יום רביעי, 26 בנובמבר 2014

דמי אבטלה

באו שניים לדיון אצל הרב, אחד שוטח את טענותיו, והרב אומר אתה צודק. השני שוטח את טענותיו, והרב שוב אומר אתה צודק. הרבנית שהקשיבה לכל הדיון, התפרצה ואמרה זה לא יכול להיות ששניהם צודקים, ענה לה הרב, גם את צודקת (עממי)


"איזה יופי רזית!" זו אחת מהטעויות הגדולות שאנו אומרים, אפילו בלי לחשוב עליהן.. האם זה באמת טוב שאותו אדם רזה? אולי זה לא טוב לו בכלל?
בכך שאנו משבחים את ההרזיה אנו גם מנציחים את הסטיגמה שרזה זה יפה.

ולמה אני כותב את זה? בגלל שעזבתי את מקום עבודתי, במילים אחרות פוטרתי, הייתה בינינו הסכמה, אני לא כל כך רציתי לעבוד שם, והם לא כל כך רצו לשלם לי. שלא תבינו אותי לא נכון נהניתי מהעבודה ושמחתי שזה מממן לי את האוכל על השולחן, אבל היו גם דברים שהפריעו לי.

מעבר לשאלות הכספיות שתמיד עולות כשאתה לא עובד, יש משהו שקשה להתכונן אליו. קשה להתכונן לשאלה "מה אתה עושה בחיים?" וכן, זו השאלה ששאל אותי מישהו למחרת בשיחה רנדומאלית בפייסבוק, מיד אחרי שאמר לי שיש לי עיניים יפות.

אמרתי תודה על המחמאה, דבר שגם לקח לי הרבה זמן ללמוד. ונתקעתי עם השאלה על החיים, כי היה ברור לי שהוא התכוון לשאול במה אני עובד.

אז נכון שלימדו אותי להגיד ש"אני בין עבודות" אבל הבנתי שהדבר הרבה יותר מהותי. אנו פשוט מגדירים אנשים על פי מה שהם עובדים בו.

כאשר קמתי מהכיסא לאחר השיחה הזו, הייתי צריך לשאול את עצמי מדוע זה ככה, ואיך בעצם אני מגדיר את עצמי, השאלות היו כה כבדות משקל ואמיתיות שהחלטתי לעשות את הדבר הכי הגיוני לעשות.

הלכתי לישון.

קמתי בבוקר, לא מאוחר מידי עדין יש זמן קריאת שמע להספיק. והתחלתי לבדוק את הנושא. אז מסתבר שיש את עמותת בעצמי שעוזרת לאנשים באבטלה מתמשכת למצוא לעצמם עבודה במקצוע שהם בחרו. ולמה דווקא במקצוע שהם בחרו? הייתי אומר תתגמשו, תמצאו משהו אחר. אם יש משהו פנוי לכו על זה. אך לא, המסר מהחברה הוא שהעבודה שלך היא אתה, כמו שרזה זה יפה.

קראתי גם כתבה שאמרה שהשאלה מה אתה עושה בחיים מובנת על ספרים ישנים שלימדו איך לנהל שיחה. אך היום השאלה כבר נעשתה שחוקה מידי. הוא המליץ לשאול במקום זה אז מה אתה מתכנן לחורף/קיץ? כך השאלה תהיה מאתגרת יותר, ותגרור שיחה יותר יצירתית.

אז אחרי שהצלחתי למצוא דרך להאשים את החברה בה אנו חיים. נרגעתי והלכתי לישון עוד קצת, פעם שעברה זה עזר.

קמתי בערב, וחזרתי להבנה הבסיסית עד כמה חשובה לנו ההגדרה של החברה. לפני שנים במהלך דיון עם קבוצה של בני עקיבא הבנתי פעם שגם אנשים שהולכים נגד הזרם הם בעצם תלויים בזרם. הם צריכים לדעת מה קורה כדי להתנגד לו. ההבנה הזו הובילה אותי לקנות את הספר אאוטסיידרים ומורדים, ספר שלא הצלחתי לעבור את שלושת הפרקים הראשונים שלו. אך הכריכה שלו נראית מצוין, היא רזתה לאחרונה.

וכאילו במקרה על היום פוסט בפייסבוק של בחור הומוסקסואל שמבקש מהקוראים למצוא לו בחורה לסבית להתחתן איתה. והדיון הצפוי לא בושש לבוא. מחד טענו אלו שהחברה הדתית מכתיבה לו מה לעשות ואיך למצוא את האושר שלו. מצד שני טענו אלו שהחברה ההומולסבית מכתיבה לנו איך למצוא את האושר שלנו.

אני בטוח שהפייסבוק קיבל את מנת הסערה היומית שלו, המקלדות רעמו ומקש האנטר נלחץ בזעם. והם צודקים, והם צודקים. כולנו צודקים. אנחנו באמת מקבלים תכתיבים של הסביבה שלנו, בחקר באמריקה, עקב אחרי קבוצות בסן פרנסיסקו שם גילו שאפילו הדרך שבה משתמשים בכרטיס אשראי מושפעת מהסביבה עד כדי כך שקבוצות דומות ילקו באותן מחלות.

אז מה עושים? בוחרים את הקבוצה אליה אנו רוצים להשתייך.

ואם היא לא קיימת.
אז תצרו אותה.


אני הולך לישון.




יום רביעי, 19 בנובמבר 2014

מצע מנותק...

נכתב במקור בשביל עלון "בריש גלי" לכבוד שנת השמיטה.


משהייתי שתיל קטן דאגתי לא התערב עם זרעים אחרים,
השפעה לא טובה קרא לזה החקלאי, כלאיים לחשו שאר העצים.

שלוש שנים נשמרתי מכל רע, מכל משמר שמרתי על עצמי ועל הסובבים אותי.
בשנה הרביעית המאמצים החלו לשאת פרי, התחלתי להרגיש שאני נותן, שאני חלק מהסביבה הפרודוקטיבית.
בשנה החמישית הרגשות אך התעצמו, אני יכול כבר להעניק ולא רק לקבל חשבתי לעצמי.
ניסתי בכל כוחי להעניק ולהעניק.

לנגד עיניי עמדו סיפורי גבורה על עצים שנתנו את עצמם, בניהם: העץ הנדיב, והאקליפטוסים מאגמון החולה.
פירותיי חולקו לתרומות ומעשרות אפילו על לקט שיכחה ופאה החקלאי לא ויתר.
רציתי להסתיר בין העלים קצת יותר פירות שיהיה לעניים יותר בבואם לאסוף את חלקם,
אך מסתבר שאסור, זו לא נחשבת שכחה אם הקוטף לא יכל לראות את זה.

החקלאי היה לאבי הגשמי והרוחני הרגשתי אליו קרבה גדולה, אליו ואל אמא אדמה.
בזמן הקטיף התפללנו שחרית ביחד כשהוא בראשי,
וכשאכל תוך כדי עבודה דאגתי לקרב אליו את הפירות היפים ביותר וכשבירך נענעתי את אמירי בכוונה עצומה.

כך עברו עלי כשנתיים נפלאות והייתי מאושר.

בתחילת ניסן התחיל השינוי, החקלאי לחש לי שבראש חודש יביא את ילדיו כדי שיוכלו לברך את בירכת האילנות בהזדמנות הראשונה שאפשר. 
כמה התאמצתי להוציא פרחים ראשון, כשהילדים הגיעו כבר הייתי מקושט לגמרי.

לאחר הברכה החקלאי הסתכל סביבו ואמר: אילנות, אילנות במה אברככם? שכל נטיעות שנוטעים מכם יהיו כמותכם. ובזמן שכל חברי הזדקפו בגאווה, משהו בי התכווץ, לא הבנתי ממה הם כל כך מאושרים? בי לא בער שום רצון שכזה. חשתי שונה, מושפל, רע. הרגשתי שאין לי את מי לשתף. 
לא רציתי לפגוע בחקלאי היקר.
שאר העצים לא היו מסוגלים להבין מה שעובר עלי.

חלף הזמן ואני קומל.
החקלאי הרגיש שמשהו קרה,
ולחץ עלי בדרכו המיוחדת והרכה, 
לאט לאט נחשפתי בפניו, 
מתקלף בפניו, 
שיכבה אחר שיכבה.

החקלאי כעס, הוא לא הצליח להבין אותי.
הוא הטיח בי דברים קשים, ולולי שיש איסור לשחית עצי פרי אני לא יודע מה היה עושה לי,
או הייתי עושה לעצמי.


הפתרון שלו היה ניתוק, מצע מנותק. הוא שם אותי עציץ שאינו נקוב, מנותק מהאדמה שכה אהבתי.
ובזמן שראיתי את חברי מתכוננים לשנת השמיטה, ולמדים את ההלכות עם החקלאי.
ידעתי שלי זה כבר לא יקרה.
אני לא שייך לעולם הזה יותר.
אני מנותק. 

ניתקו אותי.





יום חמישי, 13 בנובמבר 2014

מר הומו

למה יש אנשים בקהל של תחרויות מר עולם? "זה יותר מסרט, אהבתי את זה שעשה שרירים בפרצוף קפוא כמו כל העשרה שהיו לפניו... מעניין מה הבא בתור יעשה..." (ג'ים גפיגן)


ערב שקט בבית, שמים שיר ביו-טוב, שמוביל לשיר אחר, שמזכיר סירטון אחד, מקשר לעוד קטע, וזה מזכיר את הסרטון ההוא שאני לא זוכר את השם שלו. אז מחפשים כל מיני דברים לראות אם זה איך שהוא יעלה.
ואז אני מגלה שיש תחרות מר הומו.

כן, מר הומו, זה כמו גברת עולם. אז בוחרים את ההומו הכי... הכי... אני חושב הכי חתיך. אני לא בטוח, זה לא היה ברור מהסרטון אבל כך זה היה נראה.

אז ידעתי שיש תחרות MISS UNIVESE  שמכניסה נשים לתבניות איך אישה צריכה להיראות. ותחרות שמנה ויפה שאני לא מבין למה זה בתחרות נפרדת, אבל האמת שאני לא מבין כלום בתחרות הזו לא מבין את אמות המידה... ככה זה כשאתה לא נמשך לנשים.

אני לא מדבר על נושא הצניעות בתחרויות הללו וגם לא על ההחפצה. אלו נושאים לאנשים גדולים וחשובים ממני.



למדתי שיש תחרות יופי לטרנסג'נדרים, ואני מתאר לעצמי שגם לטרנסג'נדריות, אבל אצלם זה נובע ממקום אחר לדעתי.

ואיך אפשר לשכוח את התחרות היופי לילדות קטנות, שם הדברים בכלל יצאו מכלל שליטה. כאשר שולחים ילדות לסדר גבות, ללכת על עקבים, לשים איפור וספרי שיזוף.

ואם כבר מדברים גם על תחרויות יופי וגם על יו-טוב, הנה סרטון של ג'ון אוליבר, שאני ממש אוהב את הסרטונים שלו, על הנושא (קישור)

בכלל אני לא מבין את הצורך הכלל אנושי בתחרויות. אני מבין את הצורך האישי להיות טוב יותר. אבל למה צריך למצוא את הכי בעולם? זה מגיע לשיאים מטורפים כמו איסוף הכוסות המהיר ביותר בעולם (קישור), תחרויות ריקודי סוסים (קישור), ופתירת קובייה הונגרית עם הרגלים (קישור),

זה התחיל בתור כיף, ספר השיאים של גינס התחיל מהתערבות של שני ציידים, ויצא מכל פרופורציה.
ותחרויות ספורט אולימפיאדות, מרתונים. למה זה חשוב שמישהו יכול לרוץ הכי מהר בעולם.
אז ישבתי וחשבתי לעצמי, והחלטתי שאפשר לחלק את השיאים לשלוש קטגוריות:

הראשונה אובייקטיבית לחלוטין ומדידים לחלוטין האיש הכי נמוך, האישה הכי מבוגרת, הפיצה הכי גדולה.

השנייה דברים שהם תלויי בהרבה גורמים הם מדידים אבל נזילים למשל תחרות שחיה. זה שניצח בתחרות הוא לאו דווקא השחיין המהיר ביותר בעולם או בתחרות. יכול להיות שמישהו שוחה יותר מהר ממנו אבל לא יודע לעשות את הסיבוב מהר מספיק, ואולי הוא בכלל בבית עם שפעת.

והשלישית אלו דברים שבכלל לא מדידים כמו טעים או יפה, כלומר לדעתי הם כן מדידים. ויש לי תאוריה שלמה להסביר את זה אבל לא עכשיו, אבל היופי שלך הוא לא היופי שלי.

לדוגמא: אני לא אוהב חלקים מסוימים בגוף שלי, ואילו אנשים אחרים מאוד אוהבים אותם. למשל אני לא אוהב יותר מידי שערות בגוף, ולכן הלכתי לטיפולי לייזר, אבל אנשים אחרים אמרו לי שזה יפה כמו שזה, ולכן הפסקתי עם הלייזר. וזה ממש מעניין ללמוד לאהוב את מי שאתה כמו שאתה.

וזה לא שאני נגד שינויים, זכותו של כל אחד לעשות שינויים בעצמו. אבל הוא צריך לשאול את עצמו למה הוא עושה את זה האם זה בגלל שהוא מאמין שזה הדבר הנכון בשבילו או בגלל שהוא נכנע לתכתיבים מכל מיני תחרויות כאלה ואחרות שבמקום לקדם את האנושות היא מקבעת את תהליך החשיבה שלנו.



יום חמישי, 6 בנובמבר 2014

יש שני סוגים של אנשים

יש שלושה סוגי של אנשים, אלו שיודעים לספור ואלו שלא. (אנונימי)


יש שני סוגים של אנשים, יש יותר, אבל לצורך העניין יש שני סוגים. כלומר אני אתמקד בשני סוגים. יש את אלו שבעד ואלו שהם נגד. תמיד זה ככה? לא, לפעמים יש אפתיים, כאלו שלא אכפת להם.

פעם חשבו שבמצב של סכנה אנשים מתחלקים לשתי קבוצות לברוח או ללחום, יש את אלו שיעמדו מול הסכנה וילחמו בה, ויש את אלו שיברחו מהאזור האדום, היום הבינו שיש אפשרות שלישית: לקפוא, אנשים שבמצב של סכנה לא ידעו כיצד להגיב ויישארו במקומם, לא יזועו, לא קדימה ולא אחורה.

מול השאלה ההומוסקסואלית יצא לי להיפגש עם שני סוגים של אנשים, ותת סוגה אחת. יש את אלו שבעד, יש את אלו שנגד, ויש את אלו שאומרים שהם בעד אבל הם בעצם נגד.

את אלו שנגד הכי קל לזהות, הם פשוט נגד, לפעמים עם טעונים יותר חכמים לרוב לא. עם שנאה תהומית לא ברורה. באמת לא ברורה. למשל ראיתי תמונה של מפגין עם שלט שאומר שנישואין חד-מיניים זו פעולת טרור, או טוקבקים שאומרים להרוג הומואים, ורבנים שאומרים שהפתרון היחיד להומואים זה לא להיות הומואים.

את אלו שבעד יותר קשה לזהות, הם בעד, זה לא אומר שהם בעד כל דבר זה לא אומר שהם יבינו כל דבר, וזה בטוח לא אומר שהם תמיד יגידו את הדבר הנכון. אבל מה שבטוח זה שהם לא נגד. לאחרונה אני פוגש יותר ויותר כאלה. החל מאנשים שכבר לא מתרגשים בכלל, ברמת "אז מה חדש?" ו"מה אתה רוצה ממני, אז מה אם אתה הומו?" ועד לאנשים שאומרים כן בוא נעשה משהו בנידון.

פגשתי כמה רבנים שאמרו לי שיש ממש לשנות את המצב של החינוך בארץ, במיוחד החינוך הדתי. מיוזמתם הם החלו להרים טלפונים, ולשלוח מיילים. לצערי הם גם נתקלים ברבנים ששמים להם מקלות בגלגלים, ואומרים להם בזה אל תתעסקו.

רב נוסף שפגשתי העלה בקשה שלא ידעתי איך להגיב לה, הוא אמר שהוא רוצה שאדבר עם קבוצה של רבנים בתנאי שלא אומר להם שאני הומוסקסואל.

לא ידעתי כיצד להגיב מצד אחד זה להסתיר את מי שאני, וזה נוגד את המטרה של השיחה.  מצד שני זו יכולה להיות הזדמנות טובה להגיע אל אנשים שלא מכירים בכלל את הנושא הלהט"בי. בכלל לא. הרב הזה שאל אותי מה זה אומר הומוסקסואליות, והייתי צריך להסביר לו שזו משיכה של אדם לבני מינו.

בשיחה השנייה שלנו אחרי שהוא למד קצת על הנושא, הוא שאל למה צריך את השיחה הזו? אמרתי לו שאפילו כשדיברנו הוא אמר דברים פוגעניים בלי לדעת כמו "נטיות הפוכות" וזה משהו שלא אומרים. הוא אמר אבל זה באמת הפוך מהנורמה. עניתי, זה כמו שלא אומרים "כושי" למרות שיכול להיות שזה נכון, ופשוט צריכים להיות רגישים.

העליתי את השאלה לחברי הווירטואליים יותר ופחות, ולא הייתה הסכמה, חלק אמרו שהמטרה מקדשת את האמצעים וחלק אמרו שזה יכול לגרום יותר נזק מתועלת.

רב אחר שהתקשרתי אליו בחשש, היה הכי נחמד בעולם, והסביר לי את החשיבות של הדרכת אנשי חינוך לנושא זה, הסביר לי את הפילוסופיה שלו, ודאג להסביר לי מה הוא מתכנן לעשות כדי לקדם את הנושא.

לעומתם שני רבנים אחרים מתחמקים משיחה, ואם כבר קבענו משהו הם בסוף מבטלים בטוענות שונות. הייתי מוותר להם. אבל הם היו מחנכים שלי בעבר. ואני אומר, אם היית מחנך שלי, יש לך מחויבות עד הסוף.


והכי קשה זה למצוא, את אלו שהם אומרים שהם בעדך אבל הם בעצם לא. זה מסובך אבל זה אפשרי, הדבר שהבנתי בעקבות הפוסט הזה הוא שאין ביניים, אי אפשר להגיד: " אני בעד, אבל "