יום חמישי, 27 במרץ 2014

בעולם מקביל


אליס: "אין טעם לנסות, אי אפשר להאמין בדברים בלתי אפשריים
."
המלכה הלבנה: "פשוט אין לך הרבה ניסיון. כשהייתי בגילך, התאמנתי בזה חצי שעה כל יום. לפעמים הצלחתי להאמין בשישה דברים בלתי אפשריים עד ארוחת הבוקר."   (מבעד למראה, לואיס קרול)


לעמוד הפייסבוק שלי 

כשראה השומר עם מי אני מגיע מיד הוא נתן לנו להיכנס. בליבי התרגשות, שמעתי סיפורים על המקום אבל זה שונה לחוות אותו על בשרך.

אני מובל, אצבעי בידה הקטנה. נכנסנו לחדר וכשלושים זוגות עיניים נישאו אלי, עיניהם גדולות חסרות פרופורציה לראש והראש חסר פרופורציה לגוף. הכל בחדר היה קטן מתאם לגופם: השולחנות, הכיסאות, אפילו התמונות נתלו נמוך. שמתי לב לבגדיהם הקטנים, קל היה להבחין בין הבנות בוורוד או סגול, והבנים בשאר הצבעים.

הובלתי לאחד השולחנות והוקצה לי כיסא, קטן, כמובן, אפילו למידותי הלא תמירות. תהיתי איך ישבו על כיסאות אלו אנשים מבוגרים ממני, שהצליחו לפתותם להגיע.

מסביבי ומסביב לשולחן הם התקבצו. עיניהם חוקרות, בפיהם שאלות. לא מתביישים לגעת, כדי לבדוק או למשוך את תשומת ליבי. אחת בוורוד ובנעלים מהבהבות עלתה על השולחן כדי להיות קרובה יותר.

הם שאלו לגילי ולמוצאי, ואיך אני קשור לזו שגרמה לי לבוא כל הדרך מירושלים. חיוך נמרח על פניה, כאשר השאר הסתכלו עליה בהערכה. יכולתי לראות שמחה בעיניה. כשאני יושב והיא עומדת עינינו נפגשו לא פעם.
היו אמורים להיות עוד, אך היא היחידה שהצליחה ואני היחיד שנתפסתי.

האחראית, הגישה פעילות לשולחן, לוחות וקלפים, הדבר הכי קרוב לו בשפתינו יקרא בינגו, אך הכללים היו חסרי טעם לדעתי. בתורו כל שחקן הרים קלף מהחבילה, אם התאים ללוחו מה טוב. אם לא הוא הגיש אותו לשחקן הזקוק לקלף זה. וכן הלאה וכן הלאה.

השוואתי זאת למשחקים שאני נוהג לשחק בהם ושמתי לב שברוב המשחקים שלנו אנו מנסים לגרום לשני לאבד את כליו, להתבלבל או באופן הכי פשוט להפסיד, לנצח זה לא מספיק.

הם יצרו חברה אוטופית שבה כולם מנצחים, ומחכים עד שהאחרון ינצח, ועדין בשני הסבבים אני הייתי האחרון. רציתי לזעוק חמס אבל הנחתי שהם לא מתוחכמים מספיק כדי שזה יהיה מתוכנן.

"למה יש לך סיכת ראש של בת?" העיר אותי ממחשבותיי אחד מהם ולא הספקתי לשים לב מי, לא הספקתי לענות כיוון שהאחראית הכריזה שעלינו לשנות את הפעילות ולבנות ביחד דוגמאות מחלקי פלסטיק על פי דוגמא מודפסת. הם מיד החלו במלאכה, אחד מרדן או יצירתי, תלוי לפי מי, ההין להמציא דוגמא משלו, עם טעות בתבנית החוזרת. תהיתי אם אני אמור להעיר לו אך לא ידעתי מה הפרוטוקול. וחששתי להעליב אותו.

מסתבר שבסוף העבודה צריך להראות את התוצאה לאחראית ולאחר אישורה, מפרקים את כל החלקים חזרה אל הקופסא, שוב תהיתי לגבי ההיגיון של הפעילות.

האחראית לא התרכזה והדוגמא שלו עברה את המבחן. היא הייתה עסוקה בלסדר כיסאות בצורת האות ח, אך ספק אם הם יודעים מה זאת האות ח'.

התיישבנו ב"מפגש" והוצגתי בפניהם, לא שהיה קשה לראות שיש פה אורח זר, לא רק שהייתי גבוה מהם פי שתיים לערך גם תפסתי לאחד את המקום שלו והוא לא אהב זאת.

מהיכן אתה? איך הגעת? במה עוסק? נשוי?

השאלות נורו  מהאחראית אלי. השיחה לא הפריעה להם להתעסק בכדורים, קוביות וחלקי פאזל שונים.

ועכשיו נתפלל, הכריזה, רציתי לשמש דוגמא טובה, ואמרתי תפילות ביחד איתם.
לפתע היא אמרה "רגע, שמחה רצה שנתפלל שדוד שלו יתחתן," לאחר דיון קצר על שמו של הדוד מסתבר האחרון כבר עומד להתחתן. זה מה שמלמדים אותם? גם עלי התפללו?

חשבתי: איך אני אסביר להם למה אני לא נשוי? הם יצליחו להבין את זה? היא תצליח להבין את זה?


בסיום התפילה האחיינית שלי ליוותה אותי לשער הגן, ומיהרה בחזרה לשעת סיפור.

לעמוד הפייסבוק שלי 

יום חמישי, 20 במרץ 2014

ידה ידה ידה פורים

כשאני שואל אותך "מה שלומך?" אני לא באמת מצפה לתשובה מפורטת, אם תתחיל להתלונן... אני לוקח חמישה עשר כדורים כל יום, אני אתחיל להסביר לך על כל אחד מהם.
(יודי ז"ל, בהיותו בן 85)


ביום רביעי שעבר, הלכתי עם איתן לטיול בעיר העתיקה, החלטנו ללכת לבית השרוף, תמיד רציתי ללכת ואף פעם לא הייתה לי הזדמנות טובה, ואין כמו קצת חורבן הבית לפני פורים. בדרך, גבר ואישה, זוג תיירים איטלקיים שגרים בשוויץ, שאלו אותנו איפה הכותל. אז הראנו להם את החומה הרחבה מבית ראשון, לא במקום הכותל, בנוסף. טיילנו קצת ביחד, והזמנתי אותם אלינו לארוחה שארגנו. סתם הומואים דתיים שאוכלים פיצה לפני הצום, מה מיוחד בזה?

ואז הבנתי את האירוניה: הזמנתי זוג איטלקים לערב פיצה.

בתורם, הם הזמינו אותי למחרת לטייל איתם באזור השוק, בגשם. כלומר הם לא תכננו את הגשם הם פשוט בחרו לבקר בארצנו השחונה בשבוע היחיד בערך שהיה גשום. היה מעניין, והשווינו בין דתות. הייתי צריך למהר, מכיוון שהייתי צריך להכין אוכל ליום ריענון של חוש"ן שהיה לי למחרת ביום שישי. כן, ביום שישי ערב שבת זכור.

יום הריענון של חוש"ן, זה כמו ריענון נהיגה רק הפוך לגמרי, ויש הרבה יותר אוכל. סיפרנו על חוויות שהיו לנו בהתנדבות, כגון מורים שמשתתפים יותר מידי, תלמידים שמשתתפים פחות מידי.

סיפרתי שכבר בפעילות השנייה שלי שמו אותי אחראי פעילות, דבר ממש לא אחראי לעשות. היו לנו שני סבבים, בסבב הראשון היו שני צוותים ובשני צוות אחד. ערב לפני אחת המתנדבות חלתה והודיעה לי שהיא לא מגיעה. ארבעים דקות לפני ההרצאה הראשונה המתנדבת השנייה הודיעה לי שהיא הלכה לאיבוד וגם היא במרחק של שעה נסיעה לפחות.
אספתי את שלוות רוחי, והתחלתי להשתגע. בסוף הייתה לנו פעילות מצוינת. זו שאיחרה קפצה בין הכיתות, ולתלמידים הייתה שמחה וששון.

אחד מהדברים שהעבירו לנו היה משחק על מושגים הלהט"בים. למשל, מי כתב את הספר "תמונתו של דוריין גריי"? אוסקר ווילד היה הסופר, מסתבר שהוא היה גם הומוסקסואל.
זה מזכיר לי שלפני שבועיים, אבא שלי הראה לי סרטון ביוטוב ששעשע אותו, אני אמרתי לו: אתה יודע שהשחקן הזה הומו, והשחקנית הזו לסבית, וכו' בקיצור חצי מהצוות, הוא לא ידע את זה.

בכל מקרה אמרתי לעצמי שאני צריך לקנות את הספר, אז הלכתי לחנות יד שניה שידעתי שיש להם אותו. בדרך נזכרתי שאני צריך בולים. בעצם, גם את הבולים הייתי צריך בשביל ספר, כלומר לשלוח צ'ק על ספר "שתיקת החרדים" שקניתי יד שניה.

אז נכנסתי לדואר ושם אני רואה שני חברים שלי, איתן ואיתן, שאני מכיר מהבית הפתוח בירושלים כלומר איתן אחד אני מכיר את השני פגשתי פעם ראשונה באותו יום. דיברנו על פרויקטים שונים. הם עזרו לי אני עזרתי להם, ואז נזכרתי שאני חייב לזוז, להספיק לחתום אבטלה בלשכת התעסוקה, שזה שם די אירוני, כשחושבים על רוב האנשים שם.

אחרי שחתמתי אבטלה, מיהרתי לחנות, ואכן היה להם את הספר, קניתיו, ובדיוק כשהוא סיים להעביר את כרטיס האשראי, ולהתחיל איתי, אני חושב, אני לא בטוח, ראיתי ספר של אפרים קישון. ואיך אפשר להגיד לא לספר של אפרים קישון ורק בשלושים שקלים. הוא העביר שוב את כרטיס האשראי שלי, ונתן לי עוד כרטיס ביקור של החנות.


הגעתי הביתה והתחלתי לקרוא את הספר הנהדר, קישון במיטבו. זה קורה לי לפעמים שאני קורא ספר או רואה סרט ואז במקרה מופיע משהו רלוונטי אלי בדיוק, כמו עיר שאני נמצא בה במקרה או משהו שעשיתי באותו יום, לתדהמתי הסיפור השלישי היה "האם אנחנו באמת שמחים בפורים?" אמרתי לעצמי, זהו, על זה אני צריך לכתוב השבוע. 

יום חמישי, 13 במרץ 2014

נועם - מצד שני

לכל סיפור יש שלושה צדדים: שלי, שלו ומה שקרה באמת. (לא מזוהה)


ביושבנו מסביב לשולחן שבת איתן (חבר) שאל את נועם (בןזוג) ואותי "איך יראה שולחן השבת שלכם?" לכאורה, שאלה לגיטימית שכל אחד חרד לה ביוצאו לדייט.
אני זוכר ששמעתי אגדה אורבנית שבחורה שאלה בדייט ראשון את הבחור (אבל זה יכול להיות גם להפך) "איך אתה רואה את שולחן השבת שלך?" והוא ענה "בלעדייך"

הדיון התחיל בדברי תורה ליד השולחן, והתפתח למחוזות אחרים בחיים שלנו. השיחה נעמה לי מחד והלחיצה אותי מאידך. שמחתי לדבר על הדברים האלה, גם אם לא תמיד ידעתי לענות על השאלות. וישר חשבתי לעצמי: מצוין, הנה משהו לכתוב עליו לבלוג שלי.


חשבתי על הקשר שלנו, של נועם ושלי, ניסיתי לחשוב איך הייתי מתאר אותו, ונזכרתי במה שלמדו אותנו בסמינר של חוש"ן, שיש לנו, שני דרכים לספר את הסיפור שלנו: אחת - בצורה חלקה נעימה לאוזן, והשנייה - בצורה בועטת ומדגישה הבדלים. היתרונות והחסרונות בכל דרך ברורים. לי, לפחות. אז כששאלתי את עצמי איך לספר החלטתי לנסות לספר את הסיפור בשני דרכים שונות, וכיוון שיש לי בלוג חדש, אני גם יכול לעשות את זה אינטראקטיבי. ממש שנות האלפיים, אמרתי, וגלגלתי את העיניים. 

לחצו כדי לקרוא:


יום רביעי, 5 במרץ 2014

תהלה אספרה

המכונאי שלי אמר לי, "לא הצלחתי לתקן את הבלמים, אז הגברתי את הצופר שלך."- סטיבן רייט


הצטרפתי לטוויטר, נרשמתי לכל מיני אנשים מצחיקים, ולכל מיני אנשים שחושבים שהם מצחיקים, זה דורש המון השקעה לעקוב אחרי כולם. זה כמו פייסבוק רק יותר משעשע. בין זה, לבין לבדוק מה קורה בפייסבוק וקצת בצאט שם,  וואטסאפ ללא הגבלה, להתכתב עם כמה אנשים וכמה קבוצות. יש גם הודעות רגילות בין שיחות הטלפון. וכמובן לא לשכוח, מיילים. אחרי כל זה, נשאר לי קצת זמן למשפחה ובעיקר להורים.
בגלל זה שמחתי מאוד כשאימא שלי הציע לי להצטרף אליהם למפגש של תהל"ה. שזה ארגון עם מפגשי תמיכה להורים עם ילדים להט"בים. בהתחלה חשבנו זה יהיה מפגש קטן רק של הקבוצה שלהם, הדתית, אבל פתאום, הבנו שלא.
הם השקיעו, הביאו מרצה, ממוחית לגנטיקה. לדבר על השאלה אם הומוסקסואלית היא דבר מולד או נרכש.

הגענו למקום אחרי כולם, הצצתי פנימה והיו מעל מאה חמישים משתתפים, הורים וילדים שהגיעו לשמוע את ההרצאה. זה היה הדבר ראשון שהרשים אותי. העוצמה. הדבר השני היה המחיר. שאלו את אימא שלי "הוא (כלומר אני) מהקהילה?" ומכיוון שכן, אני נכנסתי בחינם. האם זו סוג של אפליה מתקנת? מסתבר שלא, אבא שלי שאל למה ההורים צריכים לשלם והוא (כלומר אני) לא. והאישה בדלפק אמרה בקולה הענוג והצרוד, "בגלל שזו אשמתכם. סתם, סתם, סתם."

ובאמת המרצה כבר בחלק הראשון של ההרצאה, אמרה שמי שחושב שהומוסקסואליות היא דבר נרכש, ותלוי בהורים טועה ובגדול.

מכאן היא עברה להסבר עלDNA  והתפתחות העובר בשלביו המאוד מוקדמים. ולספר המון בדיחות על חשבונם של הגברים. משום מה הנשים בקהל צחקו יותר.
מסתבר שכל עובר הינו נקבה עד שיוכח אחרת. וזה קורה בשבוע השישי בערך, שאז הדבר הזה שאחראי על התהליכים ההם מעביר את העובר למצב זכרי, ואז ההוא שאחראי על משהו, מיצר טוסטרון. שבין השאר משנה את הצורה שהמוח בנוי.

אני לא זוכר את כל המונחים.

הטוסטרון הוא הורמון וכמו כל הורמון אחר יש לו רצפטור שאמור לקלוט אותו למקום שאליו הוא מיועד בגוף. ואם יש עודף טסטרון או חוסר רצפטורים במוח, הוא לא ישתנה או ישתנה פחות והנה נוצר לנו עובר הומוסקסואל באזור השבוע השמיני להריון. (לסביות גם כן נוצרות בגלל הטוסטרון שמסתבר שיש לכולם)

יש גם כמה ביטויים מבלבלים ומסובכים בלטינית. או יוונית. או משהו כזה.

לפי ההסבר הזה, שהיה בנוי מצוין, סיסג'נדרים, הומוסקסואלים, אינטרסקס וטרנסג'נדרים (עכשיו תורכם להיות מבולבלים ולא להכיר את כל הביטויים) הם בעצם נקודות על סקאלה.

אין לי ספק שהיא צודקת, אבל לא נראה לי שזה ההסבר היחיד. כמו שהיא הסכימה בסוף ההרצאה בשלב השאלות מהקהל. המוח יכול להשתנות גם בשלבים מאוחרים יותר על ידי חוויות חזקות.

היא העלתה דילמה מוסרית, שוב בעקבות שאלה מהקהל. לפי התיאוריה שהיא הציגה ניתן לזהות הומוסקסואלים מבטן אמם, האם יהיה נכון לעשות את זה? מה עלולים לעשות הורים עם המידע הזה?

בסיום הערב אבא שלי שאל אותי אם אני מרגיש שהיה לי שווה להגיע. אמרתי שכן, ולעצמי ניתחתי את הסיבות:
לבלות עם ההורים שלי ערב ועוד בנושא הזה.
לראות את ההורים הרבים שהיו שם, במין מפגן כוח סולידריות שקט.
לשמוע הרצאה מעניינת.


רגע השיא מבחינתי היה כשהמרצה התחילה לדבר על הכישרונות המיוחדים של ההומואים ולסביות, וכמה שהם יותר מוכשרים מהאדם הממוצע. אבא שלי חייך מאוזן לאוזן, ולחש לי "אתה רואה? אתה באמת יותר מוצלח!"

משרד החינוך

מעולם לא נתתי לבית הספר להפריע להשכלתי (מארק טווין)

"נדב? שלום, מדברת המנהלת. אתה שומע, אני לא יודעת מה קרה, פעם ראשונה שלי מזה שש שנים שאני עובדת פה. אני אומרת לך אני מנהלת בית ספר כבר הרבה זמן, וככה בלי הסבר בלי כלום. בקיצור רב בית הספר החליט שאסור לך לעבוד פה שנה הבאה. אולי אתה יודע למה?"

"אני מבינה שפתאום התוכניות שלך ללמד שם התבטלו, ואני יודעת שאתה מורה כאן כבר כמה שנים, אבל אני חושבת ששנה הבאה לא יהיה לי מקום בשבילך ללמד כאן, במיוחד לא מקצועות קודש."

"אהלן, תגיד אתה תוכל לקרוא בתורה השבת? דרך אגב, יש אצלך עובד בשם נדב, לא? אתה יודע שיש עליו שמועות שהוא נמשך לגברים. נראה לי לא כדאי לך להסתבך עם זה, תפטר אותו וזהו, הכי פשוט, מה יגידו, מוסד חינוכי עם עובד כזה."

"אל תגיד לי לא לצעוק אני אצעק אם בא לי, אתה מעסיק אותו. איך אתה לא מתבייש, אני לא מאמינה לך שאתה לא ידעת, אז מה אם אין לי הוכחות ואז מה אם הוא לא עשה שום דבר רע. עצם זה שהוא כזה זה רע."

"אני מבין שזה לא מוצא חן בעינך, במיוחד עכשיו שלא קיבלו אותך לעבודה, אבל יש כלל כזה: מלקין על לא טובה השמועה."

"זה בסדר גמור לדעתי שהיית מחנך, אני לא זה שצריך להעסיק אותך, אבל כמנהל תיכון יש דבר אחד שאני לא מבין, כנראה שאני פשוט לא מכיר חוקים של בתי ספר יסודיים, אתה לא צריך להביא אישור מהמשטרה שאתה לא הומו?"

"אתה מדריך?! אני מדריך, ואני לא מצליח להבין את זה, איך אתה מסוגל להיות מדריך. אתה לא שוכב עם החניכים שלך?"

"התייעצתי עם הרב שלנו וזה מה שהחלטנו ביחד. אין לנו בעיה שתעבוד אצלנו, הפוך, אנחנו אפילו נשמח, אבל כל עוד לא ידעו עליך, וכמובן שלא תצא מהארון בזמן הזה. אתה מבין שאנחנו מסתכנים כאן ואנחנו לא רוצים שייצא לנו שם רע. חוץ מזה הורים מודאגים וכאלה, אנחנו רוצים שהם ימשיכו לשלוח את הילדים אלינו."

---

"שב בבקשה...נדב, ברוך הבא, נעים להכיר. הנה זה, אני רואה בקורות החיים שלך שעד עכשיו התעסקת בחינוך, והיום אתה מחפש עבודה בפרסום. קופי-רייטר. כן, אני מבין. אז למה בעצם עזבת את תחום החינוך ואתה מחפש משהו חדש?"
"בעצם תמיד רציתי להיות קופי-רייטר גם שלא ידעתי מה זה, התחום תמיד משך אותי. בתוכניות שעבדתי בהן הייתי אחראי על הפרסום."
"ולמה אתה לא ממשיך בחינוך?"
"לא מצאתי שם כל כך את מקומי."


---

וכן אני מחפש עבודה משהו עם כתיבה ו/או פירסום, אז אם מישהו שומע על משהו אני כאן.


לא לפני הילדים

השבת ישבתי עם החברים והזכרנו את פיגמליון. זה מהמיתולוגיה שהכין פסל, התאהב בו והתייחס אליו כאל יצור אנושי, וכמו באגדה טובה הפסל הפך לאנושי. והם חיו באושר. למען הסר ספק, הפסל היתה אישה, העונה לשם גלתיאה, דעתי על הסיפור הייתה שגלתיאה זה שם לא משהו, וכבר עדיף פיגמליון.

הסיפור עבר אדפטציה לתחום החינוך והתאוריה אומרת שאם נתייחס לתלמידים בצורה מסוימת, הם יתנהגו בהתאם. זה עבד למישל פייפר בסרט סיכון מחושב, ולפיטר ולר ברובוקופ.

ומה אם פגמליון היה הומו? רגע, רגע אני אנסח את השאלה מחדש, אם מורה ישוחח עם תלמידים בכיתה על הומואים האם הוא נותן לזה לגיטימציה ובכך יהיו לו תלמידים הומואים?
זו שאלה שעולה לא פעם. לי היא לא פשוטה כיוון שאין תשובה ברורה למקורות ההומוסקסואליה, שזו לא מילה אבל זה עדין עדיף מהשם גלתיאה.

אז שאלתי בדקתי וחשבתי, לאו דווקא בסדר זה, על תשובות. והנה מה שהעליתי בחכתי:

1.      לדבר על הצורך לנהוג כבוד בכל אדם גם אם הוא שונה ממך וגם אתה לא מסכים איתו, זה לא אומר שאתה נותן לגיטימציה לדברים שאתה לא מאמין בהם זה רק אומר שצריך לנהוג כבוד בכל אדם גם אם הוא שונה ממך וגם אתה לא מסכים איתו
2.      אפילו אם תזכיר בכיתה פעם בחודש את הנושא, ואפילו עם שיא האמפטיה זה לא אומר שהתלמידים יהפכו להומואים, מורים מדברים כמעט אך ורק על מוסד הנשואים ההטרוסקסואלי עם שיא ההזדהות הטרוסקסואלית ועדין יש להם תלמידים הומואים. (דרך אגב גם הסרטים, הספרים, הפרסומות, אגדות הילדים, החברים לכיתה וההורים שלהם משדרים הטרוסקסואליות- שיחה של פעם במחצית היא מה שתכריע את הכף?)
3.      ואם נלך לפי פרויד (באמת פרויד?! עדין?!) הזהות המינית מתעצבת בגילאים מוקדמים, נגיד עד גיל שש, והילד מבין את נטייתו רק יותר מאוחר. כך שלדבר על זה בתיכון לא ישנה הרבה. (הערת אגב, טיפולי המרה מבוססים על פי התאוריה של פרויד)
4.      "יש ילדים שלא בטוחים בזהות המינית שלם, אם הם יתנסו הם יתקבעו על להיות הומואים" אם הם מבולבלים כנראה שיש לזה סיבה, ואם הם יתנסו עם גברים הם גם יתנסו עם נשים. ההתנסות עצמה היא לא מה שקובעת, גם לא הדיבור על זה בכיתה.
5.      "ומה עם ביסקסואלים?" א. כל הכבוד על ההכרה שיש ביסקסואלים. ב. הם יבחרו מה שמתאים להם. אבל הם כבר ביסקסואלים והם יודעים וילמדו את היתרונות והחסרונות בכל דרך שיבחרו. שיחה בכיתה על הכרה בזכויות זוגות חד מיניים לא תגרום להם להגדיר את עצמם דווקא חד מיניים, בגלל זה הם מגדירים את עצמם ביסקסואלים.
6.      תשובה שאני לא אוהב: החיים מספיק קשים לחד מיניים אף תלמיד לא יבחר להיות הומו. זו תשובה שהרבה יותר נכונה לקהל הדתי. אבל אני מקווה שיום אחד זה לא יהיה קשה להיות שונה, והתשובה הזו תתבטל, בינתיים היא נכונה.
7.      השאלה היא בעצם מעגלית. (וכמו הרבנים אני מפריד בין להיות הומו לבין לעבור איסורים) למה לא לדבר על זה עם הנוער? כי מפחדים שהם יהפכו להומואים. למה מפחדים שהם יהיו הומואים? כי הגדרנו את זה כדבר רע. למה הגדרנו את זה כדבר רע? כי אני אנחנו מפחדים שהם יהיו הומואים. צריך לשאול את עצמנו מה באמת מפריע לנו.


ומצד שני:


1.      אם נדבר על זה אנחנו יכולים לעזור לנער או נערה מבולבלים ומפוחדים להירגע, ולהבין שהם לא לבד. הם יכולים להבין שיש להם עם מי לדבר,  ואין צורך שהם יינטשו את האמונות שלהם או את החיים. וגם החברים שלהם יוכלו ללמוד להיות נחמדים לאנשים ששונים מהם, אפילו אם הם היו פעם פסל והיום קוראים להם גלתיאה.