יום חמישי, 26 בדצמבר 2013

סמינר חוש"ן

לפעמים כשמשעמם לי אני שולח הודעת טקסט למספר רנדומאלי, "החבאתי את הגופה, מה עכשיו?" (רץ באינטרנט(


השבוע הלכתי לסמינר של חוש"ן. זהו אירגון שהולך לבתי ספר ומספר סיפורים שאישיים של אנשים מקהילת הלהט"ב, אני הייתי הדתי היחיד בסמינר. וזה היה מדהים. גם הסמינר וגם להיות הדתי בו.
הדבר שהכי סיכם אצלי את הסמינר היה המקרה הבא:
בבוקרו של היום השני מדריכת הסמינריון בהיותה בהתלהבות של בוקר, באה לתת לי חיבוק, ואני בהיותי שומר נגיעה ביצעתי קפיצה לאחור שלא היתה מביישת מתעמל בקורס אקרובטיקה למתקדמים. הסברתי לה את העניין עם ההבנה שאני נשמע מוזר, והתנצלתי על כך שלא התכוונתי להביך אותה בפני שאר הקבוצה. והיא אמרה לי כך: אני מצטערת, הייתה לי הנחת יסוד, ואני לא טרחתי לברר אם היא נכונה או לא.
זה מה שהסמינר עשה בדיוק לראש שלי לקח את כל הנחות היסוד שלי וערער אותן לחלוטין.

אז דבר ראשון הכרתי אנשים שלא הייתי מכיר אותם אחרת, כמובן שהיו הומואים ולסביות, והיה טרנסג'נדר (אישה שהפכה לגבר) וטרנסג'נדרית (גבר שהפך לאישה) את אחת הסדנאות העבירו טרנסג'נדר ואישה שמגדירים את עצמם ביסקסואלים כלומר שהם נמשכים גם לגברים וגם לנשים, וסדנא נוספת הועברה על ידי מישהו שהגדיר את עצמו ג'נדרקוויר שהוא אדם שלא מרגיש בנוח להיות משוייך למגדר מסוים.
זה הגיע למצב כזה שכאשר מישהי התחילה להעביר סדנא הייתי צריך לעצור, ולחכות שהיא תציג את עצמה כי אני כבר לא הייתי בטוח מי זה מה.

אחד האתגרים הגדולים היה באמת נושא המגדר, מה זה גבר ומה זאת אישה. וממש לא ריחמו עלינו בזה. מעבר לשאלון: איזו תכונה גברית אני אוהב בי ואיזו לא, איזו תכונה נשית אני אוהב בי ואיזו לא. מתי אני מרגיש יותר גברי ומתי יותר נשי, כבר במשפט הראשון של מנחי הסמינר קיבלתי את סטירת הלחי שלי:
"ברוכות הבאות לסמינר" אז כן. כל הסמינר המנחים דיברו בלשון נקבה. ואני יושב שם וזה קשה. זה קשה לשמוע. ואני חשבתי לעצמי, למה? כי זה לא בעברית תקנית? נו באמת, כשלימדתי אולפן התלמידים שלי היו צריכים לתקן אותי בין שלוש לשלושה. כי זה לא המגדר שלי? הרי נשים שומעות לשון זכר כל הזמן. האם להן זה מפריע? האם זה אומר שאני לא בטוח בגבריות שלי?

אחת החוויות החזקות שלי מהסמינר היה תרגיל במרחב. עמדנו בעצימת עיניים, והמדריך הוביל אותנו, אחד אחד, למקום חדש. הייתי צריך לסמוך על זר. כשניתן האישור לפקוח את עינינו, פעם מצאתי את עצמי בקבוצה, פעם לידה. פעם מולה, זה הציף לי שאלות על איפה אני בתהליך, איפה מקומי בקבוצה.

בסדנאות סודות נחשפו, אנשים התמוטטו ובנו את עצמם מול עינינו מחדש, קירות נפרצו, וזכיתי, ואוו איך זכיתי לשמוע סיפורים, ואילו סיפורים. אבל הם סודות ולכן לא אוכל לחזור עליהם. גם אם תבקשו יפה. ישבנו במעגל וכל אחד קיבל חמש דקות לספר על חייו. וכשהודיעו נגמר הזמן רציתי להגיד למנחים, לא נורא תן לו עוד חצי שעה זה בסדר. או חכה רגע היא בדיוק עמדה לספר על המשפחה שלה. אנשים אמיצים אלו אנשים נהדרים. (או נהדרות- לפעמים זה נתקע)

ואיך הרגשתי בתור הדתי בחדר? בואו נגיד שלפעמים הרגשתי יותר שייך כאן מאשר במקומות אחרים. החל מזה שכמה מאתנו הדלקנו נרות, ועשינו ביחד קידוש והבדלה. אז נכון שאני היחיד שלבשתי בגדי שבת. אבל ההכלה היתה מושלמת. ולמרות שחשבו שלא ראיתי. כן ראיתי שגם מאחורי הקלעים קרו דברים כמו, שהמנחה אמרה לאחת שצילמה, "את נדב אל תצלמי בשבת." הכי שלם הרגשתי כאשר המשתתף שישב לידי, כמובן לאחר שביקש, שיחק עם חוטי הציצית שלי, כאילו זה דבר הכי פשוט בעולם, הכי משעמם.


ובאמת מה יותר משעמם מקבוצה של כעשרים איש שמתכנסת ביחד, לדון, לשתף, ללמוד ולבנות מחדש כל הנחת יסוד קיימת?

יום שלישי, 17 בדצמבר 2013

דמעות של עמותות

האם הכוס חצי מלאה או חצי ריקה? כן. (רץ באינטרנט)


כשהייתי בשליחות באמריקה הגדולה, ראשי הקהילה התלוננו על כך שהצעירים כבר לא כל כך ציוניים. זה הפריע לקהילה מאוד, כיוון שהם תמיד הגדיר את עצמם מאוד מאוד ציוניים.
הסיבה הייתה ברורה. אנשי החינוך, המורים והמדריכים בתנועות הנוער הגשימו בעצמם את החזון הציוני, ועלו לארץ, ולא נשארו כמעט מודלים לחיקוי. המסקנה שלהם הייתה ברורה הציונות בחוץ לארץ הינה תנועה שמכלה את עצמה.

פעם קראתי מאמר על עמותות שטען דבר דומה. אחד ממטרות העמותה היא: שלא תהיה עוד עמותה. כלומר בואו נפתור את הבעיה כך שלא יצטרכו אותנו יותר. כמובן שזה לא נכון לגבי כל העמותות אבל לפחות לגבי חלקן.

למשל תנועת פעמונים, לא מזמן הלכתי לסמינר שלהם לגבי התנהלות פיננסית. (אני ממליץ) התנועה קמה כארגון שנתן עזרה פיננסית לאנשים נזקקים. אך לאחר זמן הם שמו לב שהם כל הזמן עוזרים לאותם האנשים, ואותם האנשים לא מצליחים להוציא את עצמם ממעגל העוני. ולכן הם שינו גישה והיום הם מלמדים אנשים לצאת ממעגל העוני. ובחשיבה לעתיד הם אמרו למה לחכות שאנשים יכנסו למעגל העוני כדי להוציא אותם משם בואו נלמד איך לא להיכנס לשם מלכתחילה. באיזה שהוא מקום. זו עמותה שאם היא תצליח, לא יצטרכו אותה יותר.
(זו גם בעיה של אתרי הכרויות אבל נעזוב את זה כרגע)

הנושא תפס אותי השבוע כאשר חבר שאל אותי בעצם מה התקווה שלי ומהו החלום.

שבוע שעבר הלכתי להרצאה בבית ספר חילוני של בחור הומו ובחורה לסבית שניהם חילונים ואפילו לא דתל"שים. לי זה היה מעניין כיוון שרוב החברים שלי הם דתיים. ועם זה שהסיפורים שלנו שונים מאוד, הקב"ה נמצא בכל סיפור.

לפני שהתלמידים שהיו בכיתה י"א, ומשום מה לא הכירו את אריק ובנץ, קיבלו זמן לשאול שאלות. המרצים סיפרו את הסיפור האישי שלהם. ומה אני אגיד לכם: היה משעמם.

היא התאהבה בבחורה מספר אחת ואז בבחורה מספר שתים, הבינה שהיא נמשכת לנשים ואז היא סיפרה להוריה, שהיו בסדר עם זה והיום יש לה בת זוג שסעדה אותה על מיטת חוליה ושני ילדים.  הוא התאהב בחבר שלו שלא הסכים לדבר איתו יותר אחרי שהוא סיפר לו, ואז הוא נהיה אקטיביסט ולכן היה צריך לספר להורים שלו. בהתחלה היה לאמא שלו קשה אבל היום היא ממש מקבלת, ואבא שלו, שממנו הוא פחד, קיבל אותו בלי בעיה.

ואני יושב שם באחורי הכיתה וחושב לעצמי, זהו? איפה הדרמה? הדמעות? חברים שמנתקים קשר. משפחה שלא יודעת, דודה שלא מפסיקה להציע שידוך. פיטורין, אנשים שמשתמשים בנטייה שלך כדי לפגוע בך. ואלו הסיפורים הקלים, שקרו לי, אני מדברים עם אנשים אחרים על הסיפורים שלהם והם גיבורים אחד אחד.

אז שטחתי את אכזבתי לאיתן, חבר גם כן הומוסקסואל. והוא אמר שאולי זו הייתה בעצם המטרה להראות שאין בעיה, שאפשר להמשיך הלאה, וזהו. אולי זה גם החלום שלי, בעצם.

החלטתי לספר לחברה שלי, אבל מאוד חששתי היא דתייה ומכירה אותי הרבה זמן עוד מתקופה אחרת בחיים. לא הצלחתי להגיד לה. הסתכלתי עליה מחפש את האומץ לדבר, התפתלתי בין המילים. היא הסתכלה עלי ואמרה, "בקיצור יש לך חבר או לא?"


אז החלום שלי הוא: שלבא בתור, אפילו לא יהיו דמעות ההקלה שעמדו בעיני. 

יום רביעי, 11 בדצמבר 2013

חנוכה

תמצית החגים היהודיים - רצו להרוג אותנו, ניצחנו, בואו נאכל. (וודי אלן)


נר ראשון
תמיד תופס אותך לא מוכן, רגע זה היום? אבל בלוח השנה רשום שזה מחר, אהה כי זה היום ומדליקים בערב, צריך לעשות משהו בנידון. למה אין התרעה על זה בפייסבוק. או בגוגל. האמת שהייתי צריך לנחש לפי כמות סירטוני היו-טוב שהעלו פתאום. במיוחד סירטונים של פרפר נחמד. אז הדלקנו מחוץ לשער של דירתנו השכורה כדת וכדין, ופתאום גיליתי שעל השער הזה אין מזוזה. צריך לבדוק את הנושא. נשארו סופגניות מאתמול, אבל לא אכלתי, הן כבר לא טריות.

נר שני
הדלקת נרות במכללה, בכיתה שני דתיים, ואנו מתווכחים מי ידליק את הנר הראשון. אני ניצחתי, ולכן הוא הדליק את הנר. אני לא אוהב להוביל טקסים דתיים, יש פסק, שאסור לי. כמובן שהיו סופגניות, אני ניצחתי גם כאן, הפעם, בוויכוח עם עצמי, ולא אכלתי סופגנייה למרות שהיא הייתה טרייה.
לאחר מכן הדלקת נרות משפחתית אצל סבתא, היא עברה ניתוח וכולם התאספו אצלה בבית לתת קצת נחת. פה לא היו סופגניות בכלל. אבל היו דמי חנוכה
ובלילה הייתה מסיבה, שם התאחדו דתיים ולא דתיים דתל"שים ומסורתיים, רובם ככולם הומוסקסואלים. היתה הדלקת נרות והיה גם דבר תורה וכמובן שהיו סופגניות. היה יפה לראות את האחדות, כולם אכלו סופגניות. בעצם חוץ ממני.
נר שלישי
ערב שבת איבדתי את הנרות שהבאתי במיוחד. נסעתי להורים לשבת, וארזתי נרות, כדי לצאת חובת כל הדעות. ואיבדתי אותם. לאחר משא ומתן על שווי הנרות, קניתי מהורי נרות שבת. ב"ה כל השבת לא היו סופגניות.

נר רביעי
מוצאי שבת – איתן מתקשר אלי, תבוא להדליק אצלי נרות מתאספים כמה חברים. אז נסעתי עם נועם. פגשנו אנשים חדשים. למשל פגשתי משהי שהיא מפיצה של ספרים ישראליים בחו"ל זה היה ממש מעניין. היום היו סופגניות משהו הכין בבית, קטנות כאלה חמודות, עם מילואים שווים כאלה. טריים ישר מהמחבת. הדיפו ריח מדהים עם טעם נהדר. לפחות זה מה שהם אמרו, אני לא אכלתי.

נר חמישי
אירועי פיסבוק הם דבר מעניין, אתה מקבל הזמנה, הרבה פעמים אתה אפילו לא שם לב שהוזמנת, ולמחרת חבר שלך שואל אז למה לא באת. ואתה צריך לנחש למה לא הגעת. הפעם דווקא שמתי לב שהוזמנתי לבית של חבר למסיבה בסגנון יווני, הקונספט היה מעניין וב"ה לא היו חייבים להגיע עם טוגה. אני באתי עם חולצה מיוון, לצאת ידי חובה.
לא היו סופגניות, אבל היו שם נשים. וזה היה מעניין שכמעט לא היה ערבוב ממש מסיבה ביתית צנועה נשים לחוד וגברים לחוד.

נר שישי
ערב שקט... הייתי בדירה ולא, לא אכלתי סופגניות.


נר שביעי
הזמנו לארוחת ערב אצלנו בדירה קצת חברים, עשרים בערך. בפועל הגיעו שישה עשר, כך שזו הייתה ארוחה משפחתית. הכנו קצת אוכל. וכשאני אומר קצת אוכל זה במונחים של ארוחה משפחתית יהודית קלאסית. צה"ל היה יכול להצטרף אלינו.
האמת שתכננתי תפריט ואז כשהיינו בנר ראשון של חנוכה אצל סבתא שמתי לב שאני תכננתי מבלי לשים לב את מה שאמא שלי תמיד מכינה לארוחה של חנוכה. והבנתי את עומק ההשפעה התת מודע שיש להורים שלנו עלינו. לפחות ברמת האוכל.
התייעצתי עם אימי,  אני חשבתי להכין שש לזניות. היא חשבה שזה קצת הרבה ואולי יספיקו ארבע. בפועל אכלו אחת. אבל הדיון התרחש לפני שהכנתי מרק, אנטיפסטי, חבר הכין לביבות. אני הוספתי שתי מנוח אחרונות. ולא היו סופגניות, היה ספינג' משהו הכין.
אכלנו, נהנו, אמרנו דבר תורה והתעלמנו מהדפיקות של השכן על הקיר בשמונה בערב.

נר שמיני
אני בפגישה עם נועם, ומתקשר אלי כתב של עיתון לשמוע את דעתי על המהלכים האחרונים של הבית היהודי. וכל זה קורה באמצע בני ברק. והכתב לא חס, ושואל אותי על זוגיות. וחתונה. ומהלכים. ובחירות. ונועם לידי.
ולאחר מכן הלכנו לחפש בתל אביב סופגניות מיוחדות. לאחר שכל החג לא אכלנו סופגניות. חצינו רחובות. והסתכלנו במגדניות. לסיכום, צריך להוציא מחוץ לחוק סופגניות עם סוכריות קופצות, אני אדבר עם חברי בבית היהודי.


ובבוקר:

אבא ואמא קוראים את העיתון, מגיעים לכתבה (שלא ערוכה לטעמי) ואמא אומרת לאבא "אתה יודע שזה יכול להיות כתבה של הבן שלך, מעניין מה הוא עשה כבר השבוע. "

יום חמישי, 5 בדצמבר 2013

הבית היהודי

אז השבוע היה בלגן שלם עם בנט, הבית היהודי ועם ההצבעה בעד ונגד נושאים הקשורים לזוגיות חד מינית. ואני אדם שלא כל כך מעורה בפוליטיקה. כל כך לא מעורה, שפעם הייתי מתעדכן במה שקורה בארץ דרך תכניות הסטירה. היום המצב יותר טוב, היום גם תכניות סטירה אני כבר לא רואה.

ולכן כששאלו אותי על דעתי בנושא הנ"ל השתמשתי בטכניקה הידועה של בריחה מהנושא. יש אומנים שפיתחו אומנויות בריחה שונות, שהותאמו במיוחד לשאלה שעליה הם נשאלו. לפי דעתי הודיני היה מחלוצי התחום ואת טכניקת ההיחלצות מכותונת משוגעים הוא פיתח לאחר שחברים שאלו אותו מה דעתו על המצב הסוציו-אקונומי המשוגע הזה. והוא בתגובה אמר זה כמו להיחלץ מכותונת משוגעים. הנה אני אראה לכם.
מה שהשאיר את חברים משועשעים עם הלקח הבא: לא לשאול שאלות שאיכשהו כוללת אזיקים, קופסאות, ואת מפלי הניאגרה.

טכניקה נוספת שקראתי עליה היא איפה שהוא ואני לא זוכר היכן, היא להשוות הכל למצב של הוויקינגים. כי כולם יודעים על הוויקינגים, אבל אין להם מושג מה באמת קרה שם. כך שאם תשנה את הנושא בצורה חלקה מספיק תוכל לסובב את השאלה בחזרה ולשאול, אז מה לדעתך הוויקינגים היו אומרים על מתן זכויות לזוגות חד מיניים.

אופס. וזו אותה טעות שעשיתי בשיחה המדוברת. כי כשמשנים נושא צריך לזכור לא לחזור איך שהוא לנושא המקורי, תמיד להתרחק ממנו, כמו קיאק שלאט לאט נסחף עם הזרם, כי משהו לא החזיק טוב את המשוט, ואני לא רוצה להצביע על אשמים, אבל אם היו מביאים עוד משוט כמו שאני הצעתי זה לא היה קורה. ובסוף הבאנו רק משוט אחד. והיינו קיאק חד משוטי.
אופס, פה הקורא חד האבחנה, יעשה את הקישור ויגיד אה, חד משוטי –חד מיני, אז מה באמת דעתך בנושא.

ואני חייב לברך את הקורא חד האבחנה. לא שאני חס וחלילה מזלזל בקוראים שהם לא שמו לב לזליגה של הנושא גם אתם אנשים חשובים ויקרים. אבל איזה שפיצים הם אלו שכן שמו לב. אתם ראויים ממש לטפיחה על השכם. ממש מדליה. איך הצלחתם לשים לב? אתם תמיד כאלו שמים לב לפרטים הקטנים? אתם אוהבים שמדברים עליכם? כי רוב האנשים אוהבים שמדברים עליהם. וזו גם דרך נהדרת לשנות את הנושא. עם מצאתם טוויסט קטן שמפנה את מוקד השיחה מהנושא המדובר. אל חייו האישיים של השואל, ובמיוחד אם זה מאיר אותו באור חיובי. הוא יעדיף את הנושא החדש. אך אם המעבר יהיה מוצלח מידי, במהלך השיחה הוא יעצור ויגיד: רגע, רגע אתה מתחיל איתי? מה אנחנו זוג חד מיני? אז מה דעתך בנושא?

ואתה תעצור ותגיד אני אספר לך סיפור. סיפור זה תמיד טוב, כי אנשים נשבים בקיסמו של הסיפור במיוחד אם יש שם שדון ושלוש משאלות, ושוב הם שוכחים את הנושא. ותמיד מוסר השכל, שאם הוא לא יבין אותו, תוכל להגיד תחשוב על זה ותחזור אלי. ואז אתה מתרחק כולך מאושר מעצמך. ואז משהו ישאל אותך למה אתה כל כך מחייך. ואתה תגיד אני אספר לך סיפור, ותחזור על הסיפור שסיפרת לחבר הקודם: פעם חבר שאל אותי מה דעתי לגבי שחרור המחבלים עבור החזרת שלושת החיילים החטופים. אמרתי לו שאני לא יודע. הוא אמר "איך אתה לא יודע זה נושא חשוב". אמרתי זה אכן נושא חשוב אך אין לי שום מידע בנושא. אני לא יודע מה מצב החיילים ומי הם המחבלים המשוחררים וכו' אם אין לי מספיק מידע איך אני יכול להחליט ולשפוט?

וזה גם מה שהייתי אומר לבנט, והבית היהודי. ואם הוא לא יבין, אני אגיד לו: "אז תחשוב על זה ותחזור אלי."

יום רביעי, 27 בנובמבר 2013

אז מי אני

אני אדם מאמין רק ש..אין לו במה זה נשמע לכם סותר אבל זה...לא.אני בעד דו-קיום רק שונא ערבים זה נשמע לכם סותר אבל זה...לא.
אני אדם נורמטיבי שפועל כסוליסט זה נשמע לכם סותר אבל זה...לא.
אני סובל מפיצול אישיות, גם אני! גם אני! גם אני!
פלטפוס

 אז מי אני?
אני נדב, הומו דתי. נעים להכיר,
לאחרונה דיברתי עם ידידה דתיה מאוד, אפילו מאוד מאוד דתיה. הייתי מוסיף עוד מאוד אחד אבל אני לא רוצה להדביק סטיגמות.
בקיצור דיברנו בפתיחות וסיפרתי לה שאני אכן נמשך לגברים במקום נשים. לקח לה קצת זמן לעכל את העניין. ואחרי דין ודברים היא אמרה שהיא לא מבינה מה זה להיות הומו דתי.
אמרתי לה את המשפט הכי כואב והכי אמיתי שהיה לי בראש "להיות הומו דתי, זה בין השאר, לחשוב בתפילת יום כיפור: טוב, מקסימום נמות השנה. "
כי הרי אין פתרון להיות עם גבר אסור (כנראה) להיות עם אישה אי אפשר (תאמינו לי) ולהתאבד גם לא (לא צריך הסבר) וגם לעזוב את הדת לא ממש בא לי, אז שהקב"ה יפתור את הבעיה.

בעצם פעם אחת חשבתי לעזוב את הדת. הלכתי לחפש דירה. ודווקא מצאתי דירה נהדרת במחיר סביר שזה די נדיר כאן בעיר הקודש. השותף שנשאר בדירה ערך לי ראיון מקיף ואף טרח להסביר את חוקי הדירה הנאורים והפתוחים: שומרים שבת וכשרות, מותר להביא בנות לדירה, מותר להן אפילו להישאר לישון, ואסור לעשן כמובן.

ברוח הפתיחות, החלטתי להודיע שאומנם אני לא מעשן אבל אני לדירה אני לא כל כך אביא נשים. אני נמשך לגברים וגם רבים מחברי גם כן. החיוך נמחק מעל פניו. "תקשיב," הוא אמר, "מה יגידו עלי אם ידעו שבדירה איתי יש הומו? אתה לא תוכל לגור כאן." ממש דירה להשכיר של המילניום החדש.
עצרתי את הדמעות ואמרתי תודה ולא להתראות.
בדרך הייתי כל כך מדוכא. אמרתי לעצמי אז למה לי כל העולם הדתי הזה. למה אני מקפיד על הכל, אם זו התגובה שאני מקבל מהסביבה?
עצרתי בתחנת האוטובוס והלוואי שהיה לי סיפור על קרן אור שנפלה עלי, על איזה מלאך שנתגלה אלי, או לפחות שדון קטן. פשוט עצרתי ואמרתי לעצמי, בקול, שאני לא דתי בשביל אדם כזה או אחר. הציצית אינה בשביל החברה והכיפה היא לא בשביל החבר'ה.

אז כן, אני עדיין דתי. וכן אני עדיין נמשך לגברים. רק לגברים למקרה שתהייתם. כן, אני בטוח. ולא לא הצלחתי להשתנות.

אני לא מתנצל, קיבלתי את מי שאני, והחלטתי במה אני מאמין. אני מחפש את דרכי בעולם, כמו כולם. ואני עוף מוזר לפעמים בקרב חברי ההומואים, ועוף ורוד בקרב חברי הסטרייטים.
אני פשוט לא מוכן לוותר. על שבת, שלוש תפילות ביום ובעצם הכל. פעם גיסתי אמרה לי "אני חושבת שיום אחד תהיה חילוני" כשראתה שפתחתי עיני עגל (זו חיה כשרה) הסבירה את עצמה "פשוט יהיה לך הרבה יותר קל בחיים בתור חילוני" עניתי שאני אוהב את הדת ואני לא מוכן לוותר עליה כל כך מהר.
ומצד שני אני נמשך לגברים. הייתה תקופה שניסיתי לשנות את זה בעזרת טיפול, בעזרת תפילות. עשיתי כל מה שיכלתי. והנני כאן ללא שינוי.

אז איך משלבים בין השניים? אתם שואלים שאלה טובה.

יום שני, 25 בנובמבר 2013

אלרגית סיום

אני גרוע בסיום שיחות. אני תמיד אומר משפט מטומטם בסוף. אבל הכי גרוע הוא שאחרי המשפט ההוא, התחלתי ללכת ואז גיליתי שאני בכיוון הלא נכון. הייתי צריך לחזור ובמקום לתקן עם משפט מגניב אמרתי "כן, תיזהרו משלוליות".(ברנט מורין(

יש מחקרים שונים שמנסים להסביר מדוע מתפתחים אלרגיות. באופן לא ברור כיום יש יותר אלרגיות מאשר בעבר. יש הטוענים שדווקא אורח החיים הבריא שלנו היום הוא הגורם לעלייה בכמות האלרגיות. ודווקא אם אנשים יַחשפו את הילדים לאלרגנים זה יעזור למנוע התפתחות אלרגיות בעתיד.

זו בהחלט הגישה בישראל לעומת למשל ארצות הברית, המקום שממנו שמחה עשה עליHה עם אשתו וילדיו. הוא ואשתו רשמו את בנם לגן והלכו להיכרות עם הגן והגננת. הגננת, בלי חשוב פעמים, נתנה לילד במבה. האם הזדעזעה וסירבה לשלוח את הילד לגן למשך כמה ימים. הילד לא היה אלרגי לבוטנים, אבל הפריע לה שהגננת לא שאלה לפני.

לי, למרות שחייתי בארץ, יש גם כן אלרגיות שונות ורבות, וברוך השם אף אחת מהן לא רצינית. הן לא מפריעות לי בחיים, ואני לא צריך להסתובב עם מזרק אפיפן. כבר ראיתי כאלה שכן. יש לי אלרגיות רגילות כמו לאגוזים, פקאנים, אגוזי קוקוס, בננות, אבק, ועונות מעבר. אבל יש לי גם אלרגיות מוזרות כמו אלרגיה לעגבניות לא מבושלות, לאחת החולצות שלי. והאם ידעתם שיש שני סוגים של סומסום? הדרך להבדיל ביניהם היא לתת לי לאכול אותם, לאחד מהם אני אלרגי.

אחד מראשי הישיבה שלי, בכל פעם שמחזור סיים את המסלול בישיבה ועזב, היה חוזר על כך שיש לו אלרגיה – אלרגיה מפרידות. בכישרונו הרב הוא היה מצליח אחרי זה לתת נאום של שעה על כך הוא ממש לא אוהב להיפרד.

ואני מבין אותו לחלוטין. כל כך קשה להיפרד. בשנה הראשונה שלי בתחום החינוך החלטתי לעזוב את המקצוע פעמים. הפעם הראשונה הייתה ביום הראשון שדיברתי עם התלמידים וראיתי שהם מפחדים לדבר בחופשיות. וממש לא אהבתי את המציאות הזו.

הפעם השנייה הייתה בסוף אותה השנה, כאשר התלמידים שסוף סוף למדו לדבר איתי בחופשיות, עזבו ואני נופפתי להם לשלום. כל כך עצוב. אמרתי לעצמי שאני לא מסוגל לזה. אבל רב חכם אמר לי פעם, "התלמידים שלך לא צריכים לסבול בגלל שלך קשה". ואכן המשכתי עם אותה הפילוסופיה, ועם החינוך.

ולאט לאט מתרגלים לפרידות ולעצב הכרוך בזה. זה יום של התכנסות. זה חודש של חשבון נפש. שבועיים לפני אתה שואל את עצמך מה אגיד לכל תלמיד. שבועיים אחרי אתה חושב אם אמרתי את הדבר הנכון.

אתה לא יודע אם הצלחת להגיד את המשפט הנכון. בעצם לפעמים כן, כאשר הם שולחים לך הודעה "אתה זוכר מה שאמרת לי אז? במסיבת פרידה? או בפורים? או שיחה ההיא שהייתה לנו? או כשחיכינו לאוטובוס?" ואז אתה מתמלא אושר שכן אמרת משהו חשוב.

אז נכון שזה לא תמיד באקורד הסיום, ולא תמיד מחכים שהגברת השמנה תשיר, אבל יש משהו חזק בפרידה, בידיעה שאולי לעולם תדברו שוב.

אז מה אומרים? מה אומרים כשנפרדים? חז"ל אמרו שצריך להיפרד מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו. אבל זה טוב כשאתה נפרד מחברותא או מאדם ספציפי. מה אני אגיד כאן כשאני נפרד ואני לא יודע מי אתם? אני יושב מול צג המחשב שלי ואתם מול צג המחשב שלכם. אני חשוף לעיניכם ואתם עדיין אנונימיים.

אז אפשר לסכם ולהגיד מה היה. אפשר להגיד תודה לכם הקוראים, ובעיקרלמי מכם שהגיב, וברור שלאימא שלי שקראה את הבלוג באדיקות יותר גדולה מכולם. ולעמית העורך שטיפל בבלוג כל כך יפה. אפשר לשטוח את משנתי החינוכית, אבל גיליתי שזה לא מעניין אף אחד.

אז במהלך השנים פיתחתי משפט שמסכם את הכול ופותח פתח לתקווה. אני תמיד מתכוון לו מכל הלב: שיהיו לכם המשך חיים טובים.

אוהב,


נדב

יום שלישי, 19 בנובמבר 2013

סוג ב'

יש אנשים שמתבלבלים כאשר משפט לא נגמר כפי שהם אבוקדו(אנונימי( 

סוג ב'.

אתה עומד מול הראי, ואתה חייב הגדרה. נמדד בכמויות, בסנטימטרים, ובמילים. המודרנה מושיטה את כף ידה גם כן, ומציעה את הקריטריונים שלה, בתגובות ולייקים.

אתה עסוק להכניס את עצמך להגדרות. אני כך או אחרת. אתה בודק נוחות של קופסאות, גדלים של כיפות, ואורכים של ציציות. התאמה היא שם המשחק.

ואחרי שכל זה נגמר, וכל התוויות נמצאות במקומן, הנוחות מתפשטת.

ולפתע… שקט ודממה הרעשים בראש נדמו.

ואתה עכשיו עומד מול החלון או צג המחשב. ואז אתה מנסה על פי הקטגוריות שבראשך להכניס אנשים אחרים לקופסאות שאתה בנית. לצמצם אותם להגדרות שאתה יצרת.

וזו כבר עבודה קשה. כי יש הרבה אנשים, ומגוון דעות, כל מיני שיטות. ואז נופלת החלטה. יש שיטות ויש שטויות. איך מחליטים ואיך חולטים?

שקט, דממה רועשת

בראש מתחילה מנגינה שקטה בקולו של טוביה החולב, מסורת! ני ניניני ני, מסורת! ואז אתה מבין שלזה פיללת ולכך קיווית. ובאחת מצאת את הקו בין מותר לאסור בין טוב ורע. קו חלוקת המסורת. והשלב הבא מאוד פשוט, כל מי שבעברו השני של הקו – רע, ומעברו – סוג א'. עברה וזעם משלחת מלאכי רעים.

והקו ישר, וראשו מגיע השמימה. ואתה עומד בפרץ מחליט איזו כתבה ראויה ואיזו לא. מי יצא צדיק ואיזה מס שפתיים הוא צריך לשלם כדי להיכנס. וחס וחלילה וחלילה וחס. זה לא אני, זו שליחות. אני כאן כי כך צריך כחום היום, בלהט הקרב, בלהבות הטוקבקיסטים.

שקט, אוושה בקהל.

ואולי יש עוד דרך ואולי עוד שיטה, ואולי לא.

שקט. הקולות בקהל נדמו.

והקהל מביט מלמטה, מחכה למוצא פיך, לפסיקתך, לאישורך. ואתה נועץ מסמרות, ואתה מכין עוד ועוד קופסאות. הדבק כמעט נגמר, אבל עכשיו מסודר, מאורגן, מאושר.

שקט ואין קהל.


רק מחסן של איקאה.

יום שני, 11 בנובמבר 2013

לאבא ואמא

לאבא ואימא,

אתם לא אבא ואימא שלי, אבל אני מרגיש בנוח לפנות אליכם כך, אחרי הכול אתם אבא ואימא של מישהו, ויש משהו משותף לכל ההורים בעולם, כמו שיש משותף לכל הילדים בעולם.

אתם בטח שואלים את עצמכם למה אני כותב לכם את המכתב הזה, אז זה מפני שלי ולבן שלכם יש משהו משותף. שנינו נמשכים לגברים. הנה, זהו אמרתי את זה.

עד היום, לפני שאני אומר את זה אני צריך לקחת נשימה עמוקה, שבה אני חושב לעצמי, כן לספר או לא לספר.

תבינו, אנחנו חיים בפחד. פחד תמידי שבו אנו חושבים על הגרוע מכול, מה יקרה אם ידעו עליי? האם ידחו אותי? האם יפסיקו לדבר איתי? והפחד הכי גדול שלנו הוא מולכם, ההורים. כי אתם הדבר החשוב ביותר שיש לנו בחיים. וכשאמרתי שיש דבר משותף לכל הילדים בעולם, התכוונתי לכך שכל הילדים בעולם פשוט רוצים שההורים שלנו יאהבו אותנו ויַראו את זה.

ואנחנו כל כך מפחדים שאם נחשוף את הסוד הנורא שלנו, אתם תשנאו אותנו.

עכשיו תסתכלו על הבן שלכם, אני בטוח שכאשר אתם מסתכלים עליו עוברות לכם בראש תמונות שונות מהחיים שלו, מהחיים שלכם. זמנים שמחים וזמנים עצובים. והאמת, הוא עדין אותו ילד. אבל עכשיו הוא גם הילד שהרגיש מספיק ביטחון כדי לסמוך עליכם, ולשתף אתכם בסוד הכי כמוס שלו והכי נורא, שהוא נושא אתו כל הזמן הזה.

בשלב מסוים אתם תשאלו את עצמכם איך לא ראיתי את זה לפני, אם היו סימנים מקדימים. אבל זה לא רלוונטי. יכול להיות שגם תאשימו את עצמכם למה הוא לא הרגיש מספיק בנוח לדבר אתכם לפני. זה גם לא רלוונטי. הסיבה גם לא קשורה אליכם דווקא.

אני לא יודע מה סדר הדברים שעולים בראש, ואני מניח שאצל כל הורה זה שונה, אבל אני מניח שזה הולך בערך כך:

אולי הוא רק חושב שהוא הומו? רגע, אני קראתי לו הומו? הומואים הם לא אלו מהמצעד בתל אביב? מה יגידו השכנים אם הם ידעו? איך השכן פעם קרא להם, חולים? מה הוא יגיד על הבן שלי? זה גם אסור לפי הדת? וגם צריך גם להתחתן. מה, לא יהיו לו ילדים? הוא יהיה לבד? מה עשיתי לא בסדר?

עצרו!

מחו את הדמעה בקצה העין, אני מוחה גם את שלי עכשיו.

כל זה לא חשוב עכשיו. אני מבטיח לכם יהיה בסדר. קחו כל שלב בעתו.

תנו לבן שלכם חיבוק, רצוי גם נשיקה, אמרו לו "אנחנו תמיד אהבנו אותך, אנחנו אוהבים אותך, אנחנו נאהב אותך לעד".

תביאו עוגה ושתייה, דברו על הרגשות שלו, על הרגשות שלכם. תרגישו חופשי לשאול כל שאלה, והוא יענה על מה שהוא יכול. הוא גם מבולבל, הוא גם לא בטוח. אבל הוא מרגיש הקלה, יש לו ההורים שלו לצדו, מחזיקים את היד כמו אז, כשהוא למד ללכת. לא כדי לכוון, לא כדי לתמוך, רק כדי להגיד אנחנו כאן בשבילך.

אל טאטאו את זה מתחת לשטיח. זה לא ייעלם.
אל תצעקו, זה לא יברח.
אל תרימו יד, זה לא ישנה אותו.
קבלו אותו. אותנו.
דברו על זה בחופשיות גם אם זה קשה, גם אם זה לוקח זמן.
שלכם,

בנכם האוהב אתכם, פעם, היום ולתמיד

איחרתי

אנשים מתעצבנים שהאינטרנט שלהם עובד לאט בטלפון שלהם. הם אומרים אוף, לוחצים על הכפתורים כל הזמן. תנו לזה שנייה, זה הולך לחלל החיצון.(סי-קיי לואיס(


איחרתי, הפעם זו לא הייתה אשמתי. אבל לאף אחד זה לא היה אכפת. פשוט חיכיתי לשליח מהסופר שיביא את מה שקניתי. מצוין שעושים משלוח כי אז משהו מביא לך הביתה את הדברים שקנית. הצד הפחות טוב כאן שאחר כך מקורקעים לבית למשך ארבע שעות או יותר. ואז אם רוצים לצאת אי אפשר. ואני רציתי לצאת.

רציתי לצאת לבריכה. וכשאני אומר בריכה זה יותר כמו בריכונת. זה קצת מזכיר את הגיגיות שבהם היינו עושים יום בריכה בקייטנה בגן. אז נכון שעכשיו הבריכה טיפה יותר גדולה, אבל יש בערך אותו מרחב תמרון. זה דווקא משחק מהנה – אני סופר כמה פעמים התנגשו בי לעומת כמה אני התנגשתי באחרים. יש מלא אנשים זקנים ששוחים בכל מיני צורות מוזרות. צריך לשחות מסביבם או לפעמים תחתיהם. המנצח זוכה בפחות צעקות מהזקנים שהתנגשת בהם.

אז איך אפשר לאחר לבריכה? הרי היא כל הזמן בריכה. איחרתי לשעה הנפרדת – רק לגברים. אני לא שוחה בשעות המעורבות לנשים ולגברים. ונשאלת השאלה למה.

אולי זה קשור ללסביות. הן נוטות להתעצבן עליי בזמן האחרון. ולו רק בגלל שעד הזמן האחרון לא הכרתי לסביות.

פעם הייתי ביום מיונים לארגון חושן והיינו צריכים למלא שאלון ובין השאר פרטים אישיים. היה די קל עד שהגעתי לשתי השאלות העוקבות, מין ומגדר. אמנם התביישתי לשאול, אך הרגשתי שאני צריך לדעת מה לענות. הרמתי ידי ושאלתי מה עונים בכל משבצת. פתאום כולם צדקו. כולל אחת הבחורות הלסביות שבהמשך היום הציגה את עצמה והושיטה את ידה ללחיצה.

פה עצרתי.

עד היום לא לחצתי ידיים לנשים. תמיד מצאתי דרכים להתחמק מזה, כרגיל בליווי מבט חמוד ומתנצל. היחיד שהעיר לי על זה היה חבר שלי שמחה שאמר שהוא פעם הובך כאשר הוא השיט יד למישהי והיא לא לחצה את ידו.

גם בפעם אחרת, ביום אחר, במיקום אחר, עם לסבית אחרת, אני ישבתי והיא עמדה והתחלנו לדבר ואז היא אמרה דרך אגב "אני איתנה" (עוד לא מצאתי שם גנרי ללסביות) והושיטה את ידה לשלום. הדרך שהיא עשתה את זה גרמה לי שבאותו רגע חלפו שתי מחשבות בראשי. הראשונה הייתה: "אוי ואבוי, היא יותר גברית ממני", והשנייה הייתה "אוי ואבוי, איך אני מתחמק מזה עכשיו?"

ניסיתי עליה את כל השיטות שהכרתי: החיוך המתנצל, ההתנצלות המבוישת, הבושה הדוסית, הדוס התורן.

אך דבר לא עזר. היא שפכה עליי קיתונות של רותחים ופתחה את חרצובות לשונה על ההפליה שבדבר ועל חוסר הצדק.

לא אכנס לתשובה הנהדרת שהותירה אותה חסרת מילים, וחסרת אוויר. עניתי לה בדמיוני יומיים לאחר מכן. אבל בגדול היה לזה איזה קשר לאספרגוס, ולרעיון שכמו שאת רוצה שהדתיים יקבלו אותך את צריכה לקבל את הדתיים.  בעצם לא היה קשר לאספרגוס.

אז למה לא לחצתי לה יד? למה אני עדיין  לא לוחץ לנשים? יד הרי אין פה עניין של משיכה או קירבה כדברי הפסוק. ואם היא לסבית – אז בכלל. ואותו דבר לגבי שחייה מעורבת ואולי עוד דברים שלא עולים בראשי כרגע.

ואז הבנתי שאני בהפסקה.

עולמי השתנה.

פתאום אני נתקל במציאויות חדשות שאף פעם לא חשבתי שאתקל בהן.

מובן שלא הכינו אותנו לזה בישיבה (וכך נולד רעיון לעוד טור), ומותר לי לקחת הפסקה ולא לשנות ולא להחליט מה אני משנה. זה כמו דתל"ש שהחליט לקחת הפסקה מהדת כדי לבדוק, רק הפוך.


אז היום אני משתמש במשפט הזה: "כן, זה מוזר אני יודע. אבל זה מה שיש כרגע. אני לא יודע מה לעשות עם כל הנושא, אבל ככה כרגע, ואני אחליט יותר מאוחר".