לאבא ואמא

לאבא ואימא,

אתם לא אבא ואימא שלי, אבל אני מרגיש בנוח לפנות אליכם כך, אחרי הכול אתם אבא ואימא של מישהו, ויש משהו משותף לכל ההורים בעולם, כמו שיש משותף לכל הילדים בעולם.

אתם בטח שואלים את עצמכם למה אני כותב לכם את המכתב הזה, אז זה מפני שלי ולבן שלכם יש משהו משותף. שנינו נמשכים לגברים. הנה, זהו אמרתי את זה.

עד היום, לפני שאני אומר את זה אני צריך לקחת נשימה עמוקה, שבה אני חושב לעצמי, כן לספר או לא לספר.

תבינו, אנחנו חיים בפחד. פחד תמידי שבו אנו חושבים על הגרוע מכול, מה יקרה אם ידעו עליי? האם ידחו אותי? האם יפסיקו לדבר איתי? והפחד הכי גדול שלנו הוא מולכם, ההורים. כי אתם הדבר החשוב ביותר שיש לנו בחיים. וכשאמרתי שיש דבר משותף לכל הילדים בעולם, התכוונתי לכך שכל הילדים בעולם פשוט רוצים שההורים שלנו יאהבו אותנו ויַראו את זה.

ואנחנו כל כך מפחדים שאם נחשוף את הסוד הנורא שלנו, אתם תשנאו אותנו.

עכשיו תסתכלו על הבן שלכם, אני בטוח שכאשר אתם מסתכלים עליו עוברות לכם בראש תמונות שונות מהחיים שלו, מהחיים שלכם. זמנים שמחים וזמנים עצובים. והאמת, הוא עדין אותו ילד. אבל עכשיו הוא גם הילד שהרגיש מספיק ביטחון כדי לסמוך עליכם, ולשתף אתכם בסוד הכי כמוס שלו והכי נורא, שהוא נושא אתו כל הזמן הזה.

בשלב מסוים אתם תשאלו את עצמכם איך לא ראיתי את זה לפני, אם היו סימנים מקדימים. אבל זה לא רלוונטי. יכול להיות שגם תאשימו את עצמכם למה הוא לא הרגיש מספיק בנוח לדבר אתכם לפני. זה גם לא רלוונטי. הסיבה גם לא קשורה אליכם דווקא.

אני לא יודע מה סדר הדברים שעולים בראש, ואני מניח שאצל כל הורה זה שונה, אבל אני מניח שזה הולך בערך כך:

אולי הוא רק חושב שהוא הומו? רגע, אני קראתי לו הומו? הומואים הם לא אלו מהמצעד בתל אביב? מה יגידו השכנים אם הם ידעו? איך השכן פעם קרא להם, חולים? מה הוא יגיד על הבן שלי? זה גם אסור לפי הדת? וגם צריך גם להתחתן. מה, לא יהיו לו ילדים? הוא יהיה לבד? מה עשיתי לא בסדר?

עצרו!

מחו את הדמעה בקצה העין, אני מוחה גם את שלי עכשיו.

כל זה לא חשוב עכשיו. אני מבטיח לכם יהיה בסדר. קחו כל שלב בעתו.

תנו לבן שלכם חיבוק, רצוי גם נשיקה, אמרו לו "אנחנו תמיד אהבנו אותך, אנחנו אוהבים אותך, אנחנו נאהב אותך לעד".

תביאו עוגה ושתייה, דברו על הרגשות שלו, על הרגשות שלכם. תרגישו חופשי לשאול כל שאלה, והוא יענה על מה שהוא יכול. הוא גם מבולבל, הוא גם לא בטוח. אבל הוא מרגיש הקלה, יש לו ההורים שלו לצדו, מחזיקים את היד כמו אז, כשהוא למד ללכת. לא כדי לכוון, לא כדי לתמוך, רק כדי להגיד אנחנו כאן בשבילך.

אל טאטאו את זה מתחת לשטיח. זה לא ייעלם.

אל תצעקו, זה לא יברח.

אל תרימו יד, זה לא ישנה אותו.

קבלו אותו. אותנו.

דברו על זה בחופשיות גם אם זה קשה, גם אם זה לוקח זמן.

שלכם,

בנכם האוהב אתכם, פעם, היום ולתמיד