יום רביעי, 25 בפברואר 2015

חלומו של כל הורה?

ברור שכל הורה ירצה שהילד שלו ילך לטיפול המרה. אמרה אחותי בתחילת השיחה.
שאלתי: את יודעת מה קורה בטיפולי המרה?
לא. היא ענתה.
אז הסברתי
בסוף השיחה היא אמרה: אתה חייב להעלות את זה על הכתב, שעוד אנשים ידעו.


תארי לך בית השקעות שאומר לך תשקיעי כאן את הכסף שלך, אבל בתנאים הבאים, אני לא אגיד לך כמה אנשים עברו אצלנו, אני לא אומר לך כמה מהם הרוויחו וכמה לא. מה היה מצבם לפני ולא אחרי. ויותר מזה אני אחתים אותך על מסמך שאומר שאסור לך לדון במה שקורה פה בבית ההשקעות.

זה מה שקורה עם אירגוני טיפולי ההמרה, הם מחתימים את המשתתפים בסנדאות שלהם בהסכמי סודיות. אז איך בכל זאת אני יודע דברים? מסיפורים שחברים בכל זאת סיפרו, בפחד רב, ומחוויות שלי, בטיפול הקצר אותו אני עברתי. אני לא אגיד שום דבר שלא שמעתי במו אוזניי מכלי ראשון.

הארגונים, ויש שלושה כאלו בארץ (!) וגם מטפלים פרטיים, לא מספרים על אחוזי הצלחה, הם יגידו דברים כמו הרוב מצליחים, כולם יכולים, או: "מתוך חמש מאות בחלקם הגדול נצפו שינויים משמעותיים מאוד או שינויים חלקיים שגם להם היה ערך" 
אך מהו חלקם הגדול? מהו שינויי משמעותי? מהו שינויי חלקיי? אין שום הסבר מסודר.  אולי אלו בכלל ביסקסואלים, ולא הומוסקסואלים?

הציטוט הזה הוא מפי רב, שעורך טיפולי המרה (שינוי? - הוא מסרב לקרוא לזה המרה) הרב הזה אינו בעל הכשרה מסודרת בתחום, הוא מגדיר את עצמו נטורופת. וזה לא בלתי נפוץ בתחום. הרבה מטפלים אינם בעלי הכשרה, למטפל שלי לא היו שום קרדנציות. מתנדבים בסדנאות הם אנשים שעברו בעצמם את הסדנא, לפעמים את הסדנא האחרונה, וזה לפני שהם מסוגלים להרגיש ביטחון בעצמם.

ומטפל לא מוסמך אכן גורם נזק, מטפל שאינו יודע מה הוא עושה, גורם נזק. המטפל שלי גרם לערעור היחסים שלי עם אבא שלי. הוא האשים אותו בזה שאני נמשך לגברים. בהיותי בן שמונה עשרה, הדבר גרם לי לכעוס על אבא שלי.

אנשים סיפרו על טיפולים פסיכולוגים, שהם היו צריכים ללכת אליהם, כדי להתיר את הנזקים שנגרמו להם בטיפולים. רק השבוע הגיע אלי איתן, יש אצלי בסלון וכמעט בכה. "אתה לא יודע מה הטיפולים האלה עשו לי. אני עדין לא מסוגל לדבר על זה. אני מקווה שיום אחד אצליח."

איתן סיפר שהוא היה בטיפול כמה שנים. הוציא עשרות אלפי שקלים. וכל הזמן אמרו לו: אם אתה לא משתנה זה בגלל שלא רצית מספיק. אחת הטכניקות היא האשמת הקורבן. אתה אשם בזה שלא השתנת. והדבר נמשך שנים. עוד טכניקת שכנוע זה כנראה לא מצאת את המטפל המתאים, והגילדה מעבירה אותך מאחד לשני, גוזרים קופונים. משתמשים בפחד והשנאה העצמית וגורמים למטופל לעשות דברים מזעזעים.

אם זה בהכאה ובהכאבה עצמית כדי לקשר את המשיכה לגברים לדבר אחר. או אכילה של דברים מוזרים וקמעות, כדי לגרש את השדים שבפנים. יש לי חבר שנשלח לצלם תמונות של נשים בבגד-ים על חוף הים, חבר אחר נשלח לעקב אחרי נשים ברחוב, ולדמיין אותן בביתו בעודו לבד, וחברים אחרים נשלחו לשכב עם נשים ולשלם להן עבור זה. אחד אחר נשלח לחפש מישהי שתהיה מוכנה לעשות את זה מתוך עניין.

אבל אולי זה באמת עובד? אדם שעבר טיפולי המרה, ובעצמו מקדם את אחד הארגונים, ומתראיין כל פעם בשם אחר נשאל אם הוא לא נמשך כיום לגברים, אמר: "גם לקום בבוקר זה קשה, אבל עדין עושים את זה."

לצערי יש הומוסקסואלים שבעצמם מעודדים ללכת לטיפולי המרה, למרות שהם יודעים שזה לא עובד, אף אחד מהם לא פגש מישהו שבאמת השתנה. הכל חלומות באוויר. להם זה לא עבד, אז הם מקווים שחלומם יתגשם דרך אחרים חלקם כנים עדין מחפשים דרך להשתנות, חלקם אינם כנים ומחפשים בן זוג.

יאמרו חלק מהרבנים יש חובה הלכתית! אך אין שום איסור להיות הומוסקסואל, אם כבר יש איסור לעבור על משכב זכר, והחיבור אינו אוטומטי. כמו שאין איסור להיות בקשר עם אשה או אפילו עם אשתו כשהיא נדה, האיסורים הינם מאוד ספציפיים.

וחלק מהרבנים, ששמעו עוד יותר סיפורים ממני, אומרים שאסור ללכת לטיפול המרה והוא מסוכן.


אז כתבתי את זה שתדעו קצת יותר. אל תתמכו במשהו שאתם לא מכירים, ואם אתם יודעים על מישהו או משהי שעובר או עבר טיפול כזה, אנא הסתכלו לו בעיניים והבטיחו לו שהוא אדם נפלא לא משנה מהי נטייתו המינית. 




יום חמישי, 12 בפברואר 2015

נשים חרדיות בכנסת

אני פקסופוב, אני מפחד מפקסים. כלומר לא מפחד שהם יתחילו איתי ברחוב או שאני יהפוך לכזה, כמו הומופובים. אני מפחד מהרגע הזה שמישהו יגיד לי תשלח פקס. כי דבר ראשון איפה אני אמצא היום פקס? היחידים שיש להם היום פקס הם מערכות בירוקרטיות ומקומות שרוצים שתהיה להם את האפשרות להגיד: "הפקס שלך לא הגיע", ואולי אלו אותן מקומות.

דבר שני כל פקס הוא שונה, באחד קודם מחייגים ואז מניחים את הדף עם הפנים למעלה מחכים לצליל חיוג ואז לוחצים SEND  בשני קודם שמים את הדף פנים למטה ואז לוחצים SEND לא מחכים לצליל חיוג ואז מחייגים, השלישי, קודם לוחצים SEND ואז מחייגים את המספר שמים את הדף עם הראש לכיוונך ועם הפנים כלפי מעלה ומחכים לשמוע את הצליל הכי מעצבן בעולם.

מי המציא את הצליל הזה? הרי יכלו לבחור כל צליל שרוצים, יכלו לשים את המנגינה של לדוד משה הייתה חווה, אם הם היו רוצים, והם בחרו איאיאההההההיאיה!

פעם לא היו פקסים, היו צריכים להמציא אותם, וכשסופרי מדע בדיוני כתבו על האפשרות הזו אמרו להם זה לעולם לא יקרה.

גם לנשים החרדיות אומרים היום שזה לא יקרה, לא תהיה אישה חרדית בכנסת.

אז אומרים.

אני לא מעורב בפוליטיקה, אני גם לא מגדיר את עצמי פמיניסט כזה או אחר. אבל כבוד הדדי בין בני אדם אני חושב שזה המינימום, וכשאני ראיתי ב"עובדה" (קישור) את אחד מהעסקנים של אחת מהמפלגות החרדיות אומר לאישה שמדברת איתו על נציגות לנשים בכנסת "כנסו ללול" והוא וחברו צחקו, זה הרתיח את דמי.

אפשר לעשות דיון, אפשר לעשות דיון הלכתי, אבל אי אפשר לנהוג בחוסר כבוד.

הבה נתעכב על הביטוי "כנסו ללול"? ממתי נשים בלול? תינוקות נמצאים בלול, אך הן לא ביקשו נציגות לתינוקות בכנסת, זו תהיה נקודה מעניינת, אבל זה לא קשור כרגע.

האם אותו אחד לא יודע את זה שלא שמים נשים בלול? האם הוא שם את אשתו בלול? אולי יש פה משהו שדורש התערבות משטרתית? או שהוא ממש לא נמצא מספיק בבית או בקשר עם אשתו כדי לדעת מה נשים עושות? האם מדובר סתם באדם חסר ידע?

מעניין מה אשתו תגיד אם היא תדע שככה הוא מתייחס לנשים אחרות. זה מזכיר לי קמפיין שחיפשו אימהות כדי שהן תשמענה איך הבנים שלהם מטרידים מינית נשים ברחוב. (לסירטון) אולי צריך להראות לה את תגובתו של בעלה. נראה מה היא תגיד. וגם לנשותיהם של כל החברים שלו ששמעו אותו ולא מיחו בידו.

חז"ל כתבו כמה פעמים "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים." במילים אחרות מי שמעדיף להלבין פני חברו ברבים הוא לא אדם.

לא הייתי בוחר במי שהוא לא בן אדם. יותר מזה, אני חושב שזה מחוץ לחוק.

אבל אני מאמין בהן, ובמטרה שלהן, כפי שאחת הנשים אמרה בסרט: עוד כמה זמן הנכדה שלי לא תאמין שפעם לא היו נשים חרדיות בכנסת. כי כשאני אומרת להן שפעם לנשים היה אסור להצביע בבחירות הן לא מאמינות לי.

היום זה נראה מאבק אבוד, טוב, פעם גם חשבו שלא יהיה פקסים.


והנה פרסומת שנזכרתי בה הרגע: (קישור)




 אילוסטרציה של לול

יום חמישי, 5 בפברואר 2015

סיפור קצר

כשהתעורר הדינוזאור עדין היה שם...הוא עצם את עיניו ופקחן שוב ושוב, אך ללא הועיל דמות החיה אמתנה לא התנדפה, לא נעלמה, אפילו לא זזה, אפילו לא מילימטר.
זה לא שהדינוזאור הפתיע אותו. הרי הוא שם אותו שם ביחד עם אבא שלו, לפני שנים.
את הדינוזאור אמא שלו קנתה לו. ליום הולדת שש, ואפילו הסכימה להדביק  אותו על הארון הלבן שבחדרו. כך הדינוזאור יגן עליו.

באותו לילה הסיוטים פסקו.

הוא לא זכר על מה בדיוק היו הסיוטים, אבל זה היה קשור למפלצות שהיו גרות בארון. לפעמים מפלצות ולפעמים שדים. הוא עצם את עיניו שוב, לבדוק אם הוא יכול לראות את השדים מרחפים בין החולצות. הוא בן עשרים וחמש, הוא כבר לא יכול לראות אותם. ואולי זה לא קשור לבגרות שלו, אולי הדינוזאור טרף את כולם.

פעם הוא היה מספר לדינוזאור את כל הסודות שלו, הוא היה יושב למרגלות המיטה, מסתכל למעלה, לתוך עיניו של הדינוזאור, מספר ומספר. לפעמים בקול רם לפעמים בשקט. לפעמים הוא היה משחק שם בלגו שלו, מסביר לדינוזאור, מה התפקיד של כל דמות ושל כל לבנה.

בגיל שש עשרה הוא מסר את הלגו. נתן אותו לאחיין שלו. ואחותו הגדולה, שמה את זה על המדף הגבוה. "הוא צעיר מידי", גערה בו, "אתה לא יודע שיש שם חלקים קטנים מידי? זה מה שתיתן לילדים שלך?"

זה היה הדבר האחרון שהוא סיפר לדינוזאור.

גם כשחטף מכות בבית הספר הוא לא אמר מילה, גם כשחטף קללות הוא לא שיתף יותר את הדינוזאור. הוא ניגב את הדמעות והדם בלי שהוריו ישמו לב, בלי שהדינוזאור ידע מה קרה.

הדינוזאור לא שפט אותו, לא משנה מה הוא סיפר לו, או מה הוא לא סיפר לו.
"אתה זוכר שאף פעם לא שפטת אותי?" שאל בקול רם, נבהל מהספונטניות שלו עצמו.
הוא עצם את עניו שוב. "אתה כועס עלי?" הוא פקח את עיניו , הדינוזאור לא השתנה במאומה. הרגיש לו טוב והוא החליט להעלות את דרגת הקושי. הוא לקח נשימה עמוקה "יש דברים שאף פעם לא סיפרתי לך"

מה כבר אי אפשר לספר לדינוזאור?

הוא לא סיפר לדינוזאור שהוא החליט לקרוא לו נועם. נועם, בגלל נועם מהכיתה שהיה אז האדם הכי מדהים בעולם. את כל זמנם החופשי, הם בילו ביחד.

נועם שהיה לו את החיוך המתוק ביותר בעולם.
נועם שגרם לו לצחוק כל הזמן ובתמורה ניסה להצחיק גם אותו.
כשנועם סיפר על אחד מתגליותיו החדשות עיניו היו צופות למרחקים, ואפילו הצלצול הקורא להם לשוב לכיתה, לשיעור ולמציאות, לא היה מצליח להגיע אל נועם.
הוא היה זה שאמר לנועם את צרוף המילים אני אוהב אותך, זה נפלט לו בלי משים.
לפני זה הוא לא אמר זאת לאיש.
הוא גם לא אמר את זה לאף אחד אחר מאז.

הוא עצם את עיניו שוב, ואמר לדינוזאור "עשרים וחמש, אני בן עשרים וחמש. לעזאזל. עברו כבר יותר משבע שנים"

הוא החל מספר לדינוזאור את הכל, חלק בקול רם, חלק בתקשורת אילמת, חלק ללא מילים.
על הנשיקה הראשונה, על הדמעות בבקו"ם, על פגישות חטופות כל זמן הצבא. על ההחלטה ללמוד באותה אוניברסיטה אחרי הטיול הגדול בדרום אמריקה. הוא ניסה לקצר את הסיפורים אך לא הצליח. הוא סיפר על ההחלטה לבטל את הטיול בגלל חתונת אחיו של נועם. איך עמד לידו בחופה, איך הוריו של נועם חיבקו אותו. חיבקו אותם.

הוא עצר את שטף הסיפור, הדינוזאור לא השתנה, הוא כן. 

"הגיע הזמן לדבר גם עם אנשים אמתיים" אמר לדינוזאור. והוא קם לחפש את הוריו.