יום חמישי, 24 ביולי 2014

המלחמה


המלחמה, כן המלחמה,
אני לא אכתוב על המלחמה, אני החלטתי מזמן שאני לא מביע עמדות פוליטיות, לא שאין לי , הן פשוט לא רלוונטיות כרגע, או בכלל, כבר ראיתי שניסו לנכס את הקהילה לכאן או לכאן אבל אני חושב שזה לא רלוונטי.

בשליחות הבנתי שהמפה הפוליטית היא לא רק ימין או שמאל או ימין קיצוני או שמאל קיצוני. כלומר היא כן אבל יש עוד אופציה ולא זה לא מרכז. זה נקרא תומך, כלומר תומך במה שהמדינה תחליט.

רגע! לא אמרתי שזה מה שצריך לעשות. אני בהחלט לא אמרתי שצריך ללכת עם כל מה שהמדינה עושה מבלי להיות בעל ביקורת עצמית או פומבית או להפך.

כל מה שאמרתי הוא, שיש את האופציה ההיא שאולי קיימת ובראשם של אנשים אולי מוגדרת אחרת ממה שאנשים אחרים חושבים שהם יודעים במציאות כזו אבל אחרת.
אני חושב שזה די בטוח לומר שאם יש איזו אופציה להגיד או לחשוב איזה דבר על המצב הסוציו-ביטחוני השורר בארץ שלנו, ראוי להגיד אותו אבל לא בקול רם.

ולמה לא?

כי דברים יצאו מכל פורפורציה, אנשים מגיבים בצורה שלא ידעתי שאנשים מסוגלים לה. וזה אולי רע ואולי טוב.

אז לא, אני לא כותב על המלחמה.

ואני מדגיש שכל דבר שאני אומר או לא אומר בא לייצג את דעתי או אי-דעתי האישית ואינה מייצגת כל גורם שאני קשור אליו, ובמיוחד גורמים שאני לא קשור אליהם, כגון האו"ם.
לא שאני לא קשור לאו"ם וחס ושלום שאני מביע פה איזו בדל ביקורת על האו"ם, נהפוכו אני כאן כדי להגיד חד וחלק שאם יש ארגון שיש לו קשר ואי קשר לנושא של המצב הביטחוני-פלמנטרי שסורר במסדרונות הכנסת, זה האו"ם.

לא שיש לי קונפליקט או אי-קונפליקטיזציה עם מסדרונות הכנסת, לדעתי הם מעוצבים יפה מאוד ודרוש שינוי קונספטואלי עיצובי לאותם מסדרונות, אבל אנשים פוטרו בעקבות דברים שאמרו, לא במסדרונות הכנסת, טוב, בעצם גם שם. אני לא אומר שהיה צריך להשאיר אותם בתפקיד שלהם או לפטר אותם, מה שכן היה צריך לעשות בנידון הוא שינוי הסטטוס-קוו הקיים עד שהוא יישאר אותו הדבר לפני מה שהוא השתנה אחרי, כמו אז בימים ההם.

אז בימים ההם, היה באמת יותר טוב או רע, תלוי על איזה צד של חצי הכוס אתה מסתכל או רוצה להסתכל בלי להביע עמדה שיפוטית על אותו צד או אותו חצי או אותה כוס. מה שבטוח שהדעות שלנו לא היו מה שהם היום. כלומר, כן.

אבל, אני לא הולך לכתוב על המלחמה.

בעצם בסופו של דבר גם אי נקיטת דעה או עמדה ללא כל עמוד שידרה או עם עמוד שמשדר עמדה היא גם סוג של נקיטת עמדה רטרו-אקטיבית, למצב שיהיה קיים בעקבות מה שקורה עכשיו, לכן אני אנקוט עמדה שאני לא מחוייב לה, אני גם לא אגיד אותה ולא אחליט אותה עד אשר יגיע הזמן שבו כל בעלי הדעה, ואני בכללם, עד אותו הרגע כי או-אז אבטל את דעתי לאלתר, נדרשו להביע באופן שמשתמע לשני פנים את דעתנו הלא רלוונטית על מנת שהם יכולו להיכנס אותנו לתוך קופסאות קטנות או גדולות ללא חשש חומרים אלרגניים או שכן במידה שזה מה נרצה, ללא הבעת עמדה שיפוטית כלפי קופסאות, אלרגנים ושיפוטיות.

אבל אני לא הולך לכתוב על המלחמה, וזו עמדתי הסופית.


כרגע.


יום חמישי, 17 ביולי 2014

דיווח מהקור הירושלמי

אנשים עוברים דירה כדי שיהיה להם מקום לעוד חפצים (ג'ורג קורלין)


הגיע הזמן הזה בשנה שפייסבוק מתמלאה במודעות של חיפוש קרובים. קרובים מאוד. חדר ליד. כל פוסט שהוא לא נגד המלחמה או בעד המלחמה או על הבעיות שיש בגלל המלחמה או על כמה נמאס לקרוא פוסטים על המלחמה או פוסטים על ימי הולדת של אחיניות הוא פוסט על חיפוש דירות ושותפים.

וגם אנחנו נפלנו לשם. איתן אחד השותפים בדירה עוזב. ואנו מחפשים שותף שלישי חדש. 
מה שמיוחד בדירה שלנו הוא שכל השותפים בדירה הינם הומוסקסואלים דתיים. 
הדירה היוותה מקום בטוח גם בשבילנו להרגיש חופשי ולדבר חופשי. וגם לחברים באים לבקר ולהתארח בידיעה שכאן יש מרחב מוגן. וזה לא פוסט על המלחמה.

זו בעצם הסיבה שאני כותב את הפוסט הזה על הסלולרי שלי בחוץ בעשר וחצי בלילה בקור הירושלמי אומר שלום לאנשים זרים בטעות, בגלל שחשבתי שזה הוא שבא לראות את הדירה

מלאי ההומואים הדתיים מוגבל. מלאי ההומואים הדתיים שמחפשים דירה בתוך ירושלים עוד יותר מוגבל. ואלו שמחפשים באיזור שלנו לא קיימים.

אז נאלצנו לפרסם את הדירה בקרב קבוצות נוספות בפייסבוק שהמכנה המשותף להם הוא יותר שמירת הכשרות והשבת בצורה כזו או אחרת ופחות המשיכה לגברים כאלה או אחרים.

הראשון שהגיע בחור חמד דתי. שנפל כבר בבדיקה הראשונית. "האם יש לך בעיה שנשים יהיו בדירה?" התשובה היתה כן. ולכן נפרדנו כידידים ומאז לא שמעתי ממנו.

השני הגדיר את עצמו פתוח ואין לו בעיה שנשים אפילו יישארו לישון בדירה. עדין לא חשפנו את הסוד. הוא היה קצת שקט מידי ורצינו לראות מה עוד יביא הים.

ואכן השלישי הגיע. אני מכיר את משפחתו. ואפילו הציעו לי פעם כשידוך את אחת הנשים במשפחתו המורחבת. הוא היה כולו אנרגיה מתפרצת, אדם מעניין, בעל רכב והפרעת קשב. וגם לו אין בעיה שנשים ישנו בדירה.
כיוון שידעתי שלכשיעשה בירור קטן הוא ילמד עלי. החלטתי פשוט לספר לו. עלי. עלי בלבד. 
וואו. הפלת את זה עלי היתה תגובתו הראשונית.
כל הכבוד שסיפרת היתה השניה.
אני לא יודע אם זה יתאים לי היתה השלישית.
ומאז הוא עדין חושב על זה.

למחרת קיבלתי טלפון מבחור מספר שתיים לשאול אם החלטנו לגביו,
גם הוא מאוד העריך שסיפרתי לו
וגם הוא צריך לחשוב על זה.

ברגעים הקרובים צריך להגיע בחור מספר ארבע. הוא מאחר ואין לו סוללה בסלולרי. החלטנו שגם לו נספר עוד הערב אם החדר ימצא חן בעיניו.

אך דא עקה שהיום החליטו עוד שלושה חבר'ה להשתמש במרחב המוגן שלנו לבוא להכין אוכל לאכול ולקשקש. החלטנו שזה לא יהיה חכם לספר לו כשכולם פה, והוא ירגיש שזו התנפלות. וגם שחלק הנוכחים הינם בארון, ולא מרגישים בנוח אם עוד משהו ידע עליהם. ולכן החלטנו שהם יתחבאו באחד החדרים במשך הביקור.


רעיון מצויין אבל לא ידענו מתי הוא יגיע ואין לו סוללה להודיע לנו מה קורה איתו. וכך אני מוצא את עצמי בקור הירושלמי בעשר וחצי בלילה כותב את הפוסט הזה על הסלולרי שלי, אומר שלום לאנשים זרים בטעות. רק בגלל שחשבתי שזה הוא שבא לראות את הדירה, ומכין את עצמי. מכין את עצמי לעוד אכזבה וכאב.  

יום חמישי, 10 ביולי 2014

בעולם מקביל


"חני! אולי תטפלי בכיתה שלך? אני לא יכול כל יום לקבל טלפון מהורה אחר שיש בלאגן בכיתה, מה קורה שם?"
"ששש, הוא כאן. הבאתי את נדב לחדר מורים, שישב כאן בהפסקה. אני באמת לא יודעת מה לעשות איתו." והם עברו ללחישות, שהגיעו בלי בעיות לאוזני.
"זה נכון מה שאומרים עליו?"
"נראה לך שאני אשאל אותו? מה אני אגיד לו? שזה גיל כזה של התלבטויות, שאחרי זה יוצאים מה? לא הייתה לי בעיה איתו אבל כל החבר'ה בכיתה מציקים לו. אולי כדאי שיעבור בית ספר"
ראיתי את יפית המורה לאזרחות מצטרפת לשיחה
"אתמול הם עשו מצעד ליד הבית שלי, חסמו כבישים, משאית עם מוזיקה, ריקודים, והעירייה עוד מאשרת את זה. מה אני צריכה שהילדים שלי יראו את זה? מה אני אמורה להסביר להם? אני צריכה להסביר להם מה זה ספר תורה? הם צעירים מידי. שיעשו את זה בישובים שלהם למה כאן בעיר שלנו? שישמרו את הדת שלהם בתוך הבית שלהם. חולי נפש."
"ששש. יפית, הוא כאן."
"אני יודעת, הוא צריך לדעת מה יקרה אם הוא יבחר להיות דתי, להאמין במשהו לא קיים. אתם יודעים זו פשוט סטייה, מחלת נפש. מה יקרה אם הוא יחליט לממש את זה ונגיד לשמור על מצוות?"
"צילה! די שלא ישמע אותך, אנחנו צריכים לכבד אותו, ומה אם זה טבעי?"
"טבעי? אין את זה בטבע! תראה לי עוד בעל חיים שמתפלל או מאמין בקיום של (וכאן היא סימנה גרשיים עם האצבעות) כוח עליון, צריך לשלוח אותו לטיפול"
שלושתם הסתכלו עלי מתוך רפלקס שכזה.
דלת חדר המורים נפתחה משהו צעק "הדתי פה?" וברח, שמעתי נעלים חורקות על ריצפת הלינוליאום במסדרון מלוות בהתפרצויות צחוק. "דתי! אוכל כשר! יושב בשבת בחושך!"

אספתי את התיק שלי, לא ידעתי מה אני הולך לעשות אבל ידעתי שככה אני לא יכול להמשיך. אז כן אני מאמין, הבנתי את זה, השלמתי עם זה. חשבתי על זה הרבה. יכולתי להשאיר את זה רק בתור מחשבות בראש אבל החלטתי שאני רוצה יותר מזה, לקיים מצוות לחיות עם משהי דתיה. שיהיה לנו בית מאושר. למה אחרים לא יכולים להניח לי וזהו? הדמעות חנקו את גרוני. אל תיתן להם לנצח.

החלטתי ללכת הביתה, לא ששם המצב יותר טוב, ההורים שלי לא יבינו אותי הם יאשימו את עצמם, ואחי הקטן מחפש בפלאפון שלי כל הזמן הודעות, לבדוק עלי, לבלוש אחרי, לעצבן, אבל שם לפחות אוכל להסתגר בחדר , להתכתב בצאט סודי עם חברים כמוני.

"לאיפה אתה חושב שאתה הולך?" התעלמתי ממנה, היא חושבת שהיא עוזרת אבל היא לא. "נדב! הציצית שלך בחוץ תכניס אותה שלא יראו אותך ככה."
רציתי להתפרץ עליה , לצעוק עליה כן אני דתי, מה הבעיה? רציתי מאוד, אבל לא הייתי מסוגל. עוד לא הצלחתי להגיד את זה בקול רם.
"נדב!"
יצאתי מחדר המורים מהר שלא יוכלו לעצור אותי. "הנה הדתי!" משהו צעק ומטח של כדורי נייר עם רוק ניתח עלי.
"נדב!" חני תפסה ביד שלי והחלה למשוך אותי לחדר המורים " אולי במקום להקשיב לאלים בראש שלך, תקשיב לי? תישאר כבר בחדר המורים" לא היה טעם להסביר לה שזה אל אחד או שאני שומר נגיעה מנשים. תוך כדי שאני נגרר לחדר המורים ראיתי את הפרצופים המלגלגים שלהם.

כשהתיישבתי על הספה, המורה לאנגלית קם ממנה בהפגנתיות משאיר את כותרות העיתון על המושב לידי.

הכותרת הראשית הייתה דברי שר החינוך:
אני חושב שזו זכותה ואפילו חובתה של מדינה מודרנית לומר לזוגות דתיים שמחליטים לחיות את חייהם "זו לא משפחה"