יום רביעי, 29 ביוני 2016

תיסכולים

עכשיו 2:24 בבוקר, חזרתי לחדר שלי במלון. שאר החבר'ה נשארו במסיבה מי יודע עד איזו שעה היא תמשיך. הדיג'יי דווקא טוב, כך כולם אמרו, משקיעים בנו פה בסמינר. באמת משקיעים.
הביאו לפה אנשים מדהימים, מצד אחד אנשים עושים דברים נפלאים מצד שני אנשים שבתחילת הדרך שלהם, דרכם האקטיביסטית. כולם ממש נחמדים, כל מאה ארבעים ותשעה האנשים. המון אנשים. יותר מידי אנשים. יש פה כמות גדולה של להט"בים כך אמרו לי. אני לא מצליח לזהות. לא יודע למה. אולי כמות האנשים האדירה שצריך להכיר בארבעה ימים.

אני מוצא שקשה לי יותר להתחבר להטרואים, זה מתסכל אותי.
מצד שני אני לא מצליח למצוא פה להט"ב להתחבר אליו או אליה, גם זה מתסכל אותי.
על הסמינר עצמו אכתוב בפוסט אחר, וזה פחות מתסכל אותי, לפחות יש תוכנית.

השיא של התסכול במסיבה. אני לא בטוח אם זה השיא, אבל זה בטוח מיוחד כי זה גרם לי לכתוב את הטור הזה בשעה הזו במקום ללכת לישון.

אני כרגיל לא רוקד כשיש בסביבה הטרואים זה מוזר לי. אפילו בגיי בר. החלטתי שהפעם כן הייתי צריך להשתחרר. ואני מאוד אוהב לרקוד. ואפילו אמא שלי אמרה לי שאני רוקד יפה.

אז בהתחלה רקדתי בצד, ולצידי עוד לסבית. חשבתי שאולי עוד כמה הומואים ירקדו איתנו, אבל הם רקדו עם "כולם", הם ממש לא רקדו אחד עם השני, ושאלתי את עצמי האם זה בגלל שהם לא רוצים ש"כולם" יסתכלו עליהם כמשהו חריג, לי זה לא היה מפריע.

אז חשבתי אולי גם לרקוד עם "כולם"

עצירה: אני שומר נגיעה, דיברתי על זה בסמינר, זה היה נושא לשיחה.

לא היה לי עם מי לרקוד, גברים לא, נשים לא. נשמתי עמוק.
רקדתי עם נשים ללא נגיעה, זה היה מעניין, הן ממש נהנו.
אני לא אגיד שסבלתי אבל היה לי חסר משהו.
מסביבי הזוגות מתקשרים בעזרת מגע, מדברים ללא מילים, מקשיבים בעזרת תנועות. ואני מרגיש את החוסר הזה.
בשלב הלימבו של המסיבה אחד תפס לי את היד כשעברנו מתחת למקל, מיהרתי לעזוב לו את היד, כשהמחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה, "אני לא רוצה שתדבק לו סטיגמה."
את הדיון מה זה אומר אשאיר לשעה יותר שפויה.
יש שני אנשים בכיסא גלגלים בסמינר, והביאו אותם לרקוד. רקדו מסביבם, תקשרו איתם גברים ונשים. חשבתי על ההבדל ביננו, על הנראות שלו על הנראות שלי.
על כך שאנשים מוכנים לרקוד איתו כדי שירגיש שייך. האם היו מוכנים לרקוד איתי כדי שאני ארגיש שייך? האם גם לי יש נכות שצריך להתייחס אליה, האם היא הדת? ההומוסקסואליות? שניהן ביחד? משהו אחר?

מידי פעם עצרתי להסתכל סביבי, מידי פעם רקדתי עם אחת או אחרת.
פעם אחת בחור אחד רקד איתי, דווקא בחור דתי, לעשרים שניות זה הרגיש טוב ונחמד, ואז חשבתי שוב על "כולם" ועליו.
והלכתי הצידה. שוב.
חשבתי: למה אנחנו רוקדים עם החריג? לשמח אותו? מתוך רחמים? הבחור שרקד איתי כנראה עשה את זה כי הוא חשב שזה מגניב לרקוד עם גיי, האם אני כלי משחק? קוריוז?

בשתיים עשרים וארבע עזבתי את המסיבה וחזרתי לחדר שלי לכתוב את הפוסט הזה, עכשיו אני יכול ללכת להתקלח.




יום שלישי, 21 ביוני 2016

ערב הקהילה הלהטב"ק הדתית





לפני מספר חודשים השתתפתי בערב קד"ג הראשון שנערך בירושלים. היתה פעילות נפלאה שניכר כי הושקעו מאמצים רבים בהכנתה. הערב היה מדהים. על כן כשהתוודעתי לערב קד"ג 2 שפורסם כערב בסימן חברתי יותר, ללא ספק ידעתי שאני רוצה לקחת בו חלק. כחברת ועדה מנהלת של ארגון בת קול לסביות דתיות, אני מכירה היטב את הנפשות הפועלות ומיד קיבלתי וגם העברתי הלאה את המודעה המבשרת על הערב.

לא רחק הזמן עד שגם רכשתי לי כרטיס והזמנתי חברים וחברות מהקהילה להצטרף. את האירוע ראיתי מפורסם בפייסבוק ואף פרסמנו אותו בניוזלטר של בת קול ובעמוד ובקבוצה בפייסבוק של הארגון. בערב עצמו, אע"פ שהיו בלת"מים ובוטלה אחת ההופעות המתוכננות, נדב – מארגן האירוע הראוי לשבח, ידע להתמודד עם הנושא בהצלחה רבה ובחן.

הערב היה נעים מאוד, ואף חולקו לא מעט פרסים ושקיות מתנה לכל אחד מהנוכחים והנוכחות. למופע האומנותי נדב הביא את נמרוד הראל. מיותר לציין שבתור ציניקנית, עליתי לבמה כמתנדבת ונדהמתי לגלות שגם המוח שלי נפל בקסמיו של נמרוד. אם לסכם את האירוע, שמחתי לקחת בו חלק ואני מקווה שנראה יותר אירועים משותפים לקהילה הגאה הדתית. שבחים מגיעים לנדב על ניצוח ללא רבב והמון השקעה ותשומת לב.
בברכה,
אתי חדאד


אל הקבוצה הצעירה של חברותא הגעתי דרך האתר של חברותא, שלחתי מייל ל'חבר מקשיב', פרויקט של חברותא שמפנה אנשים דתיים שמתמודדים עם נטיות הומוסקסואליות לדבר עם אדם אחר שיש לו את אותה התמודדות.
התקשר אליי נתי, ביקש שאספר לו את הסיפור חיים שלי והציע לי להצטרף לקבוצה של הומואים דתיים בחברותא, שמחתי על ההצעה וישר בשיחה הראשונה הרגשתי שאני חלק, שיש לי מקום שיהיה לי טוב בו.. כחודש אחרי שהצטרפתי לקבוצה, דיברנו בקבוצה על ערב שחברותא מארגנת לקהילה הלהט"בית הדתית. היה נשמע לי חשוב להגיע לערב שהוא רק לדתיים בקהילה והערב היה נשמע מעניין, שאלתי חבר אחר אם הוא רוצה לבוא איתי.

הגענו ואני חייב להודות שההתרגשות הייתה גדולה, לא בהכרח בגלל התוכן, בעיקר בגלל הרעיון להגיע לערב כזה.
רק בחצי שנה האחרונה התחלתי תהליך של יציאה מהארון וסיפרתי לאנשים וכבר יש משהו שהוא נותן לי כל כך הרבה מרחב ומקום להיות מי שאני, התוכן, ההומור, האנשים, הכל היה סביב התחושה שיש לנו מקום ושיש עוד אנשים שמתמודדים כמוני את אותן ההתמודדויות האלה.

הייתה גם תחושה שהערב הזה מקל עליי, הוא מקל עליי מהרצון להתחבא, לקחת טיפה פסק זמן מהמאבקים היומיומיים, מהמלחמות הפנימיות הבלתי נגמרות וליהנות, לצחוק, לא בהכרח כי זה היה הערב הכי מצחיק בעולם, אבל בהכרח בגלל התחושה הנוחה שהוא ייצר אצלי. בסוף הערב עלתה על הבמה מישהי טרנסג'נדרית  שאמרה דבר תורה, והתחושות התעצמו, אנחנו לרגע לא שוכחים את היותנו אנשים שנאבקים יום יום בעצמינו ובטח שלא שוכחים את היותנו אנשים מאמינים, דתיים, אוהבי ה' ומאמינים גדולים בתורה, זה גם חלק מהיום יום שלנו, מהשיח שלנו, ממי שאנחנו ואנחנו לומדים לשלב בין שני העולמות. הנה, חשבתי לעצמי, יש דבר כזה להט"ב דתי.

לכל המארגנים של הערב, מתוך שאיפה לקבלה עצמית של כל אחד ואחד ושילוב אמיתי בחברה הדתית ובחברה כולה


יעקב

----


התוכניה:




מתנות ממעגל הנתינה:
 



מתוך חבילות השי: