יום חמישי, 27 בספטמבר 2012

כולנו קצת מוזרים

כולנו קצת מוזרים, ואנחנו אוהבים לחשוב שיש אנשים שיותר מוזרים מאתנו. אני בטוח שיש אנשים שמסתכלים עליי וחושבים "טוב, לפחות אני לא מוזר כמו כמוהו". ואני חושב "לפחות אני לא מוזר כמו האנשים שנמצאים בבית המשוגעים". והאנשים בבית המשוגעים חושבים "לפחות אני תפוז"(ג'ים גפיגן)


לאחר הרשומה משבוע שעבר על ראש השנה, קיבלתי תגובות תומכות, שהאמת עזרו לי לא מעט. כאן המקום להזכיר שאפשר להשאיר גם תגובות כאן באתר ולא רק לשלוח מסרונים ודוא"ל.

נכנסתי ליום כיפור, כולי חיל ורעדה, כולי מתח מפני יום הדין הגדול והנורא. גם כולי מבואס מזה שהחלטתי לא לטבול לפני החג. תזכורת לנדב של שנה הבאה – אם נכתבת בספר החיים, לך שנה הבאה למקווה. אני בטוח שלא תזכור, אבל זה שווה ניסיון.

בכל מקרה אני כולי אחוז שרעפים. ושתי שורות לפניי וארבע כיסאות שמאלה, עומד בחור בערך בגילי, 22 וקצת, והוא מחייך. כולו אומר אושר על זה שהוא כאן. לא ראיתי אותו קודם ואני מכיר את כל מתפללי בית הכנסת. עקבתי אחריו מבעד למסך הדמעות של הווידוי, והוא ממשיך לחייך. הוא ממש מאושר. אמרתי לעצמי שזה ממש מוזר. בטח יש לו בעיה.

אל תקפצו עליי. זה לא שאני חושב שכל מי שמחייך יש לו בעיה. אך יש קטע ב"חברים" שרייצ'ל נפגשת עם מראיין והיא משום מה מתחילה לשיר פתאום, ושואלת "למה אנשים הפסיקו לפצוח בשיר ספונטני?" והמראיין אומר לה "אולי כי אנשים החליטו שזה מוזר". מיותר לציין שהיא לא קיבלה את העבודה. אני אומר שהרגשתי שיש לו בעיה מכיוון שהחיוך שלו היה נראה לא במקום.

שאלתי את הגבאי של בית הכנסת על אותו בחור והוא אישר את אשר ניחשתי. הבחור משתקם מפגיעה נפשית.

חשבתי לעצמי – הוא נראה מוזר. ואז הסתכלתי סביבי. אני צריך להקדים ולומר שבבית הכנסת שבו אני מתפלל קוד הלבוש כולל לא אחת חליפה ועניבה. ואכן גם ביום הכיפורים השנה הסתובבו המתפללים עם חליפה עניבה ו… כפכפי אצבע, ולמחמירים קרוקס. חשבתי לעצמי שאנחנו נראים מוזרים.

הכל עניין של נורמה חברתית. בהערת אגב אגיד שגם הגישה של החברָה להומוסקסואלים היא נורמה חברתית ולא נורמה דתית.

לוּ כולנו היינו מחייכים כל הזמן, אז הבחור לא היה נראה שונה, ואני לא הייתי שם לב אליו. יש היום כל כך הרבה ספרות בנושא שצריך לחייך, ואיך לחייך והבעיות שנובעות מחוסר חיוך. אני אפילו כמעט מוסמך להיות מדריך של יוגה צחוק, שבה המשתתפים מכריחים את עצמם לצחוק ולחייך. אז התחלתי לחשוב למה אנחנו לא מחייכים כל הזמן.

"אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה" (רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ז), "נבואה נתנה לשוטים" (מבוסס על בבא בתרא יב:), "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" (קהלת א, יח).

חבר שלי שהוא גם הומוסקסואל, נקרא לו איתן, אוהב לשאול היכן הם אותם חלומות שחלמנו בתיכון. החיים שלנו היו אמורים להיות שונים לחלוטין. בסיום התיכון ישבנו ורשמנו על פתקים איפה אנחנו רואים את עצמנו בעוד כמה שנים. סגרנו את החלומות במעטפה ואנחנו מחכים לטקס הפתיחה.

אני זוכר מה רשמתי: בית משפחה עבודה, כל הדברים הרגילים (שדרך אגב גם הם נובעים מנורמה חברתית). ככל שהזמן מתקדם, אני מתרחק מאותם חלומות שחלם אותם ילד בן 18, ואם יורשה לי –ילד טיפש בן 18.

כאשר אתה לא יודע איך עובד העולם האמתי אפשר לחלום, אפשר להיות שמח. ואז המציאות באה וטופחת על פניך. ואם אתה עדין מחייך אחרי זה, אולי כדי ללכת לבדוק מה הבעיה.

יצא לי טור דיכאוני משהו, אני בדרך כלל אדם שמח (מבפנים). מצטער שהוצאתי את זה עליכם.

יום שלישי, 18 בספטמבר 2012

סליחה

סליחה? ככה מבקשים סליחה?… ככה מבקשים סליחה?!! תהיה גבר, תשפיל את עצמך, תהיה גבר, תהיה סמרטוט… תהיה גבר!(הגשש החיוור, קרקר נגד קרקר(


ערב ראש השנה גיליתי משהו שניסיתי להדחיק מזה זמן, ולא אני לא מדבר על הניטה המינית שלי, זה כבר על השולחן, ואין איפה ללכת מסביב לזה.

גיליתי שאני כועס. כועס על השם. האם אני הולך לכתוב את כל הקלישאות הרגילות על למה השם ברא אותי הומוסקסואל, או למה הוא אסר עליי את דבר שאני מתאווה לו? לא. אין לי כוח לזה, מספיק נכתב על זה (בינתיים) על ידי גדולים וטובים ממני.

אני אפילו לא אגיב על משל הקדר. חבר שלי השאיל לי את הספר תריס של אמילי עמרוסי (אם אתה קורא את זה תתקשר אני צריך להחזיר לך את הספר). ספר חביב, לא יותר. שם מופיע משל הקדר, אני מניח שהיא לקחה את המשל מאיפה שהוא, אני לא מצאתי את המקור. כדי לבדוק אם הכד שהכינו מוצלח, הקדרים מכים עליו. אבל רק הקדר יודע את העוצמה של המכה כי אם היא תהיה חזקה מדי, הכד ישבר; ואם תהיה חלשה מדי היא לא תבדוק את חוזק הכד. כך הקב"ה יודע לתת לכל אחד את המכה המתאימה שלו.

אבל לא, לא אכנע לקלישאות (או שכן?). לא אגיב על המשל.

זה שהחג ישב לידי בבית הכנסת, מעין חוזר בתשובה נחמד, שביקש קצת עזרה בתפילות, התנצל בפניי במוצאי החג על ההטרדה בזמן התפילות. אבל הוא גם רצה לשאול שאלה. הוא שם לב שבדיוק בזמן קריאת התורה ביומיים של החג לא הייתי. התחמקתי מלהשיב לו.

אבל כבר כמה זמן אני לא מקשיב לקריאת התורה. וזה בגלל הכעס שלי על השם. הייתי בריאיון אצל פסיכולוג שכותב עבודה בנושא הומואים והיה זקוק למרואיינים. כששמע שאני יוצא בקריאת התורה בבית הכנסת הוא הציע שזו הדרך שלי להתמרד בהשם. לפי דעתי זה פשוט יותר, בתורה כתוב מה שאסור לי לעשות ואת זה אני לא רוצה לשמוע.

וזה לא מפריע לי שאני כועס עליו (או עליה – לשם התקינות הפוליטית). הפוך, העובדה שיש בי רגשות מעידה על קשר טוב, על כך שעדין אכפת. לא כועסים על מי שלא אכפת ממנו (או ממנה.)

פשוט נזכרתי בדברי המשנה בבא קמא האומרת שאדם צריך להיות רחמן ולסלוח לאלו שפגעו בו. והמפרשים מסבירים שהרי השם עובד במידה כנגד מידה, ואם אדם רוצה שהשם יסלח לו אז הוא קודם צריך לסלוח לאחרים. וכל הימים לפני ראש השנה עמדתי וחשבתי אם אני מסוגל לסלוח להשם. אם אני רוצה שיסלח לי – אני צריך לסלוח לו.

בדיוק לפני מנחה של ערב החג חבר שלי ראה שאני קצת מבולבל, ושאל אותי למה אני מצוברח. רציתי להגיד לו שאני מתאר לעצמי שבכל החיים שלו הוא לא עבר חצי ממה שאני עובר, אבל למדתי לסתום את פי, ואולי טוב שכך. נזכרתי בחבר אחר שאמו נפטרה לא מזמן. אני לא יודע אם הוגן להשוות, אבל הרגשתי שלפחות הוא לא יוכל לאכזב אותה, כמו שאני רואה אצלי. יש איזה שהוא הבדל בין מאורע חד פעמי ובין הצורך להמשיך לחיות. חז"ל מגדירים את ההבדל כהבדל בין למות על קידוש השם ובין לחיות על קידוש השם.

אז מה עושים? בינתיים כועסים. זה לא אומר ששורפים גשרים, וזה לא אומר שמפסיקים לדבר.


היה לי ראש השנה מצוין, נהניתי להתפלל, לשפוך את הלב, ולשפוך דמעות על הסידור. אני מקווה שהשם הקשיב לתפילות שלי וקרא את הרשומה הזו. ככה הוא (או היא) יבין למה יצאתי בקריאת התורה, פעמיים.

יום רביעי, 5 בספטמבר 2012

פלאש מוב

עצרתי טרמפים, ועצרה לי המשאית שמובילה מכוניות. הנהג אמר לי "אין לי כאן מקום מקדימה אבל טפס אל אחת המכוניות". הנהג ממש אהב לעצור טרמפים כי הוא אסף עוד 19 איש, לכל אחד הייתה מכונית משלו. הוא עבר את המהירות המותרת, וכולנו קיבלנו דוח.)סטיבן ווריט(


כל דקה מועלות ליו-טיוב שישים שעות צפייה. כדי להבין את המספר הזה צריך להבין שכדי לראות את כל מה שמועלה לאתר ביום אחד ייקח כשמונה שנים. אין ספק שאתרי שיתוף הסרטונים, ובראשם יו-טיוב, שינו את האנושות. בלי יו-טוב לא היה לנו ג'סטין ביבר. הילד נהיה כוכב עליון מזה שאמו העלתה שירים שלו ליו-טיוב.

היום מפיקים מחפשים את הכישרונות הנעלמים הללו ביו-טיוב, ומחתימים אותם מהר-מהר, ושם הרבה פעמים נעצר התהליך.

אחת התופעות הנוספות שהתפשטה ביו-טיוב היא ה-flash mob – קבוצה של אנשים שעושה משהו איפה שהוא, לרוב משהו מוזר, ובמצלמה נסתרת הם מצלמים את עצמם ואת תגובת האנשים התמימים, והפחות תמימים.

אם ראיתם את הסרטון של אנשים שמתחילים ריקוד מתואם בכל מיני מקומות בעולם – זה מה שאני מדבר עליו. גם בארץ היו כמה הופעות רחוב מעין אלו, והדבר הפך להיות נפוץ מאוד. זה שכיח כל כך שזה כבר הפך למשהו ממוסחר שחברות מארגנות כפרסומת לעצמם, ביזארים יותר או פחות. למשל חברת מזון לתינוקות הביאו נשים כאילו בהריון לרקוד בריקדאנס ברחוב. כמו כן, תאמינו או לא, אבל יש תכנית ריאלטי שכל כולה הפתעת אנשים בעזרת flash mob.

הריקודים הם כבר לא משהו מיוחד, וכל מיני ארגונים מנסים להעלות רעיונות חדשים ומוזרים, כמו אנשים שקופאים על מקומם למשך שתי דקות, אנשים שמתחילים לשיר מחזמר באמצע מזללה, מלחמת חרבות באמצע גן ציבורי או הליכה לים בבגדי ערב. האפשרויות רבות מגוונות ומשעשעות מאוד (לרוב.)

אחד הארגונים הגדולים הוא Improv Everywhere שעושה דברים כדי לשמח אנשים על הדרך, כמו להגיע למגרש מיני גולף ולהפוך את זה לאירוע ספורט טלוויזיוני.

שמעתי הרצאה של ראש הארגון. הוא אמר שאנשים אומרים לו שהוא ושאר המשתתפים סתם מבזבזים את הזמן שלהם. הוא אמר שזה לא שונה מאנשים שיש להם כל תחביב אחר, כמו צפייה במשחקי כדורגל, צפייה בסרטים, בניית דגמי מטוסים או איסוף דגמי רובוטריקים.

בהמשך הוא סיפר שכאשר הם רוצים לעשות מיזם, הם שולחים לרשימת התפוצה שלהם תאריך, שעה, מקום ודברים שצריך להביא, ואז אנשים באים. ומסתבר שאנשים באים בהמוניהם. אם ראיתם את הסרטונים ראיתם שאין להם בעיה להשיג מעל מאה אנשים בשביל המיזמים שלהם, והכל בהתנדבות.

בכתבה בעיתון שנעשתה בנושא, ניסו להבין מדוע אנשים כל כך ממהרים להצטרף למיזמים האלה. הם ענו תשובה שלפי דעתי נכונה להרבה נושאים. הם ענו שאנשים רוצים להרגיש חלק מקהילה, להיות ביחד עם עוד אנשים שכמותם, גם אם זה לכמה רגעים.

הצורך בקהילה הוא דבר חשוב ביותר. האדם הוא יצור חברותי. עוד לפני הציווי האלוקי לא טוב היות האדם לבדו, האדם היה צריך עוד משהו לצדו, ולא רק כדי להאשים מישהו בטעויות שלו.

אנחנו אוהבים להיות מוקפים באנשים שיש לנו איתם תחום עניין משותף. בגלל זה אנשים אוהבים כל כך את האוניברסיטה, אך שונאים את התיכון. הרי לרוב, הקשר היחיד בין חברי הכיתה בתיכון זהו שנת הלידה והמיקום הגאוגרפי. ואילו באוניברסיטה חבריך לכיתה הם אנשים שרוצים להצליח באותו מקצוע שאתה מתעניין בו, ולכן כבר מתחילה יש פוטנציאל לתקשורת טובה.

ואם זה כך בכל תוחם אחר בחיים, על אחת כמה וכמה כאשר יש קהילה עם סוד. אלו אנשים שמתקבצים ביחד כנגד כל העולם. שומרים זה על זה ומספקים נחמה ומרגוע.


האפשרות להגיע למפגש של הקבוצה ולשמוע חוויות דומות אך שונות, לשמוע שאנשים מתלבטים באותם לבטים ושואפים לאותן שאיפות – זה משהו שיכול כפשוטו להציל חיים.

יום ראשון, 2 בספטמבר 2012

להתחתן

ההתנתקות הייתה נקודת מפנה מאוד חשובה בחיי הדתיים-הציונים היושבים בארץ הקודש. עד אז חשבו אותם צדיקים כי ם הם רק יהיו נחמדים לכולם וישתלבו, כולם יהיו נחמדים אליהם בחזרה.

אך דא עקא בגלל הנחמדות הזו הרגיש מי שהרגיש שניתן לרמוס אותם. לאחר ההתנתקות החלה התעוררות ולפיה מעתה אנחנו לא משתלבים אלא אנחנו מנהיגים.

המון ביקורות יש לי על תהליך ההתנתקות עצמו. ואפילו תאורית קונספירציה אחת. ולא אני לא מדבר על העונשים הנופלים משמים על כל האנשים שתמכו בה. אני לא עושה את החישובים של ה'. מסתבר שזה תפקידם של "המטה להצלת העם והמדינה".

בין המחדלים בהינתקות נמצאת העובדה שעד היום יש אנשים שלא טופלו, ועדיין הממשלה לא דאגה להם. אך זו לא אשמת הממשלה בלבד. אלא, וכאן אני נזהר בלשוני, גם אשמתם של רבנים ומנהיגי הציבור, אשר במקום לפקוח את עיני המתיישבים ולהכין אותם לאפשרות שאכן יעקרו ממקומם וכדאי שיכינו עוד אפשרויות, או שלפחות יארזו חפציהם, הבטיחו להם הבטחות שווא.

בכלל, יש הרבה אמרות רווחות שבעצם פוגעות במקום לעזור. אחת מהן היא חוסר חשיבות המין בחיי נישואים. מגיל צעיר אנחנו לומדים שיחסי מין אינם דבר חשוב.

כאשר לומדים על דייטים ונישואים (אם לומדים על דייטים ונישואים) פונים רק לשכבות הבוגרות ביותר. כשהייתי בישיבה הביאו פסיכולוג מיוחד שידבר על דייטים עם התלמידים בשיעור ה'. מה לעשות שהייתי בשיעור א'. אז נכנסתי בכל זאת כי רציתי לשמוע מה יש לו להגיד. הרי גם אני אצא לדייטים. אז נכון שזקני הישיבה הרימו גבות כשראו אותי נכנס. אבל אני מניח שהם היו יותר מופתעים אם הם היו יודעים שלא רק שאני רק בשיעור א' אלא שאני גם גיי.

הפסיכולוג דיבר על התהליך ומציאת קשר, ונוסף על כך סיפר כמה שלא חשוב איך שהבחורה נראית, אלא יותר חשוב המידות שלה. הנהנתי בהסכמה ביחד עם כל השאר. הרי זה הגיוני, היופי נעלם בעתיד, ומה שנשאר הוא הקשר. וגם הבית צריך להיות בית תורני, אז מה זה משנה איך בעלת הבית נראית. וכהנה וכהנה משפטים שנשמעים מאוד הגיוניים.

וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת: בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה" (משנה, תענית, ד).

אקח את זה עוד צעד קדימה: מלמדים אותנו שמין הוא דבר נורא. ושצריך להפריד בין בנים לבנות. ושמי שהולך לסניף מעורב, במקרה הטוב זה בדיעבד, ובמקרה הרע זה יהרוס לו את החיים. כי הוא עלול ליצור קשר עם בנות ומי יודע איך זה ייגמר. אצלנו בבית הספר היסודי אחד העונשים הנוראים היה שישימו אותך בכיתת הבנות (מעניין מה הפסיכולוג שלי היה אומר על זה – אולי נפתרה התעלומה).

אני כותב את הדברים בעקבות תגובית שראיתי כאן באתר, על הרצון להתחתן. משהו כתב שהוא רוצה להתחתן כי הוא לא רוצה להיות שונה. אני לא מביע עמדה כרגע של הנישואים עצמם, אבל מבין הסיבות להתחתן אני אשים את הסיבה הזו כאחת האחרונות.

יחסי מין בין גבר לאישה הם חלק מהדבק המחזיק את הנשואים. המשיכה המינית לא פחות חשובה מהמשיכה הנפשית או האינטלקטואלית. זה לא רק מכשיר לעשות ילדים. זו סוג של תקשורת. לא סתם בכתובה האיש מחויב לאשתו לספק את עונתה. חז"ל הבינו את הצורך של הקשר המיני כגורם מייצב בנישואים וכגורם לאושר.

כהומוסקסואלים אסור לנו לזלזל בזה, ולחשוב שהכול יהיה בסדר. דברים כאלה לא מסתדרים מעצמם.