אנשים מתעצבנים שהאינטרנט שלהם עובד לאט בטלפון שלהם. הם אומרים אוף, לוחצים על הכפתורים כל הזמן. תנו לזה שנייה, זה הולך לחלל החיצון.(סי-קיי לואיס(
איחרתי,
הפעם זו לא הייתה אשמתי. אבל לאף אחד זה לא היה אכפת. פשוט חיכיתי לשליח מהסופר
שיביא את מה שקניתי. מצוין שעושים משלוח כי אז משהו מביא לך הביתה את הדברים
שקנית. הצד הפחות טוב כאן שאחר כך מקורקעים לבית למשך ארבע שעות או יותר. ואז אם
רוצים לצאת אי אפשר. ואני רציתי לצאת.
רציתי
לצאת לבריכה. וכשאני אומר בריכה זה יותר כמו בריכונת. זה קצת מזכיר את הגיגיות
שבהם היינו עושים יום בריכה בקייטנה בגן. אז נכון שעכשיו הבריכה טיפה יותר גדולה,
אבל יש בערך אותו מרחב תמרון. זה דווקא משחק מהנה – אני סופר כמה פעמים התנגשו בי
לעומת כמה אני התנגשתי באחרים. יש מלא אנשים זקנים ששוחים בכל מיני צורות מוזרות.
צריך לשחות מסביבם או לפעמים תחתיהם. המנצח זוכה בפחות צעקות מהזקנים שהתנגשת בהם.
אז
איך אפשר לאחר לבריכה? הרי היא כל הזמן בריכה. איחרתי לשעה הנפרדת – רק לגברים.
אני לא שוחה בשעות המעורבות לנשים ולגברים. ונשאלת השאלה למה.
אולי
זה קשור ללסביות. הן נוטות להתעצבן עליי בזמן האחרון. ולו רק בגלל שעד הזמן האחרון
לא הכרתי לסביות.
פעם
הייתי ביום מיונים לארגון חושן והיינו צריכים למלא שאלון ובין השאר פרטים אישיים.
היה די קל עד שהגעתי לשתי השאלות העוקבות, מין ומגדר. אמנם התביישתי לשאול, אך
הרגשתי שאני צריך לדעת מה לענות. הרמתי ידי ושאלתי מה עונים בכל משבצת. פתאום כולם
צדקו. כולל אחת הבחורות הלסביות שבהמשך היום הציגה את עצמה והושיטה את ידה ללחיצה.
פה
עצרתי.
עד
היום לא לחצתי ידיים לנשים. תמיד מצאתי דרכים להתחמק מזה, כרגיל בליווי מבט חמוד
ומתנצל. היחיד שהעיר לי על זה היה חבר שלי שמחה שאמר שהוא פעם הובך כאשר הוא השיט
יד למישהי והיא לא לחצה את ידו.
גם
בפעם אחרת, ביום אחר, במיקום אחר, עם לסבית אחרת, אני ישבתי והיא עמדה והתחלנו
לדבר ואז היא אמרה דרך אגב "אני איתנה" (עוד לא מצאתי שם גנרי ללסביות)
והושיטה את ידה לשלום. הדרך שהיא עשתה את זה גרמה לי שבאותו רגע חלפו שתי מחשבות
בראשי. הראשונה הייתה: "אוי ואבוי, היא יותר גברית ממני", והשנייה הייתה
"אוי ואבוי, איך אני מתחמק מזה עכשיו?"
ניסיתי
עליה את כל השיטות שהכרתי: החיוך המתנצל, ההתנצלות המבוישת, הבושה הדוסית, הדוס
התורן.
אך
דבר לא עזר. היא שפכה עליי קיתונות של רותחים ופתחה את חרצובות לשונה על ההפליה שבדבר
ועל חוסר הצדק.
לא
אכנס לתשובה הנהדרת שהותירה אותה חסרת מילים, וחסרת אוויר. עניתי לה בדמיוני
יומיים לאחר מכן. אבל בגדול היה לזה איזה קשר לאספרגוס, ולרעיון שכמו שאת רוצה
שהדתיים יקבלו אותך את צריכה לקבל את הדתיים.
בעצם לא היה קשר לאספרגוס.
אז
למה לא לחצתי לה יד? למה אני עדיין לא
לוחץ לנשים? יד הרי אין פה עניין של משיכה או קירבה כדברי הפסוק. ואם היא לסבית –
אז בכלל. ואותו דבר לגבי שחייה מעורבת ואולי עוד דברים שלא עולים בראשי כרגע.
ואז
הבנתי שאני בהפסקה.
עולמי
השתנה.
פתאום
אני נתקל במציאויות חדשות שאף פעם לא חשבתי שאתקל בהן.
מובן
שלא הכינו אותנו לזה בישיבה (וכך נולד רעיון לעוד טור), ומותר לי לקחת הפסקה ולא
לשנות ולא להחליט מה אני משנה. זה כמו דתל"ש שהחליט לקחת הפסקה מהדת כדי
לבדוק, רק הפוך.
אז
היום אני משתמש במשפט הזה: "כן, זה מוזר אני יודע. אבל זה מה שיש כרגע. אני
לא יודע מה לעשות עם כל הנושא, אבל ככה כרגע, ואני אחליט יותר מאוחר".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה :)
ויום מצויין