יום רביעי, 29 באפריל 2015

יום העצמאות


"חייבים? באמת חייבים?" היינו בדירה שלי, הכנו סושי. זו לא הייתה פעם ראשונה שהוא שאל. ידעתי שזו לא תהיה הפעם האחרונה.

"לא חייבים, ממש לא, יותר חשוב לי שזה יהיה כשיהיה לך נוח. אם אתה מרגיש שזה לא הזמן, אז לא ניסע, תעביר את הסויה."

הגענו לשלב הזה, לאחר כשמונה חודשים ביחד, שבו המשפחה שלי טענה, או שנפגוש את נועם, או שנאלץ להכריז שגם אותו המצאת. ואני חייב לציין שה"גם אותו" מתייחס לארץ מומצאת שבה חיילי הצעצוע שלי חיו בשלום עם בובות הפליימוביל שלי בכיתה א'.

זה לא שלא הייתה מעין כזו פגישה בעבר. אח שלי, פגש בחור שיצאתי איתו. בחור נפלא, שבזמן הקשר היינו עסוקים להיעלב אחד מהשני מכל דבר. לאחר הפגישה ההיסטורית, ליוויתי את אחי חזרה לאוטו, ושאלתי נו, מה דעתך? והוא ענה: הוא מממממש גייי. חזרתי לאותו בחור ששאל נו, מה אחיך אמר? אמרתי הוא מממממש גיי. מיותר לציין שאותו בחור נעלב.

אחי התנדב לפגוש את נועם, יותר נכון לחץ עלי לפגוש את נועם. נועם לא יכל להגיע באותו יום אך הכריז: להזמנה הבאה אני אגיע. מה שהוא לא ידע הוא שאמא שלי כבר הזמינה אותו לפיקניק של יום העצמאות. ונועם, נאמן למילה שלו, חיפש סיבות שלא קשורות אליו, שימנעו ממנו להגיע, אחרי חמש דקות, כשהוא לא מצא אף סיבה הוא שמח להיענות להזמנה בחיוב.

זה היה הזמן שסיפרתי לו שלברביקיו יבואו מעל עשרים איש.

נועם לקח את המשימה בכבוד. נועם התייצב ליד המכונית בבוקר והכריז אני לא יכול לנסוע אין לי אף מתנה להביא. אמרתי, דודה שלי לא מצפה שתביא מתנה, אם תביא מתנה היא תצחק ותגיד לא היית צריך להביא כלום.

מכיוון שלא היו לו יותר תירוצים, ואני כבר התחלתי לנסוע, הוא פתח בשיחה קלילה עם סבא שלי, שגם הוא ישב ברכב. דרך אגב סבא שלי לא יודע שאנחנו יוצאים או שאני גיי. הוא גם לא שומע כל כך טוב.
בבר-בי-קיו כולם היו ממש נחמדים, נועם התנצל בפני דודה שלי שהוא לא הביא כלום והיא צחקה ואמרה שהוא לא היה צריך להביא כלום. בני הדודים שלי דיברו איתו,  אחי ואחותי היו סופר נחמדים ואפילו שיכנעו אותו להצטרף אלינו לשבת.

אני הייתי קצת לחוץ. קצת, כמו קפטן של ספינה בהפלגת הבכורה שלו. שאלתי את נועם מידי פעם עם הוא בסדר. ראיתי שהוא היה בסדר מבעד לזעה שנטפה לתוך עיני, למרות הקור ששרר בחצר. בשלב מסוים נועם שאל אם להביא לי את הסוודר מהאוטו. ואני קפאתי, רגע מה זה אומר, אמא שלי שמעה שבן זוג שלי מציע להביא לי את הסוודר מהאוטו, האם היא חושבת שזה חמוד? שהוא חמוד? האם זה משהו שכרגיל אבא שלי מציע לאמא שלי, ומכן עושים גזור הדבק לזוגיות שלנו, האם בכך אמא שלי חושבת שנועם מתיחס אלי כאל אישה? 

אז פשוט הלכנו ביחד להביא את הסוודר, ובכך נדמה הדרמה. שהתחוללה אך ורק בתוך הראש שלי.

הכל היה כל כך זורם ונחמד, וכולם היו נחמדים אך לא לוחצים, שרק בנסיעה חזור שמנו לב שהוא הסכים לבוא גם לשבת את ההורים שלי. כנראה שלנועם זה היה פחות מוזר, כי בנסיעה הביתה הוא ישן ברכב כמו תינוק, וגם כמו סבא שלי, שישן על המושב לידי.


מה שהכי מפתיע, היה שזה לא הרגיש לי מוזר בכלל, זה הרגיש הכי טבעי בעולם.





יום רביעי, 8 באפריל 2015

פסח משפחתי


זו לא אשמתם, זו גם לא אשמתי, זו לא אשמתו של אף אחד. דברים פשוט קורים.
בחור לומד בישיבה/אוכל בארוחת שבת/הולך ברחוב,
פתאום,
מציעים לו שידוך, או לה, אנחנו בעד גיוון.
הם יוצאים לכמה דייטים. מחליטים להתחתן.
אחרי כמה זמן מגיח לעולם הילד הראשון או הילדה הראשונה, אנחנו בעד גיוון.
לאחר מכן השני, השלישי...
ובאיזשהו שלב כולם מתאספים לפסח אצל דודה שלי, לשבוע שלם. 
אני אחזור על זה, לשבוע שלם אצל דודה שלי. עם כל המשפחה והילדים שלהם, וגם הנכדים.
יש מקום זה לא צפוף, פיזית. אבל נפשית זה צפוף. אני היחיד בשכבת גילי שאינו נשוי עם ילדים.
אז נכון שאני הדוד המגניב שאין לו מחויבות, יכול לנסוע בכל רכב שיש בו מקום, לאיזה טיול שבא לי, ושם לשחק עם האחיינים.
אבל עדין אני היחיד שאין לו מחויבות, בעל וילדים. ובאיזה מקום אני עדין צריך להילחם על הלגיטימיות שלי כשווה בתוך המשפחה. כי כשצריך עזרה במשהו יקראו לי קודם, כשצריך חדר יותר גדול יבקשו ממני לעבור.
אלו בקשות לגיטימיות, (אז מה אם במקלחת שלי אין זרם) ובגלל זה נעניתי להן בלי בעיה בכלל. זו לא אשמתם, זו גם לא אשמתי, זו לא אשמתו של אף אחד.
אף אחד לא אמר שום דבר מפורש, בעצם אולי חוץ מהאמירה: "אולי תעזור לסבתא, לנו יש ילדים לטפל בהם" זה היה די מפורש. הצעתי לשמור על הילדים ושהם יעזרו לסבתא. זה לא קרה.
לבני דודי יש הרבה פחות על מה לדבר איתי, שלא תבינו אותי לא נכון, סוג החיתולים, זמן החיסונים והגננת המוצלחת או הלא מוצלחת שלהם. ידעתם שהיה בגן גם מסיבת טרום פסח כל שהיא? אני לא מזלזל, אלו דברים חשובים, להם. האם אני יכול לדבר איתם על הבלוג שלי? או על הבחור הטרנסג'נדר הביסקסואל שפגשתי? על איך שעזרתי לחבר למצוא מקום לדייט ראשון עם בחור שהוא חיזר אחריו כל כך הרבה זמן? הם לא מזלזלים, אלו דברים שחשובים, לי.
וממילא הם מעדיפים לדבר עם בני הדודים שלהם יש שיחה משותפת איתם, ואני מעדיף... רגע, אין פה מישהו שמבין בנושאים שמעניינים אותי.
רגע, לפני שאני עולה על המוקד. כן, אני מדבר איתם על דברים משותפים. כמו האוכל והטיול שעשינו. אבל אז מגיעה בן דוד שלישי ושואל איך עשיתם את הטיול עם העגלה? אז זה היה מנשא? של איזו חברה? וזה נוח? ואני הולך למצוא בת דודה אחרת שבאמצע לתאר את התפקיד המהמם של הבת שלה בהצגת טרום פסח בגן טרום חובה, דרך אגב הבת שלה הייתה אחד הצפרדעים. אחד מהם. לפי איך שזה נשמע היה מאוד מושקע.
ניסיתי לחשוב למה זה כך? אם הייתי רווק מזדקן, כזה שכותבים עליו ברווקים של המגזר הטרוסקסואל, לא שלא שמים שם גייז בכוונה או בטעות, האם היו מגלים יותר רגישות? אם הייתי חלק מזוג דו-מיני, כלומר גבר ואשה, חשוכי ילדים, האם היו מגלים יותר רגישות? אולי בזה שאני משדר אני הומו והכל בסדר, גורם לציפיות אחרות ממני?
אז כן יש אלינו יחס מיוחד בגלל שאנו גייז. יש לי כמה וכמה חברים שנמצאים בזוגיות של שנה ויותר שלא חגגו את ליל הסדר ביחד. רק בגלל שזה זוג גברים ולא זוג מעורב. זה נראה למשפחות שלהם לגיטימי ויותר גרוע זה גם נראה נורמאלי לבני הזוג עצמם.
כשדברתי עם הורים מתהל"ה (תמיכה להורים) נתתי להם את הרעיון המהפכני, להתעניין בחיי הדייטים של הבן/בת שלהם, כמו שהם היו עושים עם שאר הילדים שלהם. מבטי הפליאה וההנהון לימדו אותי שהם לא חשבו על זה.
אז צריך לחשוב על זה, לחשוב מצד אחד איך להיות רגיש לשונה, ומצד שני לתת לו הרגשה שהוא רגיל ולא שונה.
אולי זה מה שכולנו בעצם מקווים להרגיש שווים בין שווים, הרי זו לא אשמתם, זו גם לא אשמתנו, דברים פשוט קורים.




יום שני, 6 באפריל 2015

אחותי הקטנה

יום אחד התחשק לי לראיין את אחותי, נקרא לה בראיון ש. וכמובן שאי אפשר בלי בעלה נקרא לו א. אני מאוד אוהב את אחותי ובעלה אני חושב שהם אנשים נפלאים שיש להם מה לומר. אז נסעתי לביתם וראיינתי אותם בזמן ארוחת הערב. הנה תמלול ההקלטה, עם עריכה מינימלית.

נ. אני אשאל שאלות זה ראיון פתוח בואו נגיד שהקוראים לא מכירים אתכם.
ש. מה זאת אומרת? הם באמת לא מכירים אותנו.
נ. אז לקוראים שלא מכירים אתכם, מה כדאי שהם ידעו עליכם? איך הייתם מציגים את עצמכם?
ש. וואו.
א. אהמ, אני הייתי אומר שאני מהנדס, בוגר ישיבת הסדר.
ש. אני אשת מהנדס.
נ. כמו המערכון.
א. רגע אתה הולך להציג את זה כאחותך וגיסך או כשני אנשים שראיינת.
נ. כאחי וגיסתו.
ש. אחותך וגיסך.
נ. אנחנו ככה מרגישים קרובים.
ש. זוג, דוסים, בערך, הוא מהנדס היא עקרת בית. אתה מקליט כאילו?
נ. בטח איך אני ארשום את זה אחר כך?
ש. הורים לשני ילדים מתוקים מתוקים מתוקים.
א. מאוד חשוב לרשום שהם מתוקים מתוקים מתוקים.
ש. לא יודעת, זהו, אין לנו משהו מיוחד.
א. בעלי הסתכלות מפוקחת על החיים.
נ. אווו ואאא. טוב.
ש. אנחנו עדין מחפשים את עצמנו.
נ. בעלֵי הסתכלות מפוקחת שעדיין מחפשים את עצמם. איפה אתם מחפשים?
ש. ברחובות. אבל אל תרשום רחובות, תרשום בגרעין תורני אי שם בארץ.
א. אי שם בעירת פיתוח.
נ. בכל מקרה זה יגיע אליכם ואתם תעיר הערות.
נ. אז יום אחד את מגלה...
ש. זה ממש לא היה יום אחד...
נ. אה, זה לא היה יום אחד?
ש. זה היה תהליך כזה... זה לא היה פתאום, אתה רמזת לי באיזה שהוא מקום.
נ. אני רמזתי לך?
ש. כן, אתה אמרת לי שאתה הולך להתגרש, וניסיתי לשאול אותך כל מיני שאלות.
נ. טוב.
ש. כאילו שאלתי אותך: אתה נמשך אליה בכלל? ואמרת לי לא.
נ. זה מדהים, לנשים יש זיכרון... ווא, וטוב.
ש. לא חשבתי על זה יותר מידי, דיברתי עם חברה שלי והיא אמרה לי תשמעי אולי הוא הומו. אמרתי לה, אין מצב הוא לא היה אומר את זה ככה. כאילו. ואז שמעתי שהיה סיפור עם המשפחה של גרושתך. אז הלכתי לאימא ושאלתי אותה והיא הסתכלה עליי.
א. במבט דו-משמעי.
נ. אני חושב במבט בעל משמעות אחת.
ש. ואז אימא אמרה: "מה הוא אמר לך?"
נ. ואתה?
א. גם לי זה לא בא בבום, אבל לא הייתי מבסוט בכלל, אתה לא יודע איך לאכול את זה.
נ. מה זאת אומרת לא יודע איך לאכול את זה, מה זה מפריע לך?
א. זה מפריע לי מצד השקפת העולם. בעיקרון התפיסה שהייתה לי היא שזה אסור, אז קשה לי עם זה. למה זה יותר קשה לי מזה שגיס אחר שלי לא קם כל בוקר לתפילה? כי העולם מסתכל על זה אחרת הנורמה החברתית. וגם שיש בזה משהו שהוא לא בסדר, ההרגשה היא שהעולם חי בן ובת בן ובת בן ובת, ופתאום בן ובן זה לא מסתדר. אצלי ההרגשה שזה לא בסדר. זה קושי. עם הזמן, וזה גם מה שדיברתי עם הפסיכולוג שלי, הבנתי שעדיין קשה לי עם זה.
יש אנשים שאומרים "אני לא רוצה להיות דתי" ואת זה אני מקבל. אבל אתה אומר "אני דתי" ובנקודה הזו זה לא מסתדר לי. כעיקרון גם את זה הייתי צריך לקבל. שיעשה מה שיעשה לו טוב.אבל זה קשה כי יש אנטגוניזם. זה חוזר להרגשה שלי, התמודדות עם השם, עם החברה. אמרתי לך כמה פעם שאני לא מקנא בך בכלל. ואני לא יודע מה אתה צריך לעשות. אבל ההרגשה שלי היא שאתה עושה משהו לא בסדר.
נ. אתה תוכל להשתלב אצלנו בקבוצה יפה יפה.
א. מה, כולם מרגישים ככה אצלכם?
נ. יש הרבה שלא מוצאים את מקומם.
א. אני לא מתכוון להשתלב אצלכם.
(כולם צוחקים)
נ. אבל זה בא לך בבום או שידעת לפני?
א. לא, דיברתי עם ש' לפני.
ש. אנחנו מדברים בנינו.
א. זה לא בא לי בבום\ אבל להודות על האמת אני שמח שלא הייתי באותו יום שסיפרת לכולם. היה לי קשה להיות בסיטואציה הזו.
נ. אבא ואימא הולכים לתהל"ה. קבוצת תמיכה. אתם גם מרגישים שאתם צריכים לדבר על זה ?
ש. לא, אני לא מרגישה שאני צריכה לדבר על זה, יותר מזה אין לי בעיה בכלל להגיד את זה לאנשים. הרבה פעמים שואלים אותי מה אתךָ, וזה עומד על קצה הלשון. וצריך למצוא תשובות אחרות מתחמקות. היה לי יותר קל להגיד את האמת ככדי לא לשקר ולרמות. וזה גם לא סוף הסיפור כי עוד חודש הם יבואו עוד פעם . למשל כשאנשים רוצים להציע לך שידוך אני צריכה להגיד לא, לא הוא עדיןי בטראומה מהגירושין.
נ. את לא מפחדת ממה שיגידו.
ש. מפחדת אבל לא משנה. אין מה לעשות, אלה החיים. אשמתי זה לא.
א. מחקרים מראים שאחות מעצבנת גורמת לאחים הומואים.
נ. מחקרים מראים שבעזרת מחקרים אפשר להוכיח כל מה שרוצים.
ש. אני חושבת שההתמודדות הכי קשה תהיה מול המשפחה של א'.
א. [לוחש] תמחק את השם.
ש. [צועקת] משפחת א' מרחובות. אבל באיזה מקום קשה לשמור את הסוד כי הוא לא סוד שלי. אבל אני צריכה לשמור אותו. הדבר היחיד זה המשפחה שלו. חברים, ידידים, שכנים יכולים לעשות פרצופים לא מזיז לי. זה לא אני.
א. אז למה מול ההורים שלי יהיה לך קשה?
ש. כי זה כבר קשר אחר. אני לא יכולה להגיד להם "קפצו לי, עם כל הכבוד. זה גם משהו שיותר צריך להסביר.
א. כשאומרים את זה, אין כל כך משהו להסביר.
ש. אנשים שומעים את זה ואני צריכה להגיד להם רגע, רגע, תקשיבו. לפי מה שנדב אומר הוא עדיין דתי, והוא לא עובר על שום דבר אסור.
א. אני לא חושב שזה צריך להגיע לרמות כאלה. מה את צריכה לתרץ אותו מה הוא עושה מה הוא לא עושה?
ש. כן זה בדיוק העניין. עם אנשים אחרים אני לא צריכה להסביר, אבל למשפחה שלך כן.
א. למה את צריכה לתרץ אותו?
ש. כדי שלא יסתכלו בעין לא טובה. הדבר הראשון שההורים שלך יחשבו זה איזה מסכנים ההורים שלי.
א. את חושבת שההורים שלך מסכנים?
ש. לא. בעצם כן. כל ילד בא עם הסיפור שלו, וכל דבר מוסיף לצער שלהם, כל אחד בנפרד אולי זה כלום אבל ביחד זה קשה. אתה לא יכול להפריד את עצמך. אתה חלק ממשהו. בכלל אבא לוקח את זה מאוד קשה.
א. כן, אימא שלך פחות מסכנה. אבא שלך יותר מסכן.
ש. איך שהאדם מקבל את זה, זה כמה שהוא מסכן, למשל א' יותר מסכן ממני, ואני יותר מסכנה מאחינו הגדול.
נ. אתה מרגיש מסכן?
א. לא, אני לא מרגיש מסכן, אני מרגיש אי נוחות. בוא נשׂים דברים על השולחן – אם זה לא היה, הייתי יותר מבסוט. אני לא מרגיש מסכן אבל זה לא נעים, זה לא כי אני צריך לשמור סוד או מה יגידו אחרים, אלא כי אני לא חושב שדברים צריכים להיות ככה. וזה מתנגש לי עם תפיסת העולם. אני מאמין שיש דברים טובים, יש דברים רעים, למה לא הכול יכול להיות טוב? ואתה זה אחד הדברים שאני לא מבין. למה זה לא יכול להיות אחרת. זה מציב לי מראה מול הדברים שאני לא אוהב בעולם הזה. זו תזכורת כמו עוד תזכורות. אני לא רואה את עצמי כמסכן, אני רואה אותך כיותר מסכן.
נ. יש דברים שאתם מרגישים שאתם לא יכולים להגיד לידי?
ש. [צוחקת] יותר ממה שאמרנו פה?
א. כמו שכל בן אדם אסור לפגוע בוא, גם בך אסור לפגוע, וזה כן דורש תשומת לב למה שאומרים או לא אומרים. אפילו שלא כל דבר אני מתחיל לחשוב מותר להגיד או אסור להגיד, מצד שני הרבה פעמים שהיו לי שאלות או דברים שרציתי להגיד ואמרתי לא עכשיו נגיד אחר כך ובסוף לא אמרתי. אבל לא מפחד לפגוע. יותר כי זה לא נעים, למה להיכנס לזה.
נ. טוב, בעולם הדתי זה פחות נפוץ, אבל אחת הקללות הנפוצות היא הומו. איתן סיפר לי פעם שהם ישבו לראות משחק כדורגל בטלוויזיה, ואח שלו צעק על אחד השחקנים איזה הומו, ואחר כך הוא התנצל במשך הרבה זמן. אתם מסוגלים להסתכל עליי ולא לחשוב על זה?
א. זה לא שכל פעם שאני רואה אותך אני חושב על זה.
ש. זה לא הדבר היחיד שמסמל אותך.
א. אני למשל, כל פעם שרואה אותך אני חושב על "למה אתה לא יכול להתנתק מבדיחות בזמן". מהשאר אני יכול להתעלם.
נ. מה זאת אומרת? לא הבנתי.
א. שולחן שבת אצלכם, יש כזה קטע שאתה נתפס לבדיחה ולא עוזב אותה עד סוף הארוחה.
ש. עד מוצאי שבת. אתה חופר בדיחות מה שנקרא.
נ. אני אשתדל לעבוד על זה. ח"ב = חופר בדיחות. מה היה לכם יותר עדיף: שאני אהיה חילוני או הומו?
א. שלא תהיה דתי ותצא מהארון?
נ. לא, או חילוני סטרייט או דתי הומו.
ש. יותר קל עם זה שאתה הומו. כי אתה בשבילי היית האח הדוס שלי, פתאום מישהו שהוא ברמה כזו גבוהה, מבחינתי איך שאני הסתכלתי על זה, לשנות את זה הרבה, נראה יותר קשה.
נ. כלומר זה קשור גם לסטיגמות.
ש. לא, קשור למי שאתה.
נ. עשיתם בדיקות, עניינים, נכנסתם לאתרים של הומואים, של הומואים דתיים, חיפשתם בגוגל או משהו כזה?
א. מה באתר של כמוך?
נ. כל דבר.
ש. אני נכנסתי לאתר של כמוך.
א. אני קראתי רק את המאמר שלך, זה ששלחת לכמוך וגם התפרסם ב-YNET, אבל הו"ד אני נגדם. כי דבר ראשון הם שמים לך את דגל הגאווה.
נ. אתה מתכוון לחברותא.
א. לא משנה, יש קבוצות של דתיים, כמו שאתה אמרת לי, יש כזה שהוא הומו ודתי ויש כאלה שיש לו ספחת כזו. לא יכולים להיות הומואים דתיים ונורמליים.
ש. קשָה לו ההחצנה הזו.
א. קשה לי ההחצנה, קשה לי שאנשים מקדשים את זה. שמתגאים בזה. שוב אני לא יודע כי אני לא בדקתי מה הגישה של כל ארגון וארגון.
נ. כמוך הוא אורתודוקסי לחלוטין, מה שאסור אסור. בגלל זה אצלנו הכי מתוסבכים. אפילו שלא כולם בדיוק באותו ראש. הייתם רוצים להגיע לפגוש את הקבוצה? נגיד ש', את פגשת חברים שלי מהעבר.
ש. כן.
נ. אֶת מי פגשת?
ש. את איתן. הוא כבר סיפר להורים שלו?
נ. כן, אבל היום הוא כבר לא כל כך דתי.
ש. אהה , באמת? הוא כבר לא דתי?
נ. אתה לא רוצה לפגוש?
ש. גם אני לא רוצה לפגוש.
א. בשביל מה, לראות שהם נורמליים?
נ. סתם כי הם חברים שלי.
ש. זה משהו אחר, אם אתה מביא אותם לשבת, אז נפגוש אותם. אין לי בעיה, אני לא חושבת שנלך לעשות מפגש או קבוצה במיוחד כדי לפגוש, אני לא מוצאת לזה סיבה, אלא אם כן יש משהו מיוחד. אין לי בעיה לפגוש, אנשים כאלה.
נ. ואם דיברנו על חברים בכללי, מה יהיה כשיהיה לי בן זוג?
ש. אין לי בעיה עם זה.
נ. אם אני אביא אותו לשבת?
ש. מה אבא אומר על זה?
נ. אימא מנסה להכניס את זה.
ש. אין לי בעיה עם זה, אבל אני לא חושבת שאני אזמין אתכם הביתה אליי לשבת. האמת שאני לא יודעת מה זה אומר, אתה בזוגיות עם גבר, בקושי היית בזוגיות עם אישה.
נ. וגם זה לא נגמר טוב.
ש. יכול להיות שאני אראה את זה. ואני אגיד אני לא מבינה מה הבעיה.
א. ברגע שזה יהיה קונקרטי, יהיה יותר קל להחליט לכאן או לכאן, אבל אני כבר צופה שזה יהיה קשה.
נ. אם אימא תגיד "נדב ונועם באים לשבת" – דרך אגב נועם זה שם כללי לבן זוג, ופעם אימא שאלה אותי איך קוראים לנועם שאתה יוצא אתו כרגע? – אז אם היא תגיד את זה, יכול להיות שתגידו אז אנחנו לא באים?
א. לא יודע.
ש. לא נראה לי, דווקא מעניין אותי לפגוש אותו.
א. לא יודע.
נ. עכשיו זה לא כל כך רלוונטי, כי הילדים שלכם עדין קטנים.
א. [צוחק] נרחיק אותם ממך.
ש. פעם גיסתי שמה את הבגדים של הבת על הבן וזה עשה לי חלחלה. אמרתי לה, מהר להוריד את זה.
נ. זה איסור דאורייתא "לא ילבש".
ש. אמרו לי תחפשי אותם אחד לשני. אמרתי לא!
נ. מוזר שיותר מפריע לך שהוא יהיה בבגדים שלה מאשר שהיא תהיה בבגדים שלו.
א. טום-בוי זה לא כל כך נורא.
נ. אתה מעדיף שהיא תהיה לסבית מאשר הוא הומו.
א. אמרתי טום-בוי.
ש. באיזה מקום כן. אם אומרים או זה או זה.
א. אני לא עושה כאלה דברים.
ש. אני חושבת שיותר קל להיות לסבית.
א. למה יותר קל?
ש. כי...
א. זה לא איסור דאורייתא, זה איסור דרבנן, נו מה?
ש. לסביות זה איסור דרבנן.
א. אבל אני לא מסתכל על זה רק מבחינת האיסור.
ש. אחד הדברים שקשה בזוג מאותו מין, שאין המשכיות פה זה נגמר. זה מה שמאוד קשה לחברה, ברגע שזה לא בן ובת אין המשכיות. ואם אלו שתי בנות יותר קל למצוא המשכיות.
א. מי שרוצה למצוא המשכיות, ככה או ככה יכולים למצוא, גם זוג גברים וגם זוג נשים.
ש. ועדין ללסביות יותר קל.
א. יש בזה משהו יותר טבעי, אבל זה גם יותר מנושא של המשכיות.
ש. אבל אם תסתכל, שתי חברות, שתי בנות שהן חברות. אתה לא ישר תגיד הן לסביות. יותר קל לראות את זה בעין. ושני גברים זה פחות.
א. אני חושב שלא.
ש. נ', אז מה רצית לשאול?
נ. זהו, לא?
א. התחלת להגיד הילדים שלכם...
נ. אה, נכון. רציתי לשאול אם אתם תסתירו את זה מהם?
א. סביר להניח שלא. ברגע שהם יתחילו לדבר, נגיד להם "נדב הומו".
ש. אני לא חושבת שנגיד את זה מפורשות, אבל אם תהיה בזוגיות הם יראו את זה. אנחנו לא ננתק את הקשר. אני גם אמרתי לך את זה ואמרתי לאימא, ואימא אמרה את זה לקבוצה בתהילה. וכולם התלהבו. אם דבר כזה הוא באמת תורשתי, אני מעדיפה להראות לילדים שלי שאם חלילה קורה שהוא חושב שהוא כזה, שהוא יכול הגיד לי את זה ולא להסתיר את זה עד גיל שלושים, כמוך. שהם יכולים לבוא לדבר איתי, אתנו.
א. אבל אצלנו במשפחה אנחנו לא מאמינים שזה תורשתי. אנחנו במחקרים האחרים.
(כולם צוחקים)
ש. אני לא אסתיר, אם הם ישאלו – אני אגיד לנדב יש חבר, ואני מניחה כשהם יגדלו הם יבינו מה זה אומר. הם יבינו לבד.
נ. יש משהו שאתם רוצים לשאול אותי?
ש. לא, אין שאלה.
א. מתי זה עובר?

נ. אחרי שלושה שוקים חשמליים, ידוע שזה עובר. טוב, תודה רבה לכם.

יום חמישי, 2 באפריל 2015

תפוז


הסדר הפך למסודר מידי, השאלות הפכו לצפויות מידי, הילדים הפכו לחכמים מידי, המבוגרים הפכו למשועממים מידי. הסיפור מוכר מידי, הטקסטים ארוכים מידי, השעה מאוחרת מידי, וחד גדיא רב-תהפוכות מידי.   

אם פעם ערכו את הסדר והיו בו הפתעות ושאלות. היום אחייניות שלי עוברות על הסדר בשיעורים על גבי שיעורים, יודעות להסביר את המחלוקת הרמב"ם והריטב"א בנושא ההסיבה (אני מניח שיש - אדע אחרי הסדר). הן יודעות לתרץ את הקושיות עוד לפני שהן שאלו אותן. ועל מה נשתנה בסגנון הברוק הנאו-קלאסי היו להן חזרות מפרכות (שוב אני מניח שיש כזה דבר, אדע יותר לאחר הסדר), הן יודעות יותר טוב מה הולך להיות ומהו שיעור כביצה, והאחיינית הגדולה רק בת שבע.

היום אין דבר יותר צפוי מהסדר, כולל הדיבורים למחרת בבית הכנסת, "אז מתי סיימתם את הסדר שלכם?" "שמעתם?! גוטסמן סיימו בארבע בבוקר!"

צריך שינוי.
העם דורש שינויי

אני יודע, אני יודע, אצלכם זה לא ככה. אצלכם סבתא מוציאה תחפושות ומובילה את הילדים עם שק מצות על הגב. אתם בכלל עורכים את הסדר על הרצפה בליווי שקופיות. אתם זורקים אחד על השני קלקרים קטנים בגלל מכת ברד, שמים מסכות של חיות בגלל ערוב ומורחים חזרת על הידיים בגלל שחין.

אבל תשאלו את בן השש-עשרה מה דעתו על כל זה: "לא יודע, כאילו בסדר כזה"

אז צריך שינוי.
משהו בלתי צפוי.

תפוז.

כן, יש אנשים ששמים תפוז בקערת הסדר שלהם למה?

לשים במרכז השולחן את הבלתי מותאמים, אלו שעדיין צריכים להילחם על הזכויות שלהם כדי להרגיש חלק מהעם. למשל נשים, למשל להט"בים.
למה דווקא תפוז?

אחד ההסברים מספר על אישה שפנתה בשאלה לרב ידוע: "מדוע אישה אינה יכולה לשמש כרב, כתלמידת חכם". הרב השיב בחביבות ואמר: "מקומה של אישה במרחב הציבורי, דומה למקומו של תפוז על צלחת הסדר".

ולמה דווקא תפוז? אין סיבה אמתית, ודווקא בגלל סיבה זו. למה לא בעצם, למה לא לעשות משהו שונה? הרי כל מטרת הסדר היא לגרום לאנשים מסביב לשולחן לשאול שאלות.

כמובן שצריך להיזהר ממלכודת ההיפסטר. ההיפסטר רוצה להיות שונה מכולם לכן נגיד הוא מתלבש שונה. אבל אם כל ההיפסטרים מתלבשים שונה אותו לבוש שונה הופך להיות הנורמה ולכן צריך להחליף תלבושת שוב.

אותו דבר לגבי בתפוז אי אפשר כל שנה לעשות אותו דבר אחרת הוא יאבד את הייחודיות שלו ואת העניין שהוא יוצר.

אבל כן, יש מקום להביא את הבן החמישי חזרה הביתה. הבן החמישי הוא הבא בתור אחרי זה שאינו יודע לשאול. שלא רק שלא יודע לשאול הוא כבר לא מוצא את מקומו ליד השולחן.

מן הסתם בגלל הרשע שאמר לו משהו מעליב, על היותו שונה. על היותו לא שייך. ואולי בעצם היה זה הבן החכם שאמר לו את זה. מרוב חוכמתו, וחשיבותו העצמית.

אז כן, תפוז.


צילום אילוסטרציה