיון מאחרי זה היה שבכתיבת ההספד הם יבינו מה חשוב להם ומה כדאי להשקיע.

בהתייעצות עם מדריך-חבר, הגענו למסקנה שלא צריך לעשות כזו טראומה לילדים בני חמש עשרה. בלית ברירה פשוט שיחקנו תופסת.

את יום ההולדת לא ציינתי בשום צורה מיוחדת, לצערי או לשמחתי שמחתי לקבל את הטלפונים שכללו ברכות, אבל לא הרגשתי ביום זה שונה מכל יום אחר. חוץ מחשבון נפש שעשיתי. חשבון נפש קצר, בזמן שבישלתי לשבת.

אז איפה אני היום, בעיקר מבחינה דתית, ומה אני עושה היום שלא עשיתי בעבר או שכן עשיתי בעבר ואני לא עושה היום.
וכשאני אומר בעבר אני מדבר על הטופ הדתי שלי, הישיבה. הרי כשעוזבים את הישיבה אתה בטוח שזהו, אתה יכול לעשות הכול כדי לשמור על עצמך. יש משהו פשוט בחיי הישיבה, אתה יושב ולומד, זהו. החיים הם שחור ולבן, אביי ורבא. הדבר הכי קשה שיש לך הוא שיום אחד תצטרך לעזוב את הישיבה.

כשעוזבים את הישיבה אתה צריך בעצם לקבל החלטות מה אתה עושה ומה לא. היכן הוא אותו תחום אפור שבו אתה חי. ולשאול את עצמך האם נדב של הישיבה והנדב של עוד עשר שנים מעכשיו יהיו שמחים עם מי שאני עכשיו?

אז אני קובע עתים לתורה, מתפלל שלוש תפילות ביום, רובם אפילו במניין, ויש עוד מה לעבוד על הכוונה. בגדול עושה הכול. פתאום הבנתי שאם אני ארצה לפרט מה אני כן עושה או לא עושה, אני אצטרך ספר. 500 מילים פחות או יותר, לא יספיקו.

הרמב"ן כותב לבנו באיגרת הרמב"ן שלא לקום מהספר בלי לקחת משהו ממנו. אז אני קיבלתי על עצמי משהו מעשי. וכן זה קשור לעובדה שאני הומוסקסואל. הרי בשביל זה אנחנו כאן. לפני זמן מה הבנתי שאני לא אתחתן עם אישה. זה המצב. לפי מנהג אשכנז, נהוג שלא לבוש טלית לפני החתונה. לפי דעתי זה כדי שהבנות יוכלו לראות את הרווקים ולבחור. דרך אגב, אל תדאגו – בשביל השוויון גם לבנות יש סימנים, למשל ברחובות מאה שערים, כך לחשו לי, אם בת הולכת עם שתי צמות זה אומר שהיא לא מוכנה לשידוכים, אך מהיום שהיא משנה את תסרוקתה לצמה אחת, השדכניות נכנסות לפעולה.


החלטתי שכן להתעטף בטלית בתפילה. וזה לא עניין של מה בכך, דבר ראשון כי שכחתי בפעם הראשונה. ודבר שני אנשים עלולים לשאול שאלות שאני לא מוכן להן. דבר אחרון זאת התחייבות שלי להשם שאני כן רוצה להיות קרוב אליו, וכן רוצה להתקדם. אבל אני כן רוצה שיהיה לו ברור, שניסיתי ועכשיו אני רוצה שיעזור לי למצוא את האושר שלי, בדרך שלי, על פי הכללים שלו.

חברים

אם אתה גייהומו וכולידבר בנינו אין סודות הרי.נגיד אני, הייתי גם
פשוט אומר
אוקי, אז אני גייאבל אני לא גיי(Avenue Q)

בואו נניח שחבר שלך, סליחה, ידיד שלך התקשר להציע לך לצאת עם חבר שלו, סליחה, ידי ד שלו. בואו נניח ששאלת פרטים ואכן זה נשמע שייך. בואו נניח שהסתכלת לחבר שלך, סליחה ידיד שלך בפייסבוק וגם המראה של הבחור מצא חן בעינך. גם שיחת הטלפון עברה בסדר וקבעתם להיפגש.

עכשיו מתחילה אחת הבעיות הקשות ביותר, מה ללבוש?
כשיצאתי עם בנות הכללים היו מאוד ברורים, חולצה מכופתרת, מכנסים ארוכים ונעלים מצוחצחות. אם לא הייתי בא כך הייתי מקבל גערה. ואם לא הייתי מתגלח, לא היה סיכוי לפגישה שניה. כיום הדברים יותר מסובכים, זה מתחיל בגילוח כן או לא, מה עדיף? מראה מסוקס, או נקי? כאן יש רק שתי אפשרויות. אבל אז מגיעה ההתלבטות, איזו חולצה ללבוש. חולצה מכופתרת זה רשמי מידי אבל זה נראה טוב. פולו זה לא כאן ולא שם, סתם טי-שרט, זה לא לדייט. או אולי זה פשוט דברים שאני רגיל אליהם ממקודם, ואני צריך להשתחרר מהם. עכשיו אני מבין מה בנות עוברות לפני שהן יוצאות לדייט. ולי אין את השלב של להתאפר.

תאר לעצמך שהגעת לפגישה ואתה רואה שהוא בא עם אותה חולצה בדיוק, איזה פדיחות. למרות שזה היה יכול להיות יותר פדיחה אם זה היה קורה בדייט עם אישה.

יש בדיחה על בחור שיוצא בפעם הראשונה עם בחורה והוא מפחד שלא יהיה להם על מה לדבר, אז חבר שלו אומר לו שאם השיחה נתקעת תמיד אפשר לדבר על אוכל, משפחה ופילוסופיה. ואכן השיחה נתקעת אז הוא שואל "את אוהבת ספגטי?" והיא עונה "לא" שתיקה מתעוררת והוא נעזר בגלגל ההצלה השני "יש לך אח?" והיא עונה "לא" שתיקה נוספת. בצר לו הוא פונה לאפשרות האחרונה "אם היה לך אח הוא היה אוהב ספגטי?"
אז אצלנו תמיד אפשר לשאול גם: מי יודע עליך? זו שאלה שפותחת שעה של שיחה לפחות.

לאחר שסיפרתי למשפחה שלי, הייתי צריך לספר גם לשני חברים שלי. לא משנה כרגע למה. כמובן שפחדתי מאוד מהשיחה הזו. שניהם סטרייטים למהדרין, אני די בטוח שהם אף פעם לא פגשו הומוסקסואל לפני. צריך לתכנן את האסטרטגיה, איך להתחיל. האם לזרוק את הפצצה ואז להתמודד עם ההלם? או להכין אותם לאט, לאט, לתת להם להבין לבד?

נפגשתי איתם כל אחד בנפרד, אני הכנתי אותם. הסברתי להם שלא קל לי לדבר על מה שנדבר עליו, ואני מבין שלא יהיה לנו קל אחרי זה. ואם הם ירצו לנתק קשר, זו תהיה החלטה שלהם המקובלת עלי. אחרי זה אמרתי להם "יש לי נטיות הפוכות" יותר קל להגיד את זה מאשר אני הומוסקסואל. שניהם התרגשו מהכנות. שניהם היו גם בהלם, בהתחלה הם לא ידעו איך להגיב. אך לאחר התעשתות הם אמרו לי שאין להם בעיה עם זה, ואיתי. אני התרגשתי מאוד. הנה אנשים שלא מהמשפחה שלי, שלכאורה לא תהיה להם בעיה לנתק את הקשר, אבל לא, הם איתי. הרגשתי נהדר רציתי לספר לכל העולם.


בשיחה עם אחד מהם הרגשתי את הקושי שלו. מכיוון שאני בן בית אצלו, ידעתי מה רוצה והוא אפילו לא היה צריך לשאול. אמרתי לו מיד שהוא יכול לספר לאשתו. ראיתי שהוא נרגע. לדעתי בעל ואישה צריכים להיות מסוגלים לדבר על כל דבר. פתאום כבר לא הייתי מוזמן אליהם כמקודם. כשנפגשנו ברחוב השיחות היו הרבה יותר קצרות. מעולם לא דיברנו על זה. נפלתי לקרקע המציאות. ואני שמח על כך.

קהילה וירטואלית

הטלפונים היום הם אלחוטיים כדי שהידיים שלך יהיו חופשיות לעשות באותו זמן משהו אחר. רוב הסיכויים הם שאם אתה צריך את שתי הידיים שלך בשביל משהו, כדאי מאוד שגם המוח שלך יתרכז בזה.(אלן דג'נרס(


המכשיר הסלולרי התחיל כמכשיר גדול ואפור. זה היה סמל סטטוס. בזמנו הראו בסרטים ברוב רושם את המכשיר, שהיה אותו רק לעשירים ביותר. וכולם קינאו בהם. לאט לאט המכשירים התכווצו.

אני זוכר את המנגו שקיבלתי כשנכנסתי לפנימייה. זה היה, איך להגיד את זה, מעצבן. איזה סמל סטטוס ואיזה נעלים. היינו צריכים להקליד 1234 כדי להתחבר למוקד ואז עוד שמונה ספרות של החשבון ואז עוד ארבע של הקוד הסודי ואז את מספר הטלפון. בטוח גם טעית מתישהו במהלך החיוג ואז צריך להתחיל הכול מהתחלה.רוב הזמן הטעות הייתה קורת בספרה האחת לפני האחרונה. מרפי בטח יושב וצוחק לו.

מאז הלכו המכשירים והשתכללו. גם התכניות חיוב לא נשארו חייבות, וצריך היום תואר שני כדי להבין את החיוב החודשי ואיזו חברה כדאי לבחור.

היום המכשירים חכמים כל כך  שמישהו אמר שהם חכמים יותר מהאנשים שמחזיקים אותם. מה שבטוח הוא שמי שמחזיק אותם נקשר אליהם מאוד. השבוע ראיתי איש מוציא לטיול את הבן שלו, הכלב שלו והאייפון שלו. הילד הילך חופשי, הכלב היה קשור והאייפון היה ביד. תהיתי לעצמי אל מי מהם הוא הכי מחובר.

עשו מחקר בארץ וגילו שאנשים עם מכשירים חכמים הם פחות נחמדים. אבל מהו היתרון של המכשיר החכם? בלא ספק זה האטרף דייטינג, אפליקציה שמודיעה לך מי מהקהילה בסביבתך. לפני שאנשים יצאו בצווחות של פאניקה, ארגיע ואומר שצריך להירשם לאפליקציה. זה לא שהמכשיר יודע לנתח תנועות ידיים ואינטונציה של הקול כדי להחליט מי הומוסקסואל. חכו גם זה יגיע.

יש עוד אפליקציות מאין אלו, כך סיפרו לי, וזה לא מפתיע – כשיש קונים יש היצע. השאלה היא למה יש קונים?

הסיבה היא עגיל באוזן ימין. דיברתי עם חבר לא מזמן, הוא שאל אותי אם יש סוג של דרך לזהות הומוסקסואלים ברחוב. אמרתי לו שפעם הייתה אופנה שהומוסקסואלים הלכו בעגיל באוזן ימין, כמעין קוד סודי. כשזה התפרסם התופעה דעכה. מן הסתם, העגיל גרם גם לטעויות משעשעות בזיהוי, זה מה שקורה כשלא כולם מודעים לקוד הלבוש.

יש בי קנאה מסוימת לאנשים שהם מוחצנים יותר. קל יותר להבין איזה מגדר הם מחפשים. מן הסתם יש להם יותר הצעות, ואפשר לדבר איתם ולפנות אליהם באופן חופשי יותר, מה שלא ניתן לעשות עם כל אחד. אולי כיוון שהומו עדיין נחשבת לקללה ואם תפנה לאדם שאינו משלנו הוא עלול לקחת זאת כעלבון.

לבונים החופשיים יש טבעת מיוחדת שרק להם יש אותה. אם חברי הכת נפגשים הם צריכים לבצע את לחיצת היד הסודית, ואסור להם לגלות במה הם מאמינים (ודרך אגב זה לא הרבה, מישהו גילה לי). זה נשמע קצת כמו תנועת נוער, אבל זה מאחד. בכל מקום שתלך תוכל למצוא חבר. זו גם המטרה של חולצת התנועה. לאחד את כל מי בתנועה תחת רעיון אחד, ולהראות אותו בעזרת קוד לבוש.

כך גם המדים של הצבא. כך גם מגן הדוד הציצית והכיפה. אבל מה לעשות כשאי אפשר ללבוש את הדגל שלך בחוץ, כיוון שהוא בולט מדי, כיוון שהוא מסמל משהו שעלול לעורר אי נוחות עד זעם מהסובבים אותך.  אז צריך להירשם באפליקציה במכשיר דור שלישי.


גילוי נאות, אין לי מכשיר חכם, אין לי אפילו גלישה באינטרנט. המצלמה בנייד שלי לא בשימוש, ואני שונא לדבר במסרונים.

ילדים

כשהייתי בן ארבע עשרה אבי היה כל כך בור בידיעותיו, שבקושי יכולתי לסבול אותו בסביבתי. אבל כשהגעתי לגיל עשרים ואחד השתוממתי מכמה שהוא התקדם בשבע שנים.(מארק טווין(

 מבחינת שמחות, הכי גרוע לפי דעתי הוא להגיע לחתונה שבה אתה לא מכיר אף אחד חוץ מהחתן או הכלה ואז אתה משתעמם די מהר ורוצה ללכת מיד אחרי הבר של קבלת הפנים, שבואו נודה על האמת זה החלק הכי טעים של החתונה. פחות גרוע זו חתונה שבה אתה מכיר את כולם, אבל לא ראית אותם כמה שנים, ואתה צריך להתעדכן עם כולם וכמה ילדים כבר יש להם ומה הם עושים ומי שומר על קשר עם מי ואתה עסוק בהתעדכנות עד שאתה מפסיד את הבופה שהגעת מוקדם רק בשבילו.

בפעם האחרונה שהוזמנתי לכזה אירוע, הייתי מספיק אמיץ להגיד שאני לא בא. ונכון להיום הוא לא יצר איתי קשר שוב (אם אתה קורא את זה – יש לנו בעיה אחרת, אבל תתקשר אליי).

שמחות של מישהו אחר במשפחה כגון אח או אחות הם גם אירוע די מתוסבך. אז נפגשות משפחות שלמות שאין ביניהן שום קשר ממש, אוכלים ביחד ורוקדים ביחד. חשוב להיות נחמדים לכולם ולהעמיד פנים שאתה באמת זוכר מי זה מי.

השבוע הייתה לנו שמחה משפחתית כזו: נולד נכד ראשון להורים שלי. הנכד הראשון שאבא שלי זכה להיות הסנדק שלו. אבי אינו מחפש כבוד, זה רחוק ממנו והלאה. אבל מי שבורח מהכבוד – הכבוד רודף אחריו. ואכן הוא אדם בעל הדרת כבוד.

מנהג שפשט במחוזותינו הוא שבאים אל הסנדק לבקש ברכות, ואכן טור שלם של אנשים התפרס לפניו לבקש ברכה. ראיתי את המבוכה על פניו ואת השמחה כי על פי מסורת (שהוא לא כל כך מבין) כעת הוא יכול לברך אנשים ולעזור להם.

ואני הבנתי שאני לא אוכל לתת לו את האושר הזה. עצרתי את הדמעות וברחתי מהחדר.

היו ששמו לב אבל העמדתי פנים שמחות, לא יכולתי לחכות לרגע שאוכל לנסוע חזרה הביתה.

אימא שלי הבינה את זה מזמן. כבר אז, כשסיפרתי להם, זו הייתה אחת התובנות הראשונות שלה. ואני יודע כמה זה קשה לה. אני זוכר את הפעם הראשונה שאני הבנתי את זה: התהלכתי ברחוב, וחשבתי איזה מזל שיש לי ההורים שלי שעובדים ודואגים שיהיה לנו, ילדיהם, טוב. ולהם יש את ההורים שלהם. וזה חשוב שגם אני אתקדם בעבודה שלי בשביל שאני אוכל לדאוג לילדים שלי.

ואז זה הכה בי – אילו ילדים? לא הולכים להיות לי ילדים. כמעט התיישבתי על הרצפה (לוּ לא הייתי חושש מתגובת העוברים והשבים, הייתי גם עושה את זה). ברכי פקו. עמדתי במקום עד שהרגשתי שאני יכול להתקדם.

הפעם השנייה הייתה כשיישבתי ללמוד משהו אחרי ערבית (הזמן הטוב ביותר למחשבות עמוקות הוא בזמן שאתה מנסה ללמוד תורה, ובמקום להצליח להתרכז בלימוד, אתה מצליח לחשוב על כל דבר אחר) וניסיתי לחשוב איך הייתי מביא את הילד שלי ללמוד איתי אחרי ערבית.

אבל איזה ילד?

ניסיתי לחשוב, האם אני באמת רוצה ילדים. חשבתי על כל הזמנים שדמיינתי את עצמי נשוי, ושמתי לב שילדים לא הופיעו לי בציור התמונה.  אני אוהב ילדים נהנה לשחק עם אחייניות שלי, אבל… אני גם מאוד שמח שהן חוזרות לביתן וסוף סוף יש שקט.

אני רואה את הצרות שהילדים גורמים להורים: לילות בלי שינה, דאגה אמתית ואין-סופית לחיים שלהם, כעסים, תסכולים, כסף.  ורגעים קטנים של אושר.

אני גם רואה את הצד השני – אני רואה את הנחת של הדור הקודם מהדור הנוכחי, ואני אומר לעצמי שהייתי רוצה את זה.  את התחושה המשפחתית, את האהבה הזו.

יש עוד הרבה לחשוב עליו: איך היא/הוא תבוא/יבוא לעולם, איך לגדל אותה/אותו, איך להסביר לה/לו שיש לה/לו שני אבות. האם באמת אני רוצה ילדים?


התלבטתי אם לבקש מהסנדק ברכה.

שדכנים

יינטה הו יינטה מצאי לי בן זוגשדכי לי שידוך, זווגי לי זיווג.די כבר נמאס לי לישון לבדירוצה מישהו על ידי.חוה מצאתי שידוך ממש זהבהוא מטר תשעים, כלומר, היקף מותניו
)מתוך כנר על הגג(


השבוע קיבלתי שתי הצעות לשידוכים. אחת בדוא"ל (ולא, לא כלה מאוקרינה. אלא מישהי שעבדה איתי פעם, רוצה להכיר לי את החברה הכי טובה שלה. עוד לא סירבתי.) והשנייה הייתה באירוע משפחתי. פנתה אליי חברה של המשפחה, וניסתה להציע לי שידוך. זה לא חדש היא תמיד מנסה להציע לי שידוך. אני חושב שהיא סימנה סבבי מטרה ואמרה, בואו נציע לו כל בחורה שיש בספר העיקר שיצא כבר עם מישהי שאני הצעתי לו.
עוד בתקופה שכן יצאתי עם בנות, סירבתי להצעה שלה. זה הלך כך: "אז מה את יכולה לספר לי עליה?" "האמת היא שאף פעם לא פגשתי אותה, אבל סיפרו לי שהיא ממש נחמדה".
אז דבר ראשון – אם אומרים לך שהיא "ממש נחמדה" זה אומר שאין להם משהו אחר להגיד עליה.
דבר שני – אם את לא מכירה אותה למה את משדכת בנינו?
ההורים שלי קיבלו ממנה טלפון נזעם, על עודף הבררנות שלי. ניסיתי להסביר להם שאם הייתי מציע לכם לעשות עסקה עם מישהו, אבל לא פגשתי אותו מעולם אבל שמעתי ממשהו שאומרים עליו שהוא אמין, האם הייתם הולכים להיפגש איתו?  הם הבינו, אבל לא קיבלו.
אני לא הולך לדבר על בעיית הרווקות במגזר (בכלל אימא שלי החליטה שכל רווק מעל גיל מסוים הוא הומוסקסואל), ולא הולך לדבר על המיזם כולנו שדכנים (מיזם מיוחד משהו. אתם מוזמנים לקרוא את רשימת העצות המופיעות באתר, ולהתרשם בעצמכם), ואני גם לא הולך לדבר על מיזם אנחנו – שידוכים בין הומואים ללסביות, כרגע. אני כן רוצה לדבר על משהו שאני שואל את עצמי זה מה – למה אין משרד שידוכים להומוסקסואלים?

פיתחו מחשבון:
* במדינת ישראל חיים כ-6 מיליון יהודים, חצי מהם זכרים. נשארו 3 מיליון.
* מתוך אותם 3 מיליון, 9 אחוז מגדירים עצמם דתיים לאומיים. שזה 270 אלף.
* מתוכם הסטטיסטיקה אומרת שיש עשרה אחוז הומוסקסואלים, נותרנו עם 27 אלף.
* בגילים 25–34 יש כ-15 אחוז מכלל האוכלוסייה, והנה נשארו ארבעת אלפים וחמישים.
* לא נצמצם את זה לאזורים גיאוגרפיים או לשיוך עדתי, אבל כן נוריד: נשואים, כאלה שעדין רוצים להתחתן, וכאלה שלא רוצים להתחתן, אבל סבתא שלהם לוחצת עליהם. הסטטיסטיקה די מעורפלת כאן. רבע? שליש? חצי? נלך על רבע. נשארנו עם בערך אלף איש.
* כאלה שכבר בקשר? עוד שליש? רגע, רגע, כמה בדיוק נפרדו, אז רבע. 750.
* וזה לפני שרשמתי לעצמי מה אני מחפש ספציפית כגון תיאור או תואר.
אז איך אני אמור למצוא לעצמי את האחד שאותו אני מחפש? התשובה היא ברורה, צריך להקים משרד שידוכים לקהילה. ישאל השואל האם מקבלים שליש גן עדן בעבור זוג של הומוסקסואלים שמחליטים להתחתן? אז בדקתי את העניין וגוגל לא יכול לתת לי תשובה. עוד יותר היה מעניין לגלות שבעצם אין מקור לאמרה הזו שמקבלים שליש גן עדן על שידוך מוצלח. ובעצם אין הבטחה כזו.
הלכו לי כל התכניות.
אז למה אין לנו משרד שידוכים? אולי מפני שאין דרך לתגמל את השדכנית (זאת חייבת להיות אישה, לא?!). הרי אצל זוגות הטרוסקסואלים משלמים כשיש חתונה, ומה יהיה אצלנו  – כאשר עוברים לגור ביחד? כשקונים כלב ביחד?
ולכן צריך לנסות את שיטת כולנו שדכנים גרסת הגיי. אם אתה מכיר מישהו שעלול להתאים למשהו אחר, נסה לשדך. אם פגשת מישהו שעלול למצוא חן בעיני מישהו שאתה מכיר, נסה להפגיש ביניהם. אולי זה יעבוד?

והערה בשולי הגיליון: נתבקשתי להוסיף הערה לגבי הבעייתיות של שידוכים מעין אלו. אני לא חושב שזה שונה משידוכים הטרוסקסואלים. כמו שאני לא הולך לשאול משודכים בפוטנציה אם הם הולכים לשמור נגיעה או טהרת המשפחה ואם היא תלבש פאה או מטפחת, כך לא תהיה לי בעיה עם שידוכים הומוסקסואלים, וההחלטה תהיה של בני הזוג.

כינויי חיבה

הומופוביה: הפחד שגבר יתייחס אליך כמו שאתה מתייחס לנשים)פתגם עממי(

עשיתי מחקר קטן ומסתבר שבעברית יש הרבה סוגים של הכאות: חבטה, מהלומה, סנוקרת, זפטה, בומבה, סטירה, בוקס, נוגרה, צפחה, לאטמה, פליק, כאפה, דחיפה, ראסיה, אגרוף, בעיטה, טפיחה, ברכיה, הפוכה, פאצ' ועוד.

אז לאחר בדיקה מעמיקה של הנושא אני בוודאות יכול להגיד שבשבוע שעבר הפלקתי למישהו על המצח. אני לא אדם אלים, וזה גם לא כאב לו במיוחד. הוא היה חבר שלי ועדיין הוא חבר שלי, נקרא לו שמחה.

שמחה לקח את זה ברוח טובה, ואפילו הבין אותי. הוא אפילו כמעט התנצל. לפני זה הוא פשוט קרא לחבר אחר שלי: "מה אתה הומו?" לאחר שהשני סירב לעשות משהו. לאחר התלבטות קצרה הגיעה הפליק. הוא שאל אותי "אהה, זה מפריע לך שמשתמשים בזה בתור קללה?"
אמרתי כן והוא פנה הלאה.

האמת שהתגובה הזו איחרה לבוא בכמה שנים, לאו דווקא בקשר לשמחה. דיברתי עם חבר אחר, גם משלנו, נקרא לו איתן. ציינו את חוסר הרגישות של הסובבים אותנו, כאשר הם לא יודעים עלינו. הם מסוגלים להגיד דברים נוראיים. כמו חברותא שלי בישיבת ההסדר, שטען שצריך לירות בכל הומואים. כיוון שהם סוטים וכהנה וכהנה.

אני בטוח שכל אחד פגש את חברותא שלי בצורה כזו או אחרת. אמרתי לאיתן שאני תמיד צחקתי עם החברותא שלי כדי שלא יחשוד. אף פעם לא העליתי את הנושא, אם משהו דיבר על זה לא דיברתי יותר מדי כדי שלא יחשדו שאני מבין בזה. גם לא דיברתי קצת מדי כדי שלא יחשבו שאני מתחמק מהנושא כי יש לי קשר אליו. גם בדיוק באמצע לא, כדי שלא יחשבו שאני מנסה יותר מידי להיות באמצע כי אני הומוסקסואל.

לכן כשהעלו את הנושא שיתפתי פעולה. איתן אמר לי שהוא לא שיתף פעולה ונלחם כנגד כוחות השחור. אני מעריך אותו על כך מאוד. ומכאן הגיעה התגובה שלי לאותו חבר שלו הפלקתי.

הרגשתי שאני סוף סוף יכול לעמוד על שלי. הרי יש לי בלוג משלי.

סיפרתי על זה לאחותי (לא על הפליק. יש דברים שאפשר לספר רק לאלף אנשים אחרים), והיא סיפרה לי שהיא גם מרגישה את זה. מאז סיפרתי לה ולבעלה, היא גם נזהרת מאוד בלשונה כדי שלא ידעו עליי. ובעלה שומר עליה. המעניין הוא שכאשר היא למדה באוניברסיטה היה איתה בכיתה הומוסקסואל שלטענתה גם נראה טוב (אם אתה קורא את זה – תתקשר אליי). היא הייתה בצד החושך. אבל זה שהיא מכירה אדם קרוב, עוזר לה להבין דברים שהיא לא הייתה מוכנה להקשיב להם קודם.

כשהיא מדברת עם חברים שלה או עם בני משפחה, תוך כדי ניסיון הסתרה, היא מנסה להסביר להם שלא הכול כל כך פשוט, ושאסור להשתמש בהומו בתור קללה. ואם חשבתי שבעברית יש מילים רבות למכות, אז יש לא מעט מילים נרדפות להומו: גיי, עליז, וכו' מצאתי אתר עם 365 כינויים שונים.


יש תאוריה שמסבירה שלפי כמות המילים בשפה על נושא מסוים ניתן ללמוד רבות על אנשי אותה שפה. שאם הם עסקו בצייד יש להם יותר ביטויים לגבי צייד. אולי זה מלמד אותנו לגבי ההומוסקסואלים והעברית המודרנית. המקרה הזה לימד אותי משהו לגבי עצמי.

יוצא דופן

הלכתי ברחוב ומישהו נופף לעברי, ואז כשהתקרבתי הוא אמר "סליחה חשבתי שאתה מישהו אחר". עניתי: "אני באמת מישהו אחר".)דמיטרי מרטין(


לפעמים, או לעתים קרובות, אני מוצא את עצמי כיוצא דופן שבחבורה. גם בלי קשר לנטייה המינית, אני השונה בקבוצה. אם זו קבוצה של נשואים – אני הרווק אם זו קבוצה חילונית – אני הדתי. אם זו קבוצה של דתיים – אני הפתוח. אם זו קבוצה של בנות – אני היחיד שלא יכול להגיד בקול רם כמה המלצר חתיך. כמו ג'ון הפרא בעולם חדש מופלא או כמו וינסטון סמית מ-1984, תלוי איך אתם רוצים לתאר את העתיד הנוכחי. או כמו השיר של עוגיפלצת "משהו כאן לא שייך".

לפעמים אני שוקל איך זה יהיה לצאת בפרץ של כנות ולהגיד להם: כן, אני הומוסקסואל, מה דעתכם על זה?

לא שאני צריך את האישור שלהם, אבל הייתי שמח לדעת איפה אנשים עומדים, והאם שווה להשקיע בקשרים הללו. אבל לעתים נדירות השאלות מגיעות מבחוץ, ואז מתחיל כל הכיף.

הייתי השבוע בחנות עם חבר. הוא במקרה הומוסקסואל. הייתי מגדיר אותו אפילו מעט יותר מוחצן ממני (אם אתה קורא את זה, תתקשר אליי). הוא רצה לקנות משהו לבן זוגו. בגישתנו לקופה, עם הרכש החדש, המוכרת שאלה אם אנחנו מעוניינים בעוד משהו. לאחר מכן היא שאלה, אם יש לנו כרטיס מועדון. הוא אמר לה שלא. חשבתי שכאן נגמר העסק, אך היא שאלה אם אנחנו מעוניינים להצטרף למועדון הלקוחות שלהם. כאן כבר לא התאפקתי ושאלתי "מי זה אתם?" והיא ענתה: "אחד מכם. לא שאתם זוג או משהו כזה".

עד היום אותו חבר ואני חלוקים אם היא באמת זיהתה עלינו או שלא.

מקרה הפוך היה לי בשבוע הספר. הייתי עם חבר שלי, במקרה סטרייט שאינו יודע על נטיותיי. הסתובבנו בחופשיות ופתאום הנני קולט את עיניה הבוחנות של מישהי מן העבר שלי, מישהי שבדרך לא דרך גילתה עליי ועל נטיותיי (אני די בטוח בכך). אני וחברי הסתובבנו שם לא מעט לידה, ואפילו עצרנו ליד אותם דוכנים. לא מצאתי דרך לשנות את הקצב. תיארתי לעצמי מה היא חושבת, והביקורתיות שלה יצאה דרך המבטים הלא שקטים. השתעשעתי במחשבה לשים עליו יד בצורה קצת פרובוקטיבית או ללחוש לו משהו באוזן, אך לא רציתי לעשות לו את זה. או לעשות לה את זה. היא הייתה מתעלפת במקום.

לפעמים ההתנגשות לא מופנית דווקא אליי אלא כשאלה שנזרקת לחלל האוויר. למשל, לימדנו תלמידים חילוניים מרחבי העיר, וכשאני אומר לימדנו, אני מתכוון אליי ואל בחורה מתוקה חילונית. נושא השיעור היה סטיגמות, וכמה שהן לא טובות (באופן אירוני, לו הם היו יודעים עליי – מן הסתם היו מסלקים אותי מללמד שיעור על איך שצריך לקבל את כולם).

אחד מהדברים שעלו בשיעור היה הנושא ההומוסקסואלי והסטיגמות הקשורות בו. אחת התלמידות, בפרץ של כנות שרק ילדים מסוגלים לה, שאלה את המדריכה "תגידי גם אצל דתיים יש הומואים?"

אני עמדתי קפוא.

היא אמרה, נראה שכן, כי זה לא קשור לדת.

מה שאני רציתי להגיד הוא "כן! אני הומוסקסואל ודתי". אך לא עשיתי זאת, ראו הערה בסוגריים האחרונים.

אך מה עושים כשזו לא הערה כללית, אלא ספציפית מאוד? והערה שלא נזרקת לחלל האוויר אלא מכוונת אליי? לכבוד שבת משותפת של חברֶה דתיים וחילונים שהשתתפתי בה הכנתי להם קצת כיבוד. אחת המשתתפות הפחות דתיות, שאלה אותי לפני כמה מהמשתתפים: "אז אתה גם אופה וגם סטרייט?"

השתנקתי.

מה עושים? חשבתי לעצמי, לשקר? להגיד את האמת? הכי טוב לספר בדיחה צינית ואז זה לא זה ולא זה.


אך בדיוק כשצריך אותן כל הבדיחות פורחות באוויר.