בהמשך לשבוע שעבר ונושא היציאות מהארון, השתתפתי בסרט "חתונה הפוכה", סרט חשוב על התופעה של נישואים של הומואים ולסביות לבני המין השני. הייתי שם כמה דקות ספורות אבל אנשים שמו לב אלי. מישהו אפילו התחיל איתי בפייסבוק, אנשים בגריינדר אמרו לי תודה, היו גם שיחות עומק, זוגיות לא יצאה מזה.
אבל קרו גם דברים לא נעימים, לא רק בעקבות הסרט אבל כן בתקופה האחרונה. ואנשים לא יודעים את זה, אבל אני נשבר מדברים כאלו. אני מוסיף פה צילומי מסך לדוגמא, אני לא יודע מי כתב לי את הדברים, הם יודעים מי אני. קשה לי במיוחד שזה מגיע מאנשים שפעלתי למענם, אחד מהם אפילו היה אצלי בבית באחד (לפחות) מהאירועים שאירגנתי.
הרבה זמן התלוננתי, חצי בצחוק, שאין לי אקשן בפייסבוק שלי, שאני לא מצליח לעצבן מספיק את האנשים הדתיים-הומופוביים. חשבתי שאני גיבור, כל יכול, שיכול להתמודד עם כל הודעה והערה שתופנה אלי.
אני לא. טעיתי.
אני לוקח צעד אחורה, לא חוזר לארון, אין לי ארון יותר לחזור אליו בנושא. אבל חזרתי לבלוג. לאנונימיות שהוא נותן לי. מחקתי את אפליקציות ההכרויות, חשבתי גם לסגור את הפייסבוק אבל אני מרגיש שאני צריך אותו. זה שבר אותי.
זה מגיע גם בתקופה נוראה של הקורונה שגם כך אני מרגיש לבד. וברוך ה' יש חברים שנמצאים ברדיוס קילומטר, אז שומרים על קשר, אבל המרחק מהמשפחה וחברים קשה לי. זה פעם ראשונה בערך שהם ישמעו על זה ועל מה שכתבתי כאן.
הצד הטוב בכל זה שהתחלתי לכתוב על דברים אחרים בעמוד שלי בפייסבוק וזה מושך שיח ודיאלוג ובעקבות המעגלים השונים בחיים שלי מעניין לראות את הערבוב של האנשים שכותבים ומגיבים אחד לשני. רבנים ולהטבים מבוגרים וצעירים נשים וגברים - שמדברים על החיים עצמם.
כתבתי על התפילה ביום כיפור, חשבתי שזה לא יעניין אף אחד, עלו לי דמעות כשאנשים מכל מיני כיוונים התחברו לזה. האם הייתי נישתי מידי לכתוב רק על נושאים להט"בים? אז אני חוזר לכתוב בבלוג, מקווה להתמיד להעלות דברים בימי חמישי.
