יום רביעי, 27 במאי 2015

לעבודה ולמלאכה

זה התחיל בעובד שאיתי ששאל אם יש לי חברה, והשיחה איתו התנהלה בערך כך:
- תגיד יש לך חברה?
- לא, יש לי חבר.

- מה?

- יש לי חבר, בןזוג

- די, באמת?
-
כן
-
לא, אתה עובד עלי?
-
באמת יש לי חבר
-
אני לא יודע אם אתה עובד עלי או לא.
-
אני לא עובד עליך, אני הומו.
-
זו הבעיה, אני עוד לא מצליח לקרוא אותך, אני לא יודע מתי אתה 
אומר את האמת.
-
מבטיח לך אני לא יוצא עם נשים אני יוצא עם גברים
-
מה, באמת?
-
כן
-
תוכיח
[מראה לו תמונה]
-
מגניב, אני מקווה שהמשפחה שלך מקבלת אותך בסדר.
ומשם, איכשהו זה זלג לשאר העובדים.
אני עובד בבית דפוס, שעל פי הסטיגמות שלי, ציפיתי שיהיה קצת הומופובי, אבל לא. אנשים שם ממש נחמדים.
חלק מזה קשור להפועל קטמון.
הפועל קטמון יצאו במהלך של יציאה נגד ההומופוביה במגרשי הכדורגל. אני חושב, כלומר אני בטוח שזה נגד הומופוביה אני לא בטוח לגבי הכדורגל. והם מדפיסים אצלנו. וחלק מעובדים המקום הם אוהדים שרופים של הקבוצה.
פעם הם הדפיסו סטיקרים אצלנו, שמחתי לראות שיום שלם הקובץ שלהם נשאר פתוח על המחשב וכל האנשים שבאו להדפיס אחריהם, קיבלו הצצה , בתמונה עם דגל הגאווה, והמילים "נגד הומופוביה" מתוחות על המסך. 
והקהל אצלינו מאוד מגוון. מאוד.
שאר העובדים של כל כך עוקבים אחרי כדורגל, גם קיבלו את הנושא מאוד יפה. אני לא זוכר אם אני סיפרתי להם או העובד הראשון... אבל זה לא משנה. הנושא על השולחן.
סליחה, הנושא הוא השולחן, כל מיני פרויקטים שאני מעורב בהם, הם על השולחן. אפשר לדבר על הכל והם מתעניינים, ושואלים שאלות. אני חושב שהגעתי שם למצב שאליו קוויתי שזה נושא שאפשר לדבר עליו כמו כל נושא אחר, כמו ששמחה יספר לי על אשתו, אני אספר על נועם.
מבעל הבית קצת חששתי למרות שהוא אוהד הקבוצה, הוא לא בשכבת הגיל של העובדים, ופחדתי שזה ישפיע.
אבל כשהוא שמע על התחרות שאנו מארגנים, שקשורה בעיצוב והדפסות ובהומואים דתיים הוא מיד אמר: כן ואתה יכול לתלות פה מודעה שסטודנטים לעיצוב יוכלו לראות את זה.
וזה היה כמו עוד נושא. לא הנושא.

אני חושב שהגעתי למעין האוטופיה שאליה קיוויתי, שההומוסקסואליות היא עוד נושא לא העיקר. ושמצד שני אני לא צריך לפחד לדבר על זה. ומצד שלישי שאנשים יתנו לזה את הכבוד שמגיע לקשיים שבאים עם זה.
כמו ששואלים אותי מה אני מקווה בסופו של דבר, אני עונה שאני מקווה שהנושא לא יהיה משהו מפחיד ומאיים שצריך לארגן כנסי מחאה או הסברה מיוחדת, אלא משהו ברור, רגיל ונורמאלי.
שכשאני אלך ברחוב מחזיק יד עם נועם, לא נקבל מבטי שנאה אך גם לא מבטי אהדה בנוסח: כל הכבוד לכם.

אלא סתם: תראו איזה זוג חמוד.




יום רביעי, 20 במאי 2015

על מיניות ודעה קדומה

ערב מיניות, שבוע שעבר ארגנתי ערב בנושא מיניות. היו לא מעט אנשים שהיה להם קשה עם הנושא, ולא הגיעו למפגש הזה, בגלל הנושא, ולכן רציתי לשקול במבט לאחור למה עשיתי את הערב הזה. ואם הייתי יודע לפני מעשה מה יהיה לאחר מעשה מה הייתי מסביר לאחרים ולעצמי.
א.      שנה שעברה ארגנתי ערב בנושא זוגיות. ערב שהיה מאוד חשוב שפתח דלתות, שינה כיווני מחשבה, וכמובן החלפת טלפונים. הגיעו פסיכולוג, עו"סים, ושדכנית להעביר קבוצות שיח. הבאתי מישהו שנמצא בזוגיות כבר 56 שנה. היה מיוחד ביותר. בנוסף להצלחה הרגשתי שמשהו חסר, שאנחנו לאו דווקא נוגעים בעצם העניין. שיש נושא שהוא יותר מהותי, המיניות עצמה. לא לכולם מתאימה זוגיות, אולי הם כבר בזוגיות ארוכה (למרות חלק השיחות היו מותאמות לזה) או כי הם פשוט לא מחפשים זוגיות.

ב.      בהקשר של אנשים שלא מחפשים זוגיות, לערב על המיניות הבאתי אדם שדווקא כן מחפש זוגיות אך לא מחפש מיניות. הבאתי חבר שהוא א-מיני. לדבר על החוויה שלו כאדם שונה. הוא סיפר על אי הוודאות בהתחלה, על הגילוי ההבנה וההכחשה, על הפחד לספר לאביו, אביו ההומוסקסואל, התנסויות, על הצורך לצאת מהארון בפני חבריו וחוסר ההבנה שלהם בנושא. ועל שאלות מוזרות ששואלים אותו בהקשר הזה. להמון נקודות התחברתי בסיפור שלו, והן הזכירו לי את הסיפור שלי. השאלות שעלו לי היו: איפה בסקאלה הייתי שם את עצמי, מיני , או פחות מיני. מה זה אומר? האם הייתי מוכן להיות בזוגיות ללא מין? עם גבר או עם אישה?

ג.       מצידו השני של המתרס הבאתי מישהו שידבר על החוויות שלו כאדם שאוהב מין שונה, BDSM משחקי שליטה וכו', עם הסיפור שלו מצאתי פחות נקודות ממשק, אולי רק לזה שהוא גדל בבית דתי, אך הוא גדל בבית חרדי, שבו דיברו רק יידיש, נקודת המפגש הראשונה שלו עם האינטרנט בגיל חמש עשרה, הייתה בחנות האינטרנט השכונתית וזה היה כדי להבין מה גייז עושים, ומילות החיפוש הראשונות שלו היו "צווי מנטש" (שני גברים ביידיש). הוא סיפר על הצורך שלו בסוג מין שונה ובגירויים מקדימים, ועל היכולת לסמוך על מישהו כל כך שאתה ממש מפקיד את חייך בידיו.

ד.      בסיכום הערב ביקשתי מהבחור הא-מיני להגיב לבחור הBDSMי והוא אמר שאכן הוא יכול להתחבר לדבריו של הדובר השני, ועל כך שהמין הוא לא העיקר. ואני אמרתי: יופי ניסיתי להביא שני קצוות מסתבר שהבאתי את אותו דבר.

ה.      האם זה אות דבר? והאם אנשים היו מוכנים להיות בזוגיות כזו או השניה? שאלות אלו ועוד, שאלתי את המשתתפים בשאלון מקדים, שחלק מסיכום התשובות מופיע כאן, בסוף הפוסט. תשובות מעניינות היו, לשאלה האם הומוסקסואלים הינם יותר מיניים מהטרוסקסואלים והרוב ענו שלא. ועוד שאלה שהתשובה עליה היה מוחלטת, האם יש צורך לדבר על מין ומיניות, כולם אמרו שכן. החלוקה הייתה בין האם לדבר על זה רק עם חברים מסויימים לבן כמה שיותר.

ו.        אנחנו לא מדברים מספיק על נושא המין והמיניות, לפחות לא במובן החיובי, אם הוא כבר מוזכר, במיוחד בבתי הספר שבהם אני גדלתי והתחנכתי, הוא דר רע, מלוכלך שצריך להתבייש בו ולסלוד ממנו ופתאום בחתונה לעשות סוויץ' במוח.

ז.       לפני שהתחתנתי עברתי הדרכת חתנים, ההדרכה לא הייתה טובה והלכתי למדריך נוסף. אצל שניהם, אותם הכרתי עוד לפני ואנו חברים טובים עד היום, הייתה בושה בדיבור על מין, והוא הוזכר בדרך אגב. חבר שלי, שהוא גם רב, יום אחד לקח אותי הצידה, והסביר לי כמה דברים בסיסיים שצריך לדעת.
ח.      אני לא אומר שצריך לדבר על מין כל הזמן, ובכל דרך ועם כל אדם. הערב עצמו התנהל בצניעות. הדיבור היה שקול ובוגר. אני כן מרגיש שיש צורך להוציא את המיניות מהארון. חז"ל ידעו לדבר על מין בצורה צנועה. החברה שלנו עברה לקיצוניות שבה מפחדים מהנושא הזה, לדעתי בגלל השפעות חיצוניות ליהדות, שלא מאמינה בהסתרה.

ט.      כאשר מסתירים משהו הוא הופך להיות נחשק יותר, אבל בצורה לא טובה. הוא יוצר אובססיביות, מיצוי לא בריא, וחרדות. ודווקא הדיבור הנכון והמאוזן, שם את החוויה במקום בריא יותר.

י.        מהכנסים בהם השתתפתי, נראה שמערכות החינוך, הן הכללית והן הדתית מבינות את זה ופועלות בנושא. את שלי עשיתי. 


יום רביעי, 13 במאי 2015

שעות הוראה

לפייסבוק שלי

כשהייתי מחנך בבית ספר יסודי דתי, מאוד דתי, הוקצו לי עשרים ושמונה שעות עם הכיתה שלי. כיתה מדהימה ביותר שאני מתגעגע אליה. בכל מקרה השעות התחלקו בערך כך: חמש שעות תורה, שעתיים נ"ך, חמש שעות חשבון, שלוש שעות מדעים, שלוש שעות משנה, ושניים לגמרא, שעה אומנות, שעתיים גאוגרפיה, חמש שעות עברית, שעה הלכה, ושעת מחנך.
כן היו לי יותר שעות הוראה ללמד את הכיתה שלי מאשר שעות בפועל מול הכיתה שלי. ההוראה הייתה לשים את מדעים כשיש לי זמן.
לא היה לי זמן.
וזה בלי לחשב את שיעורי הבריכה שפתאום היו, או הכנות לחגים, הכנות לטקס שהיה באחריותנו, או טקסים שאנחנו הלכנו לראות, טיולים, ואל נשכח חצי שעה תפילה כל בוקר, ושיעורים מיוחדים.
כן היו מידי פעם שיעורים מיוחדים.
בקיצור לא הספקנו לעשות את מה שהיינו אמורים לעשות.
---
יש הרבה אנשים שמרוויחים הרבה מאוד כסף על ניהול זמן, של אחרים. כלומר להרצות על זה, ולהסביר לאותם אחרים מה הם עושים לא נכון. ספרים נכתבו על זה, סרטונים הועלו ליוטוב, ואפילו נכתב על זה טור או שניים ב"עולם קטן".
---
פעם חברה סיפרה לי שכשהיא התחילה ללמוד שנה ראשונה היה לה לחץ לימודים ודייטים ולא היה לה זמן. בשנה השנייה התגבר הלחץ הלימודי היא הוסיפה התנדבויות, והתחתנה, ועדין לא היה לה זמן. בשנה השלישית היה גם התנסות, בנוסף להתנדבות וללחץ הלימודי, וגם היריון ולידה ועדין לא היה לה זמן.
---
מאז שהתחלתי לעבוד בעבודה החדשה שלי, אני מרגיש שאין לי זמן. כלומר יש לי זמן, אבל אני לא מספיק לעשות את מה שאני רוצה או אמור לעשות.
יש כל כך הרבה פרויקטים להט"בים שזה לא יאומן. הדברים שקורים מאחורי הקלעים, זה כל כך כיף לראות. להתכנס בבית של פעילה לסבית, לתכנן פעילויות ולקדם אג'נדות. להיות בקשר עם טרנסים, ולשמוע על החיים שלהם. יש אנשים שרק מחפשים איך לעזור ולגרום לשינוי לקרות.
אם זה ללכת לכיתות או חדרי מורים ולהרצות. אם זה מפגשים בתוך הקהילה, או מחוץ, להיפגש עם רבנים ואנשי מפתח. לנסות לגרום לשינוי לקרות.
אבל אין זמן, וחייבים לבחור.
פעם קראתי באיזה עלון שבת כל שהוא שכל אחד צריך להתנדב במשהו. אני לא חושב שזה היה מבוסס על יותר מדעתו האישית של הכותב. אבל לקחתי את מה שהוא כתב וניסיתי לחשוב לעצמי במה אני רוצה להתנדב. ולא מצאתי. רוב הדברים שעלו לי בראש היו קשורים לחלוקת מזון, וזה משהו שעשיתי בעבר, אבל לא מצאתי את עצמי שם בהווה.
באותו הווה הייתי עדין בארון.
ומה עם בןזוג? גם זה דבר שצריך להשקיע בו המון כוחות. במיוחד אם לא גרים ביחד ומפגשים הם דבר שצריך לתכנן. ומשפחה, לא זו שצריך לתכנן, זו שכבר קיימת, הורים אחים וכו'.
וקריאת ספר? וקצת תרבות? וללמוד משהו תורני ולא תורני?
---
"אין לי מושג איך היא עושה את זה", זה שם של ספר, המספר על אשת קריירה שצריכה להסתדר עם כל הכובעים שיש לה בחיים.
לא קראתי את הספר, אבל אני מניח שהיא לא הסתדרה, היה משבר, אני מניח שבעלה או אישתה כעסו עליה, היה הייתה לבד, ואז היא למדה להתמקד בדברים החשובים באמת.

והסוף היה טוב. 







יום רביעי, 6 במאי 2015

מעגלים

אחד הדברים ששמתי לב אליהם לאחרונה היא עבודה משותפת, לכל כיוון שאני מביט אליו אני רואה ארגונים שמשתפים פעולה. לא דווקא כיוון שהם מסכימים אלא בגלל שאפשר לעבוד ביחד, אז למה לא?
החל מאירועים של הומואים ולסביות דתיים חברותא ובת-קול: שבתות, פיקניקים, ימי עיון ועוד. וזה בסביבה המידית שלי.

ובסביבה הרחוקה מעט יותר, השבוע למשל, הלכתי למפגש של בית הפתוח, מפגש תכנון לקראת המצעד בירושלים. התאספו כל כך הרבה אירגונים ואג'נדות, אבל התאספו ולמדו לעבוד ביחד.
לאחרונה הצטרפתי לקבוצה ששמה הוא מעגלים. מעגלים כיוון שהתאספנו אנשים ממעגלים שונים. ואנו יושבים ומדברים ומכירים. שם למשל פגשתי לראשונה אדם מהקהילה האתיופית הגאה או החרשת הגאה או נשא HIV , ואלו רק חלק מהגברים , נשים היו טרנסיות, וגרושה פמניסטית, וצעירה פמית. ועוד.
הטענה הייתה שהתרחקנו. שהקהילה כבר לא מכירה את אנשיה. אנשים גם לא רוצים להגדיר את עצמם כקהילה.

לדעתי כפי שהצגתי אותה במפגשים הייתה שזה מצב טוב. לא זה שאנו לא מכירים אחד את השני, ולא תמיד נחמדים אחד לשני. אלא זה שאנו יכולים להרשות את זה לעצמינו.

כלומר במאבק הראשוני ניצחנו. יש הכרה, הנושא מדובר נוכח. אומנם לא בכל מקום ולא תמיד בצורה טובה. אבל בכלליות, אנשים יכולים למצוא עם מי לדבר ולדסקס, ובמיוחד בני נוער.

ולאחר שהמאבק הגדול והמאחד עבר, המחנות התפצלו, והמאבקים הפכו לפרטניים יותר. למשל הדתיים רוצים את ההכרה שלהם ויותר בפרטי הלסביות הדתיות רוצות את ההכרה שלהן וההומואים הדתיים רוצים את ההכרה שלהם וגם המאבק של ההומואים מתפצל ללפחות שלושה ארגונים שונים, אבל זה מסיבות אחרות.

אם פעם היה מקום אחד ללכת אילו ולהרגיש בו נוח וחופשי. היום יש כל כך הרבה אופציות ואפשרויות. פעם כולם הכירו את כולם, כיוון שזה מה שהיה קבוצה קטנה ששומרת על עצמה. היום יש כל כך הרבה אנשים שאנשים מרשים לעצמם להיות מגעילים לצערנו.

וזו כבר הבעיה. התרחקנו והתאכזרנו, ואנו לא מרגישים את הצורך והיכולת להיות נחמדים. זה כמו שאתה מגיע לבית כנסת או הולך ברחוב אז יש את האנשים שאתה נד בראשך לשלום לעברם אבל לא ממש מדבר איתם אבל אם תיסעו באוטובוס ביחד או תטוסו ביחד, פתאום תדברו מלא על החורים בכביש או על מקומו הישיבה בעזרת הגברים, או הנשים.

בסך הכל אנו שייכים לקבוצת מיעוט מסויימת וגם בלי קשר לקבוצת המיעוט, אנו מוקפים באנשים ונשים נפלאים ונפלאות. וזה יהיה חבל לא להכיר אותם.

הדברים שאני למדתי מהמפגשים הללו אקח איתי הלאה להמשך הדרך.

ואז אנשי הקבוצה אמרו למה שניפגש רק אנחנו ? באו נעשה אירוע שבו נפגש הרבה אנשים עם הרבה אנשים נלמד ונכיר, נפרח ונגדל.

אז כן ביום שני ה17 למאי, יש את האירוע הגדול, אני אהיה אחראי על השולחן של הדתיים, אבל יהיו עוד מלא דברים להכיר ולהתוודע אליהם.


מוזמנים להגיע. (לפרטים)