יום חמישי, 24 באפריל 2014

פסח בקטנה

לקחתי קורס קריאה מהירה וקראתי את "מלחמה ושלום" בעשרים דקות. יש שם משהו על רוסיה.

וודי אלן


איזה פסח! אנסה לתמצת....

בלילה, אבא שלי החליט לספר לשתי אחיותיו עלי. הוא לא סיפר לי שהוא הולך לספר להן.

על הבוקר ההורים שלי הפתיעו אותי: דודה א' ודודה ב' יודעות.
דודה ב', עוד לא עיקלה את הנושא ולא אמרה כלום.
דודה א', איתה נסעתי כל הדרך לפסח, אמרה: "אבל הוא נסע איתי עכשיו שעה וחצי ולא אמר כלום" והיא רוצה לספר לילדים שלה.

שאלתי את אבי איך הוא מרגיש, והוא מצדו לא התלהב כל כך מהחירות הפתאומית שנפלה עליו.

הגיע תורם של בני הדודים.
לדודה א' יש שלושה ילדים נקרא להם לשם הנוחות א1, א2 ולילך.

א1 אני מאוד קרוב אליה, דיברתי איתה בעבר, אנחנו מאוד קרובים. באתי אליה בריצה, אמרתי לה שאבי דיבר עם אימה, היא אמרה שהיא הכינה את א2. שאלתי אותה מה זה אומר?
מעשה שהיה כך היה: אשתו של א2 רצתה לשדך לי מישהי, אז א1 אמרה להם שאני לא יוצא עם בנות יותר.
אמרתי לה "אז אמרת לו", והיא אמרה: "זו רק הכנה"

א2 הוא ברסלבר חב"דניק חסידי מגניב שזה. בילדותינו היינו חברים הכי טובים, אבל דרכינו נפרדו. לדבר עם א2 לא היה פשוט, היה נראה שאיזה כוח עליון מפריד בנינו, כל פעם שבאתי לדבר איתו משהו קרה, כשארבתי לו מחוץ לבית הכנסת לדבר איתו, דוד שלי ניגש אליו לפני. פעם אחרת הייתה זו הבת שלו, ופעם נוספת מישהו קרא לי.

בין לבין ניגשתי לדבר עם דודה ב' שאלתי אותה איך היא? קשה לה מאוד היא לא יודעת איך להתמודד עם זה שלא תהיה לי משפחה, אמרתי לה שתהיה לי בעזרת ה' משפחה. והכל יהיה בסדר, הדבר השני הפריע לה ההלכה , דנו גם בזה, דיברנו לא מעט, עם דמעות בעיניים שלה, לא שלי. לתגובה הזו לא ציפית היא אמרה.
לבנות שלה היא ביקשה עדין לא לספר. לדוד שלי היא תספר, כשהיא תהיה מוכנה לזה.

פתאום ראיתי את לילך, לילך! קראתי,  נדב! היא ענתה.
אמרתי "יש לי משהו לספר לך", מבט מודאג בעיניה. "אני יוצא"  מבט של שמחה בעיניה, "עם מישהו" מבט של בלבול בעיניה.
"עם מישהו" היא חזרה על דברי כדי להבין. אישרתי,
"לילך!" דודה א' קראה מרחוק, הבנו שלא יהיה הרבה זמן,
והיא שאלה, "אתה מאושר?" אמרתי "כן" והיא חייכה "יופי" ואז היא נחטפה פנימה.
אף פעם לא הייתה לי שיחת יציאה כל כך קצרה, חיובית ומוזרה.

לאחר מכן בדרך לארוחה היא עמדה עם בעלה, סימנתי לה "הוא יודע?" והיא אישרה בקול. "הוא יודע"
דיברנו, שוחחנו, צחקנו והתבדחנו על חשבוני.

בסיור בבית הערתי לגיסי על העובדה שהיו בחדרי האמבטיות שני כיורים, והוא ענה "אחד לאבא ואחד לאמא וסליחה על המקובעות"

פתאום מצאתי את בן דודי עומד לבד, שעטתי לעברו, דיברנו, שוחחנו ולא כל כך צחקנו,
הוא אמר שבהתחלה באמת הוא לא ידע איך להתמודד עם זה אבל עכשיו הוא בסדר, שאל שאלות חכמות, מאוד התרשמתי.
עד שפתאום הוא אמר משום מקום , "רגע אתה נמשך לאיבר מין של גבר"
"ואתה נמשך לאיבר מין של אישה" עניתי
"אני לא מבין את זה" הוא אמר
"ואני לא מבין אותך" לא נשארתי חייב
וזה הרגיע אותו.

נפתחנו מאוד, ודיברנו ודיברנו עד שאשתו התחילה לקנא.

לפתע!
בת דודתי שאימה, דודה ב' ביקשה שלא אספר לה, שאלה בארוחה עם כולם, "תגיד ראית את הסרט "ואהבת"?" (קישור) הייתי צריך לענות על זה בלי יותר מידי, איכשהו הגענו לטרנסג'נדרים, ואני ממש לא הובלתי את השיחה, דודתי כמעט החווירה, אבל לפחות סבתא שלי הייתה בסדר עם הנושא, עם המון אמפתיה. מי יודע, אולי היא מנחשת.

מתישהו הייתה גם שיחה על איידס עם דודה ב'. הרגעתי אותה.

בדרך הביתה, בנסיעה לבד עם דודה א' היא החליטה לפתוח את הנושא, והיא ממש לא אוהבת את המצעד, לא בגלל הפרובוקציה, יותר בגלל שזה חוסם לה את הכבישים.

"האמת שניחשתי משהו כזה, אמרת פעם משהו על הקהילה, ושומעים על כל מיני קהילות בחדשות וכאלה, אבל הנחתי שאתה לא שייך לקהילה האתיופית"

יום שישי, 18 באפריל 2014

גילוי אליהו

כשאתה מסתובב עם מפה ומחפש כיוון אנשים מיד יגשו לעזור, אבל אם אתה מסתובב עם גלובוס... אף אחד לא יוכל לכוון אותך לקניון.
- דמיטרי מרטין


היה כבר מאוחר, אבי מילא את הכוס החמישית. תפקידי, כבן הצעיר בחבורה, היה לפתוח לאליהו את הדלת, כדי שנוכל להמשיך לקטע הבא.

פתחתי את הדלת, והוא עמד שם מולי, הוא לא היה איך שדמיינתי אותו. אני מניח שהוא אף פעם לא נראה כמו שמדמיינים אותו. הרמתי את עיניי, פיניתי לו את הדרך אך הוא לא זז, שאלתי אותו "אתה לא אמור לשתות מהכוס שלך?" "אולי גם תגיד שאני צריך להיכנס דרך הארובה? אין קשר ביני לבין הכוס הזו כרגע, אני באתי בשבילך."

יצאתי אחריו, והשארתי את הדלת פתוחה, שמעתי את אבי מרחוק ממשיך את ההגדה בניגון המשפחתי, שפוך חמתך...

"נדב, עד מתי אתה פוסח על שני הסעיפים?"
"סליחה?" שאלתי, לא מבין.
"בחר לך הדרך האחד ועשה ראשנה כי עזבת בריתך והלוך הלכת אחרי משתין בקיר"
"אאאם, סליחה שוב. אני לא מבין"
"על מי אתה עובד? תחליט אתה דתי או הומו."

התהלכנו בגן, הצרצרים השמיעו קולות, מסביבי ראיתי חלונות מוארים ודלתות פתוחות.
הרגשתי שאני מושך את הזמן, אולי אני מפחד מאיש האמת ששחט את נביאי הבעל, ואולי בעצם אין לי מה לענות לו.

המשכנו בשתיקה, הגענו לגבעה. הסתובבתי להסתכל על בתי המגורים ופתאום דממה דקה.

עזרתי ביטחון, ושאלתיו "מה אתה חושב שאני צריך לעשות?"
"החיים זה לא תכנית כבקשתך אתה יודע..."
"אבל זו בדיוק נקודת המוצא שלי" אמרתי בניגון "הקב"ה ברא אותי ככה, לא ביקשתי את זה, זו הייתה החלטה שלו" הצבעתי כלפי שמיא
אליהו הסתכל עלי מגבוה "אבל כל השאר הם בחירות שאתה עושה"

"איזה כיף לעמוד בצד ולהגיד את זה"  הרמתי את קולי. "אולי אם היה לי קו טלפון ישיר לשאול את ה' מה לעשות זה היה מקל עלי אבל אין, ואפילו אם כן, נביא הוא לא פוסק הלכה. והרבנים של היום לא באמת מבינים מה עובר עלינו, כמוך, הם עומדים בצד מצביעים ואומרים: זה לא יפה אתם לא בסדר."
"אתה יודע חכם עדיף מנביא"  אמר.
"זו תשובה מתחמקת" כבר הייתי בלהט הקרב "לגלגל את האחריות למשהו אחר."

התיישבנו על הגבעה, כלומר אני התיישבתי, אליהו המשיך להסתובב ומבלי משים התחיל לאסוף אבנים.

"אי אפשר לשנות את ההלכה" הוא אמר מתוך הרהור.
"יש לנו את הכלים יש לנו את הדרכים להקל על אנשים סובלים, זה לא היית אתה שאמרת שה' אמר באותה שעה, ניצחוני בני ניצחוני בני? וחוץ מזה מי ביקש לשנות את ההלכה. כל מה שביקשנו זה שיתנו לנו לחיות בשקט ובשלווה, שיתייחסו אלינו יפה."
"כל חיי אני עסקתי בלהטיף ולנבא כנגד החוטאים."
"עקבתי אחרי מה שהטפת, הנבואות שלך הם כנגד עובדי עבודה זרה, רצח, גזל,  אנחנו לא מנסים לפגוע באף אחד."

החלטתי לקום כשהתחיל  לשפוך מים על האבנים.

אמרתי "בגלל מסרים כל כך אנטי, קהילות מנדות, משפחה מתנכרת, הורים מפנים עורף."
"זו באמת שליחות שלי, להשיב לב אבות על בנים, וישראל אף על פי שחטאו קרואים בנים."
"אם זו נקודת המוצא שלך, בוא, שב, עוד לא סיימנו לדבר"

"אני צריך ללכת, וגם אתה, עוד מעט יגיע זמן קריאת שמע של שחרית. נמשיך לדון בזה בהמשך, למדתי המון, הבנתי דברים שאפילו לא חשבתי עליהם." והוא החל במשאו

"אבל מה נעשה עם הציבור ועם הרבנים?"

"תיקו"

"אבל זה אתה!" קראתי אחריו

אבל הוא כבר נעלם בסערת רגשות השמימה.




יום חמישי, 10 באפריל 2014

שבת קהילה

- מי צריך לומר שלום זה שעולה או זה שיורד?- כמובן שהגבר צריך להקדים שלום לאישה ולהגיד לה צפרא טובא גברת סליוונסקי...
- אבל קוראים לה מועלם(הגשש החיוור)


אנחנו פסענו בגן המלון, בגן המבוכה, החזקנו ידיים. לידינו פסעו בחור ובחורה, נינוחים מצחקקים, מדברים על הלימודים והצבא, ועל בני הזוג שיום אחד הם מקווים לשאת.  לעברינו התקדמו זוג נוסף הן שכחו משהו בחדר, שאחת מהן צריכה לתפילה.

עולם הפוך ראיתי וקראו לזה שבת קהילה דתית גאה. יש כמה וכמה סרטים שמנסים לתאר עולם כזה (קישור לאחד מהם), שבו הנורמטיביים הם ההומוסקסואלים והמיוחדים הם הסטרייטים. המטרה של סרטים אלו היא כרגיל לחנך את הסטרייטים להתייחס יפה אל השונה.

מבחינתי לשבת הזו הייתה הייתה מטרה הפוכה מבחינתי, לחנך את עצמי. להראות לי לעצמי שאפשר גם אחרת. לא שאצל כולם זה עבר חלק, כשהתפללתי במניין של המלון ישבו מאחורי שני בחורים צעירים שהתלוננו על המניין השני. עד שהתלבטתי אם להגיב או לא הם העבירו נושא. שאלתי לאחר מכן איזה מניין נוסף יש במלון והבחור אמר שהוא לא יודע, זה באולם השני. התחמק.

העובדה שהיו שם גברים ונשים. זוגות ורווקים, בוגרים וצעירים, הייתה חשובה ביותר. אני חושב שזה יצר את השוני הגדול בתפיסת השבת והקהילה בצורת המחשבה אצלי. כי עד עכשיו הייתי בשבתות רק של הומואים. זה היה נחמד. אך כקהילה יש בזה משהו שחסר.

והיו שהביאו את הילדים שלהם, והיו כאלה שלא. לאחר סעודה שלישית היה פאנל שבו דיברו על סגנונות הורות. היו שניים שדיברו על הורות משותפת, אחד שעשה הליך פונדקאות, ואחת שיש לה בת מלידה טבעית עם בעלה לשעבר. אף אחד לא הביא פתרון מושלם. אותי הכי עניין, דווקא, הערת אגב של מנחה הפאנל. הוא זרק משפט על כך שהוא כרגע בזוגיות, ולשותף שלו יש כבר ילד, והוא הסביר איך זה להיות ההורה הנוסף.

זה משהו שמאוד מעניין אותי, איך זה להיות ההורה שהגנים שלו לא נמצאים בילד.

ולאחר כל הדיון הזה, נועם עדין מעדיף חתול.

למרות שכשהוא שיחק עם הכלבים שמישהו הביא לשבת, הוא נוטה כרגע גם להוסיף כלב לרשימה. איך הם יסתדרו עם יונתן הדג, אין לי מושג.

אבל אני סוטה מהנושא. השבת עצמה.

לפני מנוחת הצהרים שבילינו עם חברינו החדשים גם ותיקים, היה גם שיעור על ההגדתא "תנורו של עכנאי" ועל סגנונות ההכלה בתוך החברה הדתית. אני חושב שבניגוד למקומות אחרים שהתאימו את הטקסט לרעיונות שלהם, כאן היה לימוד אמיתי של הטקסט.

מידי פעם הלימוד נקטע בגלל שהחבר'ה הצעירים כחלק ממשחק חפש את המטמון, היו צריכים "לראיין" אנשים מהקהילה על פועלם, למשל אחת שכתבה את ספר הילדים הראשון שבו מופיעות זוג אימהות. דווקא קראתי עותק של הספר, האימהות לא היו הנושא, בכלל לא הן היו ברקע בלי קשר להתנהלות העלילה.

עלילות מיוחדות היו גם הבסיס של ההפעלה בערב שבת, שאותה הנחו זוג לסביות נחמדות, הן הביאו לנו מקרים מתוך חיי הקהילה ולאחר מכן היינו צריכים להמחיז אותם, מקרים כמו: מגורים אצל ההורים, טראנסג'נדרים, פרידות מבן זוג ויחס המשפחה לכך, ועדות קבלה של ישובים ועוד. היה משעשע מאוד, מה שהיה מעניין שמגדרים לא שחקו תפקיד וכל אחד שיחק איזה תפקיד שבא לו.
וגם היתה מסיבת יום הולדת הפתעה לאיתן שאנחנו חברים עוד מימי התיכון ולא ידענו אחד על השני עד לפני שלוש שנים בערך, אני הבאתי את העוגה.

את העוגה סחבתי מירושלים, באוטובוסים ובמעבר ממכונית למכונית. היא שרדה יפה, אבל הייתי צריך לחשוב לפני זה שעוגת קומות עם קצפת עלולה להימעך קצת. אני מניח שהייתי פשוט עסוק בלחשוב מה יהיה בשבת ואיך זה יהיה עם כולם.


מסתבר שהפוך זה גם בסדר גמור. 

יום חמישי, 3 באפריל 2014

איש אחד, אולי נחמד

אני כותב בדיחות למחייתי, אז אם אני חושב בלילה על בדיחה אני מיד רושם אותה כדי לא לשכוח. אבל אם העט רחוק ואין לי כוח לקום, אני משכנע את עצמי שהבדיחה לא מצחיקה. (מיטש הדבורג)

אדם אחד, אני בטוח שהוא נחמד מאוד בחייו הפרטיים, במיוחד מתוקף היותו עובד עם בני נוער, כתב בדף הפייסבוק שלו,  "אדם שהולך לאכול במקדונלד'ס הוא בן אדם סוטה, כתוב על זה בתורה שזו תועבה, אסור לספור אותו למניין." לא, לא מדובר במישהו מהציבור האולטרה קיצוני, פרסם את זה מישהו משלנו, מישהו מבית תורה ועבודה, ואהבת לרעך כמוך ושאר הסיסמאות, אני מכיר אותן היטב, גם אני הייתי בבני עקיבא.

טוב, הוא לא אמר את זה על אוכלי טריפות. הוא אמר את זה על בועלי נידות. הוא אמר "אם חניך בתנועה לא יודע בוודאות שאימו הולכת למקווה עליו לנתק איתה קשר וגם עם אביו, אם הורה היה מספר לי על כזה דבר, הייתי פוסק לו לשבת על הילד או הילדה שבעה, נשים כאלה מגעילות אותי. הן הורסות את הצביון היהודי של המדינה"

טוב, הוא לא אמר את זה על אוכלי טרפות, גם לא על בועלי נידות, הוא אמר את זה על נוסעים ברכב בשבת. "אנשים האלה מנסים להשתלט על התקשורת בארץ ישראל, בכדי לתת לחוטאים לגיטימציה, כל הזמן יש כתבות בנושא, גם על נסיעה ברכב פרטי וגם על תחבורה ציבורית." גם ציטוט הוא הביא "מחלליה מות יומת, מה לא ברור? מי שמחלל שבת צריך להרוג אותו. ועדיף שיהרוג את עצמו."  לא, לא אני לא מדבר על שכונות מסוימות בירושלים שזורקים אבנים על מכוניות שנוסעות בשבת באזור הם קיצוניים הם פורעים, הם לא "משלנו". אני מדבר על מחנך בישיבות שאתם שולחים את הילדים שלכם אליהם, ובתנועות הנוער שהם מבקרים בהן כל שבת.

ויש אי שקט באוויר. זזים קצת על הכיסא, זה מה שהילד שלי שומע? זה מה שמחנכים אותו?

טוב, ארגיע אתכם, הוא לא אמר את זה: לא על טריפות לא על נידות ולא על מחללי שבתות, הוא כתב את זה על הומואים.
אהה, פתאום זה בסדר. הומואים זה משהו אחר.

ואתם יודעים מה ההבדל? מה באמת ההבדל?

ההבדל הוא הצביעות, אנשים שמרשים לעצמם לא לנהוג כבוד בבן אדם אחר רק על רקע נטיותיו המיניות, הם לא עושים זאת כלפי אחרים. ובואו נודה על האמת גם אם לא היו מצעדים, בקשת זכויות ודיווחים בתקשורת, היה להם קשה לחשוב על אמפתיה בנושא הזה. כל הדברים שמסביב רק מספקים תירוצים, להפרחת גידופים ונאצות.

כמו למשל התגובות מאת אנשים נורמטיבים שכתבו על הפוסט שלו והוא לא טורח למחוק.
"וכל הומו שמצהיר שהוא כזה ... נקרא רשע הרי שלא רק שמותר ללעוג ולפגוע בו אלא שמצווה לעשות כן"
"הומו דינו מוות"
"אל תחפש היתרים לסיפוקים שלך יא חתיחת גועל נפש" (שגיאה במקור)

כנסו לנעליו של נער בן שש עשרה, שמתלבט או לא מתלבט בזהותו המינית, זה מה שהוא צריך לקרוא/לשמוע/ללמוד? זה מה שהיית רוצה שהילד שלך יקרא?

עלינו לחפש בפנים, מה באמת מפריע לנו, להיות כנים עם עצמנו, ולהודות בטעויות. לזכור שלמילים שלנו יש משמעות ולהבין שיש שונה ויש לו רגשות.

דיברתי עם חבר, אדם חכם שאני מאוד מעריך, והוא הודה בכנות, "אולי הבעיה היא בעצם אצלי" ואז הוא הוסיף במהירות "אבל עדין אני נגד." 
ואני עניתי "אתה מבין שהבעיה היא אצלך ואני הוא זה שנפגע?"