יום רביעי, 25 במרץ 2015

אמרי נא

לעמוד הפייסבוק שלי 

הוא יצא מהאוהל והביט לעבר האוהל של אשתו האהובה. אשתו, שעברה איתו כל כך הרבה. עד היום הוא זוכר את הפעם הראשונה שהם נפגשו. זו הייתה החלטה של ההורים שלהם, אך זו הייתה החלטה טובה. כל יום הוא בירך את האל שהוביל אותו בדרך להתחתן עם שרי... סליחה, שרה.

הוא סיים לקשור את נעליו, והסתכל על דלת חדר האמבטיה. שם נמצא אהובו מתכונן. הוא זוכר את הפעם הראשונה שהם נפגשו. אף אחד לא ידע על זה. שניהם היו בארון. נסעו שעה כל אחד לעיר זרה כדי שאף אחד לא יכיר אותם. הם ישבו בבית קפה. מסתכלים מעבר לכתף לוודא שזה יישאר כך.

האש כבר בערה, כרגיל שרה כבר התעוררה החלה מכינה את האוכל להיום. אברהם, נגש אל הרועים לשמוע איך היה בלילה. האם היו בעיות, חיות רעות, שודדים. סביר להניח שלא. האזור הזה די בטוח, זה מה שהשבט הנודד אמר. מסתבר שנולדו כיבשה וחמור, נחכה עוד קצת לפני שנזוז כדי שיוכלו ללכת, וכשיתעייפו, נשים אותם על העגלה. צריך לזכור את זה.

"נועם! אתה מוכן?" כמה זמן הוא יכול להתארגן שם בשירותים, כולה יוצאים לריצת ערב. נדב ניגש את המכתבים ועבר על החשבונות, מתגעגע אל הימים בהם עוד שלחו מכתבים חברותיים בדואר. חשבון חשמל, מים ואשראי. נועם לא אוהב להתעסק עם הדברים האלה ובצדק, מי כן? מסתבר שנולד חיובים חדשים החודש, על המחשב והמסך החדשים. "נועם! מה יהיה?"

הוא ניגש אוהלה שרה, בועט קצת באבנים עושה רעש כדי לא להבהיל אותה. גם ככה עצביה מרוטים בזמן האחרון, שינויים במצב הרוח. "בוקר טוב יקירי, בוא כנס, תאכל הכנתי עוגות." "הכנת גם לשאר?" "בוודאי" היה זה השיח הבוקר הרגיל שלהם, דרך לא דרך, לדבר בלי לדבר. "החלטת כבר מתי זזים?" "נחכה שהשמש תרד מרום השמים ואז נזוז, יהיה יותר נעים." הוא רצה לספר על בעלי החיים שנולדו הלילה אך החליט שעדיף שלא.

"ראית את הפלאפון שלי?" "חפש על השולחן במטבח, ואל תאכל לפני הריצה, פעם שעברה כמעט הקאת" "כמעט הקאתי בגלל האישה המעצבנת הזו שרצה לידינו"  אמר נועם תוך כדי לעיסת בננה. "בננה זה בריא יש בזה קלציום או משהו שעוזר לריצה, אני לא מוצא את הפלאפון שלי." "להתקשר אליו? בשביל מה אתה צריך פלאפון עכשיו אנחנו תכף רצים?" "לעשות סלפי לפני ואחרי, או שגם את זה לא תעלה לפייסבוק"

הם התחילו במסע לעבר העיר הגדולה, לא היה דרך לעקוף אותה, אם היה הם היו עושים את זה. חוץ מזה שהיה צריך לחדש כבר את אספקת האוכל והמים. בעיקר מים. שניהם יושבים על גמלים, שניהם נעצו שיניהם בשפה התחתונה, הם תמיד עשו זאת כשהיו במתח. הם תמיד היו במתח כשעמדו להיכנס לעיר חדשה.

הם החלו לרוץ, מספרים על חוויות היום, נדב סיפר על ביקור מההנהלה במשרד, "סיפרתי להם על התוכנית החדשה שאתה עובד עליה." "סיפרת להם עלי?" "אמרתי שיש לי חבר שעובד על זה." "חבר, חבר או חבר חבר" "לא נכנסתי לזה זה לא משנה"

השערים נפתחו, והחמולה של אברהם נכנסה לאט העירה. עיניי התושבים בחנו אותם, מצבעים, מתלחשים. היכן הבאר? שאל אברהם, בליווי תנועות ידיים, גררית הוא לא ידע כל כך טוב.

הם עשו מתיחות שלאחר ריצה. לפתע עבר לידם חבר של נדב מהעבודה אשתו והילדים. הם החלו לדבר על האורחים מהבוקר בעוד נועם והמשפחה עומדים בצד ומשתעממים.

מי זאת? שאל הממונה על הבאר, מצביע על שרה. והיא חשבה "לא שוב"

פתאום נדב נזכר, "אוי, שכחנו לעשות הכירות"

אברהם לקח נשימה "אחותי היא"


"זה נועם חבר שלי" נדב לקח נשימה "בן זוג שלי"






2 comments:

תודה :)
ויום מצויין