יום חמישי, 11 בספטמבר 2014

הולך על חבל


אם הייתי צריך לתאר את החיים שלי במקצוע, הייתי אומר שאני הולך על חבל.
הבעיה היא לא בחבל. החבל נוח לי, השלמתי איתו, אני מאמין בו. לא מפריע לי להחזיק במוט הכבד השומר על איזון בדמות הכיפה שעל ראשי, ואני מתחיל גם להתרגל לבגדים המוזרים שמאפיינים את לוליינים.
הבעיה היא דווקא בצופים, המצויידים במקלות והערות שמטרתם להוציא אותי מאיזון, לבלבל אותי, ובגדול לגרום ליד לרדת מהחבל, ולהצטרף לים הפרצופים היושבים בקהל, המתנהגים לפי הנורמות המקובלות, מתרגשים לפי סימן, ומוחאים כפים בקצב אחיד.
עשיתי כמה וכמה בחירות חיים שלי, להישאר דתי, הינה אחת מהן. זו לא היתה בחירה פשוטה, לקח לי זמן ועשיתי טעויות בדרך למצוא את השילוב העדין בין חיים הומוסקסואלים מחוץ לארון ושמירה על אורח חיים דתי. אבל זה חבל שנוח לי ללכת עליו.
מדוע יש אנשים ששוללים ממני את הבחירה הזו?
אני לא מדבר על אנשי הדת. אנשי הדת יושבים להם ביציע שלהם, מתרוממים מעל החבל ואומרים אתה דתי? איך אתה יכול להגיד שאתה דתי אם אתה הומו?
לא רק אנשים המגדירים את עצמם דתיים אומרים לי את זה בשבת בתל אביב הלכתי יד ביד עם חבר ואדם ללא כל סממן דתי יוצא מחנות לתוך רכב אומר לי שאני לא יהודי מבחינתו... בתוספת כמה מילים שאני לא אחזור עליהם אבל הכיוון הכללי שלהם היה להראות את חוסר ההסכמה שלו למצב. וכן, זה היה בתל אביב.
ההליכה על החבל מתקשה, תוסיפו כיסוי עיניים וחד אופן, אך בהליכה על חבל הכי חשוב זה האיזון ואכן קריאות מגיעות גם מהצד השני. דווקא מהצד שהייתי מצפה ממנו יותר רגישות ואמפתיה.
אנשי תוך הקהילה במין אמונה דתית משלהם מנסים לשכנע אותי לעזוב את הדת ואת האמונה שלי. אם את כל האמונה אם חלק מהדברים. חלק לא הסכימו שנצא. לא בגלל הקשיים שיכולים להיווצר ואכן יכולים להיות אלא בגלל עצם האמונה. זכותם. אך חלק מאותם אנשים באותו הנף גם טרחו להסביר לי את חוסר ההיגיון במצב בו אני נמצא.
אומנם חלק מפרגנים, כשבאתי למועדון "שקר כלשהו" בחור החמיא לי על הציצית ואמר כיפות כבר ראיתי כאן אבל ציצית זו פעם ראשונה. מצד שני כאשר שבוע שעבר הלכתי לחוף הילטון ופשטתי את חולצתי, עמדתי עם עם הציצית כמה שניות וחשתי איך שכולם מסתכלים עלי. בעצם, לא רק חשתי גם ראיתי. הסתכלתי סביבי ואלו לא היו מבטים חיוביים במיוחד.
אנשים שונים מזרמים שונים ביהדות אמרו לי: למה אתה מתעקש להשאר אורתודוקס? אצלינו יותר נוח, נכיל אותך, תהיה שותף מרכזי בקהילה בלי להתחבא.
מה עם קבלת השונה? מדוע אנו המגדרים את עצמינו שונים מהנורמה של אלו שמגדרים את עצמם שונים מהנורמה, מרגישים את הצורך להוריד כיפה בכניסה למועדון? להסתיר זיקה לדת באתרי ההכרויות? האם בתיכנון אירועים חושבים על הקהל הדתי ועל היכולת שלו לבוא לקחת חלק?
תנו לי ללכת בדרך שלי, גם אם היא תלויה בין שמים וארץ, תרגישו חופשי להושיט יד אוהבת ומייצבת אם אני מאבד מידי פעם שיווי משקל.
נדב 
(בטור נכתב במקור עבור GoGay )

יום חמישי, 4 בספטמבר 2014

לא הבנתי את נועם

קישור לעמוד הפייסבוק 


לא הבנתי אותו, אפילו התעצבנתי עליו.
זה לא שאני דברן גדול במיוחד, חברי אפילו יגדירו אותי לקוני. משפחתי צריכה לשאול אותי כמה פעמים מה נשמע? לפני שהם יקבלו תשובה מלאה.
אבל איתו, עם נועם, ניסיתי, ממש ניסית. גרנו רחוק אחד מהשני והרגשתי שאני צריך לפצות על זה. "אז הלכתי ברחוב ופגשתי את איתן, נו זה שהיה באירוע אז? שישב על הספה ליד זה שנשפך לו המיץ על השולחן והוא קפץ להביא מטלית והפך לאיתן את הצלחת? איתן שגר בתל אביב וסיפרתי לך שיש לו את הטלוויזיה הגדולה והכלב הקטן? שיצא עם עוד איתן? נו נגיד, אז פגשתי אותו והוא אומר הי.
ובעבודה פגשתי את שמחה, שלא יודע עלי, והוא אמר שהוא שמע שאולי יהיה מתנה לפני החגים אם תהיה פגישה טובה. אז לא הייתה פגישה טובה. בגלל שהוא הגיע מאוחר אז אני חשבתי לעצמי. שכדאי שאני אקנה את הדברים לשבת, אחרי הפגישה הבאה עם המנכ"ל שבא מחו"ל שבוע הבא. ואז אני אצטרך להביא הרבה נצנצים. לא בגלל שאני גיי, בגלל שיש שוק פורים. איך היה לך היום?"
"בסדר"
"היה משהו מיוחד?"
"אותו דבר כמו אתמול, חוץ מזה שרבקה הביאה עוגה"

כמה שזה תסכל אותי אז, היום אני מבין, פשוט התנרמטבתי.
זה כמו נורמלי רק נורמטיבי- נורמלי על פי חוקי החברה...
איך להשתמש בזה במשפט?
"אתמול הייתי נורמטיבי."

עד השנה עבדתי בעבודה זמנית. שמונה שנים עבדתי בעבודה הזמנית הזו. הייתי מדריך בפנימייה, חוץ מזה עבדתי בעוד כל מיני עבודות שקשורות לחינוך והתנדבתי בכל מיני דברים שקשורים לקהילה. אין רגע דל.

קרסתי.

הייתי מורה, ומחנך, אחראי פעילויות, אחראי לימוד, מעביר שיעור, חבר ועד, חבר עמותה, נקרא לדגל ונקרע מעומס.
איג"י תהל"ה, חוש"ן, שב"ל, שיר"ה ועוד כמה ראשי תיבות הם העיסוק הצדדי שמאוד עיקרי.
אני אוהב את כל מה שעשיתי ואני לא מתחרט לרגע, ולא על רגע.
אבל בלילה, ככה בשקט, כשהצרצרים התחילו לדבר, איתי. הבנתי את המסר.
כשהם התחילו גם לרקוד גנגהיים סטייל. הפנמתי:

אני מותש.

אז החלטתי לעבוד מסודר. לעבוד משעמם.
כשאיתן שאל אותי איזו עבודה אני מחפש אמרתי חצי בצחוק, להעביר נתונים מטור A  באקסל לטור B חשבתי לעצמי שזה בטח לא קיים ומה הסיכוי.

אבל מודעה של חבר בפייסבוק והנה מתשע עד חמש זה כל מה שאני עושה. ואני נהנה. וכשחבר שואל איך היה בעבודה אני אומר "בסדר" "היה משהו מיוחד?" "לא, חוץ מזה שאני הבאתי עוגה" "אז מה אתה עושה כל היום?" "אני מעביר נתונים, מטור A לטור B"

כלומר זה מה שאני עושה חלק מהיום, בין הודעות הפייסבוק, וואטס-אפ, סקייפ, SMS , מיילים, טלפונים, אני לא יודע איך אנשים עושים את זה.

וכמו שאמא שלי אומרת: "אצלכם הכל מסובך"

הוא יצא מהארון, והוא עובר דירה לדירה עם שותפה, והוא מוריד את הכיפה, והוא יוצא עם מישהו והוא יוצא עם מישהי.
אצלנו גם הליכה למכולת יכולה להיות סאגה בשלוש מערכות.
תור אצל הספר, דורש שיחה של שעה.
ארוחה משפחתית... טולסטוי - יותר קצר, עגנון - יותר ברור.

וזה נהדר, ובגלל זה אני בחרתי לעת עתה עבודה בלי דרמות, ובלי משברים, כלומר בעבודה.
עם שעות מסודרות, במשרד, במשרד מסודר.

שהעובדים בו לא יודעים עלי. מאוד נחמדים, וגם קצת הומופובים. יהיה מעניין כשאספר להם.

אבל עד אז, היום אני מבין.

"אותו דבר כמו אתמול, ורחל הביאה עוגה"