דיווח מהקור הירושלמי

אנשים עוברים דירה כדי שיהיה להם מקום לעוד חפצים (ג'ורג קורלין)

לעמוד הפייסבוק שלי

הגיע הזמן הזה בשנה שפייסבוק מתמלאה במודעות של חיפוש קרובים. קרובים מאוד. חדר ליד. כל פוסט שהוא לא נגד המלחמה או בעד המלחמה או על הבעיות שיש בגלל המלחמה או על כמה נמאס לקרוא פוסטים על המלחמה או פוסטים על ימי הולדת של אחיניות הוא פוסט על חיפוש דירות ושותפים.

וגם אנחנו נפלנו לשם. איתן אחד השותפים בדירה עוזב. ואנו מחפשים שותף שלישי חדש. 
מה שמיוחד בדירה שלנו הוא שכל השותפים בדירה הינם הומוסקסואלים דתיים. 
הדירה היוותה מקום בטוח גם בשבילנו להרגיש חופשי ולדבר חופשי. וגם לחברים באים לבקר ולהתארח בידיעה שכאן יש מרחב מוגן. וזה לא פוסט על המלחמה.

זו בעצם הסיבה שאני כותב את הפוסט הזה על הסלולרי שלי בחוץ בעשר וחצי בלילה בקור הירושלמי אומר שלום לאנשים זרים בטעות, בגלל שחשבתי שזה הוא שבא לראות את הדירה. 

מלאי ההומואים הדתיים מוגבל. מלאי ההומואים הדתיים שמחפשים דירה בתוך ירושלים עוד יותר מוגבל. ואלו שמחפשים באיזור שלנו לא קיימים.

אז נאלצנו לפרסם את הדירה בקרב קבוצות נוספות בפייסבוק שהמכנה המשותף להם הוא יותר שמירת הכשרות והשבת בצורה כזו או אחרת ופחות המשיכה לגברים כאלה או אחרים.

הראשון שהגיע בחור חמד דתי. שנפל כבר בבדיקה הראשונית. "האם יש לך בעיה שנשים יהיו בדירה?" התשובה היתה כן. ולכן נפרדנו כידידים ומאז לא שמעתי ממנו.

השני הגדיר את עצמו פתוח ואין לו בעיה שנשים אפילו יישארו לישון בדירה. עדין לא חשפנו את הסוד. הוא היה קצת שקט מידי ורצינו לראות מה עוד יביא הים.

ואכן השלישי הגיע. אני מכיר את משפחתו. ואפילו הציעו לי פעם כשידוך את אחת הנשים במשפחתו המורחבת. הוא היה כולו אנרגיה מתפרצת, אדם מעניין, בעל רכב והפרעת קשב. וגם לו אין בעיה שנשים ישנו בדירה.
כיוון שידעתי שלכשיעשה בירור קטן הוא ילמד עלי. החלטתי פשוט לספר לו. עלי. עלי בלבד. 
וואו. הפלת את זה עלי היתה תגובתו הראשונית.

כל הכבוד שסיפרת היתה השניה.

אני לא יודע אם זה יתאים לי היתה השלישית.

ומאז הוא עדין חושב על זה.

למחרת קיבלתי טלפון מבחור מספר שתיים לשאול אם החלטנו לגביו,

גם הוא מאוד העריך שסיפרתי לו

וגם הוא צריך לחשוב על זה.

ברגעים הקרובים צריך להגיע בחור מספר ארבע. הוא מאחר ואין לו סוללה בסלולרי. החלטנו שגם לו נספר עוד הערב אם החדר ימצא חן בעיניו.

אך דא עקה שהיום החליטו עוד שלושה חבר'ה להשתמש במרחב המוגן שלנו לבוא להכין אוכל לאכול ולקשקש. החלטנו שזה לא יהיה חכם לספר לו כשכולם פה, והוא ירגיש שזו התנפלות. וגם שחלק הנוכחים הינם בארון, ולא מרגישים בנוח אם עוד משהו ידע עליהם. ולכן החלטנו שהם יתחבאו באחד החדרים במשך הביקור.

רעיון מצויין אבל לא ידענו מתי הוא יגיע ואין לו סוללה להודיע לנו מה קורה איתו. וכך אני מוצא את עצמי בקור הירושלמי בעשר וחצי בלילה כותב את הפוסט הזה על הסלולרי שלי, אומר שלום לאנשים זרים בטעות. רק בגלל שחשבתי שזה הוא שבא לראות את הדירה, ומכין את עצמי. מכין את עצמי לעוד אכזבה וכאב.