סוג ב'

יש אנשים שמתבלבלים כאשר משפט לא נגמר כפי שהם אבוקדו(אנונימי( 

סוג ב'.

אתה עומד מול הראי, ואתה חייב הגדרה. נמדד בכמויות, בסנטימטרים, ובמילים. המודרנה מושיטה את כף ידה גם כן, ומציעה את הקריטריונים שלה, בתגובות ולייקים.

אתה עסוק להכניס את עצמך להגדרות. אני כך או אחרת. אתה בודק נוחות של קופסאות, גדלים של כיפות, ואורכים של ציציות. התאמה היא שם המשחק.

ואחרי שכל זה נגמר, וכל התוויות נמצאות במקומן, הנוחות מתפשטת.

ולפתע… שקט ודממה הרעשים בראש נדמו.

ואתה עכשיו עומד מול החלון או צג המחשב. ואז אתה מנסה על פי הקטגוריות שבראשך להכניס אנשים אחרים לקופסאות שאתה בנית. לצמצם אותם להגדרות שאתה יצרת.

וזו כבר עבודה קשה. כי יש הרבה אנשים, ומגוון דעות, כל מיני שיטות. ואז נופלת החלטה. יש שיטות ויש שטויות. איך מחליטים ואיך חולטים?

שקט, דממה רועשת…

בראש מתחילה מנגינה שקטה בקולו של טוביה החולב, מסורת! ני ניניני ני, מסורת! ואז אתה מבין שלזה פיללת ולכך קיווית. ובאחת מצאת את הקו בין מותר לאסור בין טוב ורע. קו חלוקת המסורת. והשלב הבא מאוד פשוט, כל מי שבעברו השני של הקו – רע, ומעברו – סוג א'. עברה וזעם משלחת מלאכי רעים.

והקו ישר, וראשו מגיע השמימה. ואתה עומד בפרץ מחליט איזו כתבה ראויה ואיזו לא. מי יצא צדיק ואיזה מס שפתיים הוא צריך לשלם כדי להיכנס. וחס וחלילה וחלילה וחס. זה לא אני, זו שליחות. אני כאן כי כך צריך כחום היום, בלהט הקרב, בלהבות הטוקבקיסטים.

שקט, אוושה בקהל.

ואולי יש עוד דרך ואולי עוד שיטה, ואולי לא.

שקט. הקולות בקהל נדמו.

והקהל מביט מלמטה, מחכה למוצא פיך, לפסיקתך, לאישורך. ואתה נועץ מסמרות, ואתה מכין עוד ועוד קופסאות. הדבק כמעט נגמר, אבל עכשיו מסודר, מאורגן, מאושר.

שקט ואין קהל.

רק מחסן של איקאה.