רוקד על שתי חתונות

חתונה זו התחייבות בין אדם שלעולם לא יזכור ימי נישואין לבין אדם שלעולם לא ישכח (אודן נאש)

לעמוד הפייסבוק שלי 

ההתרגשות הייתה בשיאה, עמדתי מול ארון הבגדים ולא ידעתי מה ללבוש. טוב, לחתונה השניה ידעתי בדיוק מה ללבוש, בגדי שבת: מכנסיים שחורות חולצה לבנה. לחתונה הראשונה לא ידעתי מה ללבוש מזל שהייתי כבר בחתונה כזו, וקניתי חולצה במיוחד בשביל זה. אני לא טוב בקנית בגדים, לכן צילמתי תמונות ושלחתי לאיתן שיגיד לי מה לקנות. שלחתי גם אחת מצחיקה בתור בדיחה, אבל הסתבר שהוא כבר קנה אותה...

בשתי החתונות לא כל ההורים הגיעו, בחתונה השנייה זה היה כי לצערנו אביו של החתן נפטר. אני לא בטוח למה בחתונה הראשונה למה ההורים של אחד החתנים לא באו.

בשתי החתונות הנישאים היו דתיים. דתיים בצורה מרשימה.

הם לבשו טליתות חדשות, החתנים, בשתי החתונות, הם אמרו ברכות, חתמו על הכתובה, העבירו טבעות, שברו כוס... היחידה שלא עשתה כלום הייתה הכלה. אם זו לא הייתה החתונה שלה היא בטח הייתה משתעממת.

בשתי החתונות לא הייתה ישיבה נפרדת, לי זה לא היה משנה בכל מקרה הייתי יושב עם הגברים, איתן היה פעם בחתונה נפרדת, הוא היחיד שישב עם חציו השני לשולחן. הריקודים זה כבר סיפור אחר, אז נכון שבשניהם הסבב הראשון היה חסידי, והסבב השני לא, ישראלי לעומת אירי בהתאמה, אבל בחתונה השניה היו ריקודים נפרדים בראשונה, לא. לכן בסבב הזה לא השתתפתי. היו עוד שלא רקדו, חילוני שלא הכיר את הצעדים, חבר שנקע את הרגל, משהי שלא ידעה לרקוד, אבל אני חושב שאני הגיי היחיד שלא רקד כי היו שם נשים שרקדו. אפילו לי זה נשמע מתוסבך.

אני לא היחיד שהסתבכתי, כיצד עורכים טקס חתונה דתי, זה ידוע. כיצד עורכים טקס חתונה דתי לזוג גברים זה כבר יותר מסובך. יש כאלה שמתעלמים מהטקס המסורתי, ועושים משהו חדש לחלוטין, יש את אלו שלוקחים רעיונות ומיישמים אותם, כגון לקיחת שבעה אנשים שיברכו את הנישאים במילים שלהם ושבירת כוסות לסמל את שבירת העבר. או הקיצוניות השניה, אדפטציה מלאה של הטקס אולי חוץ ממחיקת סממנים נשיים, כגון המילה כלה מכל מקום אפשרי.

החתנים הפעם עשו משהו קרוב, הטקס היה נראה כטקס דתי לכל דבר, כולל שתי טליתות כולל כתובה, אך לא היה שם ה' בברכות אלו שעלו לברך אמרו גם קטע אישי לפני.

אחד הדברים שהכי ריגש אותי בחתונה הראשונה היה החופה, הי הייתה עשויה מהטליתות הישנות של החתנים, ובחופה הם התעטפו בטלית החדשה בברכת שהחיינו. בחופה השניה גם הייתה טלית אך החלק המרגש מבחינתי מלבד זה שאחייניות שלי היו השושבינות ומפאת גילן הצעיר הן הרשו לעצמן ללכת לכל כיוון אפשרי, היה אביה של הכלה קורא בשמות הדורות הקודמים של משפחות החתן והכלה ובכך כאילו מזמין אותם לבוא להצטרף לחופה ולטקס ונותן לטקס מעמד של המשכיות, עבר, הווה ועתיד. באופן עצוב נושא ההמשכיות הוא סוגיה כואבת אצל קהילת הלהט"ב.

לאחר החופה והריקודים, כשכל הצופים כבר קמו וכל התשואות נדמו, בשלוש בבוקר, נשארתי עם השאלה האם יש חתונה, חד מינית, דתית אורתודוקסית?

הגישה הראשונה תגיד ברור שאין. ההלכה לא מכירה בזוגיות חד-מינית. איך היא תכיר בחתונה דתית. ותוסיף לזה שאלות הלכתיות אם בכלל מותר לערוך טקס וכתובה. הצד השני יגיד ברור אנחנו מאמינים שהקב"ה נמצא היכן שנותנים לו להיכנס, ואם אני שומר על כללי ההלכה, אני רוצה שהטקס שלי יהיה כמה שיותר בעל סממנים דתיים.

הצד השלישי יגיד, מה עדיף? לקחת טקסים מכל מיני מקומות אחרים בעולם?

זה קשה

למה אתה צריך לחשוב? אנחנו לא יכולים לשבת סתם ולעשות בודובודובודום עם השפתיים? (דאגלס אדמס- לא מזיק ברובו)

הרבה זמן כבר לא כתבתי , משנה שעברה... סליחה, בדיחות של דתיים. אבל ברצינות הפעם האחרונה שכתבתי פוסט לבלוג שלי הייתה לפני ראש השנה. פשוט כל החגים נפלו על יום חמישי היום שבו אני רגיל להעלות את הפוסט השבועי שלי.

דווקא נהנתי מהחופש. לא לחשוב על רעיון מה לכתוב השבוע. לנסות לבנות את זה בראש שלי לפני הכתיבה ואז למצוא זמן לשבת מול המסך ולהכות על המקלדת.

לשפוך את החוויות שלי, להוציא את סודותיי ולחשוב מה יהיה כשתקראו את זה? האם יהיו לזה תוצאות? האם שיניתי משהו?

זה קשה ומתיש, ולכן נהנתי מחופש.

לכתוב מתי שבא לי ומה שבא לי. או בעצם לא לכתוב בכלל.

ארבעה שבועות בערך.

בלי לכתוב.

ופתאום השבוע הגיע הזמן, לחזור לשיגרה. לחזור לכתוב. אפילו שאין לי כוח.

חשבתי אולי לעזוב את זה לגמרי, להפסיק לכתוב את הבלוג שלי. אנשים אמרו לי את זה כבר מזמן, יום אחד תפסיק לכתוב. ימאס לך. יפריע לך. יציק לך.

חשבתי לשנות את הפורמט לכתוב פעם שבועיים או חודש. או לכתוב מתי שבא לי, שבוע אחד לא אכתוב שבוע אחרי זה אכתוב חמישה פוסטים, אין לדעת. אולי זו בעצם שיטה יותר טובה ואנשים יתחברו לזה יותר.

ובכלל אולי הגעתי למיצוי עם הכתיבה הזו? הרי גם עכשיו כשאני כותב, אני לוקח הרבה הפסקות ובודק מה קורא בעולם האמתי, כלומר בפייסבוק. מוסיף עוד מילה ועוצר, משפט והולך לאכול משהו. כבר נגמרו העוגיות במטבח. נראה לי שנעבור לקרקר עם חמאת בוטנים.

החלק האירוני הוא שאני כותב את הפוסט הזה על אי-כתיבת פוסט באופן הכי מודע לעצמי. אין כאן שום אשליה.

דרך אגב עלה שיר ממש יפה ל"אריסה" אפשר לשמוע אותו כאן, אבל נראה אתכם, מקשיבים לזה בסוף הקריאה...

פעם בשבוע הספר ראיתי ספר שבתחתית אחד העמודים היה רשום משהו בסגנון: "אני שולט בך, ואני אומר לך להפוך את הדף" בהיותי אני, אמרתי נראה לך, לא אהפוך. סגרתי את הספר והלכתי. ואז חזרתי ובדקתי בעמוד הבא היה רשום "אמרתי לך"

ואני חוזר לנושא, אז למה לכתוב? אני מאמין בזה, אני חושב שזה חשוב.

זה לא משהו שסתם גדלתי לתוכו, אני חשבתי על זה הגעתי למסקנה שזה הדבר הנכון בשבילי. אין לי מושג אם אכן מישהו קורא את הפוסט, ועדין אני אישית מאמין שזה אכן מגיע למי שזה צריך להגיע.

יש לי עוד מה ללמוד לאיפה עוד להתקדם. אבל זה לא סותר עדין חשוב להמשיך לא להתייאש, גם אם זה קשה.

אולי אני קצת חלוד בכתיבה שלי, אך במבט לאחור, אני לא מדבר על כתיבת בלוג.