יום שני, 3 בפברואר 2014

הזיכרון הראשון

מגוחך לחלק אנשים לטובים ולרעים. אנשים הם מקסימים או משעממים.(אוסקר ווילד)


אפילו לא שמתי לב שהפעמון צלצל, הייתי עסוק בציור שלי במקום להתרכז בשיעור, כמה מעניין יכול להיות שיעור לשון בכיתה ח'. צעקות החברים לכיתה התחילו לחדור להכרתי. "מי רוצה כדורסל?" "אנחנו במגרש האדום". זעקת המורה "לא לרוץ בכיתה!" היה הדבר האחרון ששמעתי לפני ששמתי לב שמשהו עומד לידי מסתכל על מה שאני מצייר.
זה לא סודי. יש לי מחברת ציורים ואני נותן למי שרוצה לצייר בה. מעיין פרויקט של החבר'ה. זה עזר לנו להתגבר על לא מעט שיעורים משמימים. אני אפילו לא טורח להסתיר את הציור, בשביל מה? הרמתי את ראשי עם חיוך ואני מגלה את מתן עומד לידי.

"איזה הומו" הוא צועק בקול שמח מלגלג. "איתן, בוא תראה איזה ציור של הומו נדב צייר" המחברת בידיו כדי שאני לא אוכל לקחת אותה. איתן הגיע הסתכל ומשך בכתפיו. הוא לא התרגש.
מאוכזב במעט שהוא לא הצליח לעורר מהומה כיתתית מתן החזיר לי את המחברת. "אתה ממש הומו."

הייתי ילד תמים מאוד. לא ידעתי לקלל. הייתי בטוח שרחב מכרה מאפים, ככה לימדו אותי. אבל ידעתי מה זה הומו. לא הבנתי איך זה קשור לציור שלי. אבל הציור מצא את עצמו קרוע לחתיכות מפוזר בין כמה פחי אשפה. נשארו במחברת הרבה דפים ריקים. לא חזרנו לצייר בה שוב. פחדתי לצייר עוד פעם משהו שיגיד עלי שאני הומו.

אבל זה לא עזר. הומו הפך לשם השני שלי אצל מתן. "הומו, עשית שעורי בית?" "תסתכל איך אתה הולך, הומו" למזלי הרב מתן היה עוד פחות מקובל בכיתה ממני והכינוי לא תפס והמעגלים לא התרחבו.

לא היה עם מי לדבר, הצוות החינוכי לא ידע לטפל בבעיות חינוכיות. והעדפתי לא לערב את ההורים שלי בבעיה הזו.

לאחר שבועיים של הצקות בלתי פוסקות, החלטתי לעשות מעשה. ידעתי מה אני הולך לעשות, אך לא הייתי בטוח איך ומתי.
למחרת זה קרה, בשעה האחרונה ביום, בהיותנו באודיטוריום של החטיבה, בשעת שיעורי בית, שעת לימוד שהמציאו כדי להחזיק אותנו עוד קצת בישיבה. כולם רצים, משתוללים, ומדברים. איתן, אני ושני חברים ישבנו בצד וקראנו ספרים.
"שקט! שבו כבר," צעק המורה המסכן שהיה זה תורו לשמור על מחזור שלם ללא הצלחה.

הספר נחטף ממני, מתן עומד שורה מאחורי. מעלעל בספר כמו שחתול מסתכל על פרסומת בטלוויזיה "זה מה שאתה קורא? מה אתה הומו?" התוכנית שלי יוצאת אל הפועל.

הישרתי מבט לתוך עיניו ואמרתי בקול רגוע ורועד "כן אני הומו, מה הבעיה?"

הוא החזיר לי את הספר והלך.

זה עבד.


באותו יום בדרך הביתה בדיוק לפני שדרכנו נפרדו איתן אמר לי: "שמעתי מה שאמרת למתן, אתה יודע שזה לא סופי, זה לא בטוח שאתה הומו אנחנו בגיל של בלבול, זה מה שקראתי במגזין הנוער"
עניתי לו שליו "אל תדאג רק אמרתי את זה כדי שיפסיק להציק לי." איתן חייך והלך.

המשכתי ללכת וחשבתי לעצמי: זהו, זה מסביר את המחשבות שיש לי, כנראה שזה אני, אני הומו.

---

החלטתי לכתוב את הסיפור הזה כיוון שדיברתי עליו עם איתן, הוא אמר לי שאין סיכוי שמתן זוכר את מה שקרה.

אני זוכר, והקב"ה זוכר, ועכשיו גם אתם.