יום רביעי, 29 בינואר 2014

המדריך למראיין

אם היה לי דולר על כל פעם שמשהו שאל אותי שאלה כזו, הייתי אוסף כסף בצורה מאוד מוזרה. (מיטצ' הדבורג)

אני חושב שעליתי על תובנה חדשה לחיים שלי, אני מרואיין סידרתי. זה לא שאני קם בבוקר וחושב לעצמי הלוואי שאתראיין היום. זה לא שאני הולך ברחוב ומחלק מיקרופונים לאנשים. וזה לא שאני הולך ואומר לאנשים "בשמחה אני אגיד לכם איפה קניתי את האוטו" על כל שאלה ששואלים אותי.

אבל תנו לי ראיון קבוצתי, עם משימות של דינמיקה קבוצתית ואני מאושר. אני אוהב את המשחקים הללו, השאלות שגורמות לך לחשוב, לעשות שטויות, לעמוד על כיסא ולהעמיד פנים שהרצפה היא לבה רותחת.

בתקופת ההתמכרות הקשה שלי לדינמיקה קבוצתית, פניתי לכל ארגון שהייתה בשמו המילה מנהיגות על צורותיה השונות. פעם הלכתי לראיון לקבוצת "מנהיגות רוחנית יהודית" שנרשמתי אליה באיזה שהוא אתר לא ברור.

נכנסתי לראיון הראשון שהתרחש בחדר במלון בתל אביב, בהולכי כבר החלטתי מי מקבל את מערכת הסטריאו שלי, למקרה שהריאיון לא ילך טוב ואני לא אראה אור יום שוב. אבל לא היה מה לחשוש, היה מעניין, שאלו שאלות עניתי, עד כאן הכל רגיל. "אני הולך להפתיע אותך עכשיו" אמר המראיין הראשי, ואני שמתי חיוג מקוצר למשטרה. "אהבנו שרשמת בשאלון, את הרב קוק ואת לי איקוקה כמודלים לחיקוי שלך, אנחנו מהמרכז לקבלה, היינו רוצים שתהיה שליח שלנו" אני לא יודע מה הפתיע אותי יותר שהם המרכז לקבלה או שהם באמת קראו את מה שכתבתי בשאלון.

השלב הבא היה יום דינמיקה קבוצתית. ושם פגשתי את המיודעים לשליחות ללמד קבלה, שלא ידעו מימינם ומיהדותם. בסוף לא יצאתי לשליחות מטעמם, בעיקר בגלל שהייתי דתי מידי. וכך פספסתי את ההזדמנות שלי לפגוש את מדונה.

בשנה האחרונה עברתי טרנספורמציה ותיעלתי את הצורך לראיונות לעבודות סטודנטים בנושא הומוסקסואלים דתיים. הכל כמובן בעילום שם וללא ממצאים מיוחדים.

עברתי ראיון על להיות איך זה להיות נשוי והומו. אבל לא נכנסתי לעבודה בגלל שכבר התגרשתי. עברתי ראיון על מה זה להיות דתי והומו אבל לא נכנסתי לעבודה בגלל שהייתי דתי מידי וזה היה הורס את הנחת המחקר. עברתי ראיון על מה זה להיות דתי מידי והומו אבל לא נכנסתי לעבודה כי הוא איחר את מועד ההגשה.

כבר התראיינתי אצל כל הסוגים, זה שרק נתן לי לדבר ולדבר, וכשניסיתי לברר אם זה מה שהוא רוצה לשמוע, הוא אמר זה בסדר אני כבר אערוך את הדברים. מצד שני זה שלא נתן לי לסיים משפט וכבר זרק לי שאלה אחרת על נושא אחר לגמרי. זה שלא הכין את החומר לפני. וזה שהגיע עם דעות מוצקות ורק רצה לאשש אותם. וזה התחיל לספר לי את סיפור חייו, מזל שהוא הביא מכשיר הקלטה, הוא יוכל להכניס את עצמו לעבודה.

אבל לפחות הוא הביא מכשיר הקלטה, היה את זה שלא הביא ואת זה שבדיוק נגמרו לו הסוללות, זה שלא הביא נייר לכתוב עליו, מזל שיש במסעדה מפיות. זה ששכח את התיק שלו אחר כך במסעדה. וזה שכמעט שכח לשלם את החשבון.

היה את זה שניסה לשדך לי את חבר שלו, ואת זה שניסה להתחיל איתי במהלך הריאיון, וגם אחת שניסתה. מה יש לה להפסיד?


אלו שהביעו הזדעזעות מהסיפור. ואלו שישבו על קצה הכיסא מרוב מתח. וזה שמרוב התרגשות שפך בטעות מים חמים על השולחן, בעצם זה היה אני. היו כאלה שעשו את זה בגלל הציון, היו כאלו שעשו את זה כי הם רוצים לעשות שינוי, והיה את זה שעשה את זה כי הוא חושב שזה חשוב מאוד וגם כי הוא מרואיין סידרתי.

יום שני, 27 בינואר 2014

המסור

כשואלים זוג חד מיני מי הגבר ומי האישה בזוגיות, זה כמו לשאול מקלות אכילה סינים מי הסכין ומי המזלג. (אלן דהג'נרס)


היתה תקופה שסבא שלי קנה לכל נכד ולבעלים של נכדות, ארגז כלים מלא כול טוב, הוא באמת השקיע בארגז, פטיש, מברגים, מברגה, מפתח שוודי, פלייר וקטר, הזה שעושה חורים בחגורות. ואפילו הדבר הזה שעושה את הזה לקיר עם ההוא. השתמשתי בכלי זה או אחר מידי פעם. לפרק, להרכיב או משהו באמצע.

מסורים סבא לא קנה לנו. מסור שאלתי מאבא שלי. הייתי צריך לנסר מדף מהארון שהיה לי בחדר. זה בעצם סוף הסיפור.

נתחיל מהתחלה.
בדירה שאליה עברתי בתחילת השנה לא היה לי ארון עם תליה. (ולא, אין פה בדיחות על לצאת מהארון) הסתפקתי בארון שהיה ווו או שנים שהיו מאחורי הדלת.  אך בהגיע החורף הצטברו דברים שדרשו תליה. מצאתי ברחוב ארון מסיבי שמישהו זרק, בעזרת חמישה חברים אספנו אותו וסחבנו אותו לדירה, אם יורשה לי לציין, בקושי לא מבוטל. אך ארון זה היה בגלגולו הקודם ארון מטבח.
ניסיתי כל מיני דברים: שימוש במגנטים למציאת המסמרים, תקיעת מברגים בין המדף לצד הארון, דפיקות עם פטיש כדי לשבור את המדף, וקריאת מפה אסטרולוגית. כל הניסיונות כשלו.
החלטתי שעל מנת שתהיה לי תליה בארון אצטרך לנסר את המדף, וזהו.

ואני נהנתי, לא מעצם הניסור, זה לא היה הכי נוח. אלא מעבודת הכפיים, מלהרגיש גבר, או יותר נכון גב-גבר.

מצווה גוררת מצווה, עברה גוררת עברה, וטסטוסטרון מוביל לצבא. באמצע פעולת הניסור התקשרו מהמפקדה כדי לזמן אותי למילואים.

קניית ארגז הכלים נושאת בתוכה מסר, מסר סטראוטיפי אם יורשה לי לציין. הגבר הוא זה שצריך לטפל דברים מסוימים והאישה בדברים האחרים. הגבר צריך להתעסק בתיקונים, לראות כדורגל ו/או ללמוד תורה והאישה בשאר הדברים, ועם איפור כמובן.

לכולנו יש דברים שמעניינים אותנו שנמצאים מחוץ לגבולות המגדר שנקבעו לנו על ידי החברה. ואנחנו צריכים להיות חזקים כדי לאפשר לעצמנו לחרוג קצת מהנורמה.

בתור אחד שכל חייו עסק בניסיון להשתלב בחברה ושלא ישימו לב אליו שמשהו שונה. עד כי ישיבה על הידיים, כדי לא לעשות תנועות שנראו נשיות. הפעם הראשונה שהחלטתי לסדר טיפה את הגבות או יותר נכון את הגבה ולהפוך אותה לשתיים. המאבק הפנימי היה גדול. האם אני אישה? מה יגידו? מה יחשבו? גם גברים עושים את זה. אבל נשים יותר. לקח זמן אבל עשיתי את זה.

לכדורגל, או בעצם כל משחק כדור, אף פעם לא התחברתי. שיחקתי ביסודי, טיפה בחטיבת הביניים. אני זוכר את הפעם האחרונה ששיחקתי כדורסל, במשחק שכל הכיתה השתתפה בו, במהלך ערב כיתה בכיתה ח' שמרתי מעולה על אחד השחקנים הטובים של הכיתה. הוא פשוט לא הצליח לעבור אותי, ואני לא מגזים. התלהבותי מכישוריי נקטעה באיבה כאשר הוא החליט בצעד נואש לנסות לקלוע לסל. ואז הבנתי, היינו באותה קבוצה.

אני כן אוהב לבשל ולאפות. וכבר שמעתי לא פעם: רוב השפים הטובים בעולם הם גברים. אבל כשעבדתי עם קבוצה, והכנתי מידי פעם עוגה או עוגיות, אמרה לי אחת המשתתפות, זה ממש טעים אתה בטוח שאתה לא הומו?

אז מה כן ומה לא? ובעצם למה לא? מדוע לחברה כל כך חשוב להגדיר? אולי כי כך זה יותר פשוט. פעם היה לי חבר שלעומתו הוגדרתי גברי ומיד אחריו היה לי חבר שלעומתו הוגדרתי נשי. זה בלבל אותי מאוד, והייתי צריך לעצור ולחושב על מה זה אומר לגבי.


והגעתי למסקנה: אני כמו כולם, אוהב מגוון שלם של דברים לפעמים כאלו ולפעמים כאלו. 

יום חמישי, 23 בינואר 2014

להתעטש

היו היה פעם איש שבכל פעם שהוא התעטש מישהו בעולם הפך להיות הומו. האיש שלנו יכל לעמוד בתל אביב להתעטש ומשהו בסינגפור יגלה שהוא נמשך לבני מינו, אבל זה היה צריך להיות אפצ'י ממש חזק. לרוב הדבר היה קורה בסביבתו הקרובה. כיסוי הפה עם כף היד ממחטה או שרוול לא עצרו את התופעה. לא היו אלה חיידקים שהתפשטו. נראה שהדבר נגרם מעצם ההתעטשות.


לא ידוע אם היו עוד אנשים בעולם שהיה להם את הכוח הזה. יש שמועה על אישה שכל פעם שהיא כחכחה בגרונה, ילד היה הולך לאיבוד. אבל שמועה זו אף פעם לא הוכחה כנכונה. ואילו האיש שלנו היה קיים גם קיים. איך הוא קיבל את הכוח הזה, אינו לא רלוונטי. זה המצב הנתון.
בניגוד לדמויות שקוראים עליהם בקומיקס, האיש שלנו לא היה מודע לכוח שיש בידו או יותר נכון, באפו, כלומר היה לא היה מודע עד היום.
האיש היה מותש, העבודה שחקה אותו. הוא היה פקיד בארכיון של חברת הביטוח הזו שאתם מכירים. בבניין עם מסדרונות ארוכים, הכול אפור או בז' מלוכלך והמזגן תמיד היה על קור. בגלל המזגן האיש תמיד היה מצונן.
הוא שלח בקשת טיפול למשק בית והוא אפילו ניסה לריב איתם בטלפון. אבל הם לא הבינו אותו כי הוא התעטש בקול באמצע כל משפט. דבר שהשפיע על אנשים מסוימים באירופה.
"אני לא יכול יותר" אמר האיש בכעס לפקיד הנוסף. "האפצי!"
 הפקיד הסתכל על האיש, סידר את צעיפו ואמר "אני חושב שאני הומו."
"ועכשיו גילית את זה? יש לך אישה שלושה ילדים ועוד אחד בדרך."
"לא יודע מה קרה פתאום הבנתי שאני נמשך לגברים אני חושב שאני אצא עם ההוא מהנהלת חשבונות" הפקיד קם ממקומו וצעד בקלילות לעבר הנהלת חשבונות.

האיש פשט את מעילו ויצא אל המעלית.
"תחזיק את המעלית" צעקה המזכירה ודהרה על עקביה הרועשים לעברו "הצלת אותי, אוי, אתה נראה קצת חלש."
"הצטננתי המזגן את יודעת."
"יש לי בדיוק מה שאתה צריך שתי שפריצים של זה ואתה כמו חדש." ובלי להתבלבל המזכירה דחפה לתוך אפו תרסיס, שמן הסתם יוצר באיזו מעבדה לא חוקית בתאילנד. למרבה הפתעתו הוא אכן הרגיש בשיפור מידי, אומנם הראש סתום אבל לפחות הסינוסים אינם, חשב לעצמו.

בעצירה הבאה, אל המעלית פרצו שתי נשים. "תריחי את זה, זה מפריז" אמרה הגבוהה עם השיער הצבוע והוציאה בקבוק מעוצב מתיקה. כנראה שכיוונים לא היו הצד החזק שלה והיא השפריצה על האיש ששלנו מנה גדושה. האיש שאפו היה פתוח לראשונה מזה חודשים, נהנה לרגע קצר מהריח הפריזאי עד שהאחרון הציף אותו והוא התעטש בקול.
"לפחות יכולת לכסות את האף" אמרה הנמוכה עם השיער הצבוע והן הסתכלו עליו בגועל שרק נשים עם שיער צבוע מסוגלות לו, ויצאו מהמעלית. המזכירה נראתה מזועזעת. "אתה חושב שהן ביחד? אני חושבת שאני יכולתי להיות הרבה יותר מתאימה לה."
"למי?" "זו עם השיער הבלונדיני" והמזכירה הלכה לבדוק את העניין.

הפעם השלישית לאותו יום הייתה במסעדה עם אחיו. עקב תאונה מצערת עם פלפל שחור, שני שליש מצוות המסעדה ניסה להתחיל עם אחיו הצעיר כולל ספק הבשר. והוא מצדו נענה להם.
לא הייתה כאן הפתעה לאיש שלנו, אחיו היה הומו מוצהר מזה שנים רבות, הוא לא ישכח את האביב ההוא אז שבו גילה שהוא אלרגי לפריחת הנרקיסים. אביהם קיבל בהבנה את היציאה מהארון, יותר קשה היה לו כאשר האח עזב את נבחרת הכדורסל והצטרף לקבוצת המעודדות.
בעודם מהלכים על הטיילת, אחיו חד ההבחנה שטח את הבחנתו החדה: "שמת לב שהם התחילו איתי אחרי שהמלצרית שפכה את הפלפל?"
"אתה טועה, אז הם התחילו לנקות, הכל התחילו איתך כשבעל הבית הביא לי את ממחטת הכיס שלו. ואני חשבתי: מי בימינו הולך עם ממחטת כיס?"

ואז, כפי שרואים בסרטים, במיוחד אלו שבהם יש את הסצנה שבה הגיבור מבין משהו וצריך להראות לצופים את מה שהוא מבין, כי אחרת הם יצאו מבולבלים ומאוכזבים מהסרט. התמונות רצו לנגד עיניו והאיש סוף סוף חיבר את הנקודות. הוא התיישב על הספסל מעל הים.
בניגוד נוסף לגיבורי קומיקס שלמדו להשתמש בכוחם להילחם בפשע או ליצור אותו, האיש שלנו המשיך בחייו ללא שינוי רב. אומנם בסוף החודש תיקנו את המזגן בארכיון, והוא זרק את שזירת הנרקיסים שהפקיד שאתו הקדיש לו, אבל חוץ מזה הכל המשיך כרגיל.


ואני אומר: בפעם הבאה שחבר שלכם יוצא מהארון, תלחשו גם "לבריאות" ותכוונו לאיש שלנו, הוא יידע להעריך את זה.

יום ראשון, 19 בינואר 2014

בשם אומרם

הוא לא ראה את הרכבת מתקרבת בגלל הגשם. הוא גם לא שמע את הצעקה שלי "תזהר יש שם רכבת" כי לא אמרתי כלום.  (בו ברונהם)


"מה שלומך?" שאל אותי איתן כאשר אנו נוסעים באוטו. "ברוך ה' " עניתי כהרגלי. איתן עצר את הרכב בצד הדרך ובמשך כחמש דקות, הרצה לי על כך שנמאס לו שאני לא עונה תשובה אמתית לשאלה: "מה שלומי?" תוסיף את התשובה לברכה.

אני לא שואל כי אני צריך, אני שואל כי אכפת לי.  – הודיע
אני מבין, תודה. - הודתי
אז מעכשיו תענה כמו שצריך? - שאל.
בעזרת ה'  - עניתי
-  -  -  -  -  -

איתן אחר לקח אותי להופעת דראג. דראג היא הופעה שבה השחקנים מתחפשים לדמויות מהמגדר השני. זו לא תופעה חדשה, באנגליה היה אסור לנשים לעלות על הבמה וגברים שחקו את התפקיד שלהן.
אני לא חושב שבתאטרון של שיקספיר הם עשו חיקויים של שושנה דמארי ושל אורנה דץ אבל העיקרון עדין קיים.

זה היה מאוד מעניין, פעם ראשונה שלי במופע דראג. לאחר דיון אם צריך לפנות אליהןם בלשון זכר או נקבה. סוכם שבלשון נקבה. אז הן החליפו כמאה ועשרים תלבושות ופאות, שלחלק בארבע שחקניות ושעה וחצי הופעה זה יוצא תלבושת חדשה כל שלוש דקות בערך, וכל זה על עקבים. גבוהים.

היו להן חיקויים טובים יותר ופחות. צחקתי המון מהחיקוי של שוקולד מנטה מסטיק. כל כך צחקתי אנשים הסתכלו עלי... איתן ציין שאותו הכי הצחיק היה כאשר השחקן התחפש לאישה שהתחפשה לזמר, למשל משה דץ.

הקטעים שהיו הכי מצחיקים היו הקטעים שבהן הייתה להן אמירה משל עצמן ולא סתם לייפסינקינג.(מונח מיו-טוב שפרושו הזזת שפתיים לפי מילות השיר)
-  -  -  -  -  -

הזמינו אותי לערב לימוד תורני עם קבוצת תגלית. מה שהיה מיוחד בקבוצה הזו זה שכולם היו שייכים לקהילת הלהט"ב (לסביות, הומואים, טרנסקסואלים וביסקסואלים), אני חשבתי שזה רעיון חכם כיוון שחלק מרכזי מהרעיון של תגלית הוא שאם המשתתפים לא יעשו עליה לפחות הם יתחתנו עם יהודים, וכיוון שלהט"בים מחפשים זוגיות אחרת כדאי גם לעשות להם טיול אחר.

לפני המפגש קניתי ספר על פרסום ואיך הגיעו לכתוב את הקופי (המילים) בפרסומות.  ספר נהדר וזה היה בהנחה כי זה פגום. איפשהו. 

למדנו מדרש חז"ל, סיפרנו סיפורים אישיים, הכרנו חברה מחו"ל והם שאלו אותנו שאלות על ההשתייכות לקהילה הדתית. זה היה נראה שהם בטוחים בעצמם, והם מתקדמים יפה בחיים.

הם שאלו אילו הקרבות אנו עושים בחיי היום יום שלנו,
הם שאלו על הארגונים השונים,
הם שאלו על המשפחות שלנו,

כשהגעתי הביתה, גיליתי ששכחתי את הספר שלי במלון שבו היה המפגש. נסעתי חזרה.
-  -  -  -  -  -

כשחזרתי החדר היה נעול, אמרתי לשומר שאני צריך להיכנס לחדר שבה דיברנו.

הוא אסוף את צרור המפתחות, ונכנסנו למעלית ובעודנו עולים הוא שאל אותי על מה דיברנו.

ובעוד עוברים לי בראש כל מיני סטראוטיפים על שומרים. החלטתי שיש לי שתי אפשרויות או להיות גלוי לגמרי או להסיט את הנושא. בחרתי בראשונה.

"דיברנו על החיים שלנו כהומואים" אמרתי. "אוי זה נשמע ממש מעניין" הוא ענה. הוא ניסה להתעניין אבל אני הייתי מופתע שזה מה שאמרתי לזר מוחלט.

הספר לא היה בחדר ההרצאות. השארתי אותו בחדר אוכל שהיה פתוח. אופס.
-  -  -  -  -  -


מסתבר שאינטרנט רימון חוסם את הבלוג שלי. חשבתי לרשום על זה אבל זה יהיה חסר טעם. מי שזה רלוונטי לגביו לא יוכל לקרוא אותו.

יום רביעי, 15 בינואר 2014

רעות בגנים

הספר "לרעות בגנים" של הרב הראל מחולק לשנים (לכאורה לשלוש), החלק הראשון מספר על הרב כבחור אשר עבר לעולם החרדי וחזר לעולם הדתי לאומי, והשני מתאר איך הרב ליווה הומו עד לנשואיו עם אישה.


הציעו לי לתרום להוצאת הספר, ואני אמרתי שאני מוכן לשקול תרומה אם יתנו לי לקרוא אותו ואז להחליט. הגיוני, לא? לא נתנו לי לקרוא את הספר, אחרי שקראתי את הספר הבנתי למה.

גילוי נאות, מאוד קשה לי עם הרב הראל אשר מציג גישה לא מקבלת לציבור שלם, אך בד בבד אומר שהוא אוהב ומכיל אותו. פסקיו מדברים בעד עצמם, והוא לא מביא מקור לדבריו רק את התנסות האישית והמוטה, אך בעקבות מערובתו בקהילה הוא מצליח להפיל אנשים במצוקה בפח.

והציטוט הבא לפי דעתי הוא בסיס הספר הלא מקצועי (השפה לא קריאה ומייגעת, דומה שהספר לא עבר עריכה מקצועית) שהרב כתב:
"משום שהוא חושף את גם את הדרך בה ראה הכותב את המציאות . כמעט תמיד, בצורה מוטה, חד ממדית. שלא בהכרח משקפת את המציאות כפי שהייתה... נשאלת השאלה מה הביא אותם לנקודת מבט זו, מה היה הצורך הפנימי שלהם לנווט את תמונת המציאות לכיוון הזה?" (עמוד 136)

אז מה היה הצורך הפנימי? מטרת הרב היא לחנך אותך הקורא להשקפתו והשקפתו בלבד כל השאר הוא אידיוטי, חולה ועל גבול עבודה זרה.

כפי שכתב דוד שמחון בביקורת הספר מעל דפי עולם קטן (וישב התשע"ד - ליד ראיון ע-נ-ק-י של הרב הראל, שלא חתום עליו שום מראיין)  "הרבה פעמים סופרים כותבים רומן והם מוסיפים לנו על הדרך מסה ומסר אידיאולוגי. זה מייגע ומעיק. אני חושב שיש בספר כמה מאמרים שיכלו להתפרסם בנפרד וההפרדה לא הייתה גורעת דבר מהספר."

אבל מה שדוד שמחון לא הבין, שזה לא רומן או פרוזה עם מסר ומסה, גם הוא נפל בפח, זו מסה עם סיפור. הסיפור קיים כדי להחזיק את כל המסרים ביחד. מעין מלכודת דבש שכתובה בצורה מייגעת. זו דרכו של הרב לפשוט טלפיים ולהגיד אני הכי מקבל בעולם, כשבפועל הזקן דוקר, וחס וחלילה שמישהו אחר יביע את דעתו, או אז יש לצאת במלחמת השמצות כלפיו.

לזכותו יאמר שהרב שונא את כולם במידה שווה (וכן, קראתי בגב הספר שהרב "משתדל לאהוב אנשים", יש עוד על מה לעבוד) מחרדים הוא רוצה להקיא (111) יהודים הגרים בחו"ל הם עובדי ה' כביכול (114) לסביות מצנזרות את התורה (144) רפורמים וקונסרבטיבים יותר מגעילים מהבלוף של הוליווד (199) מי שלא איש שכלי "כמונו" הוא בכת מתלהבים כלשהי (207)

עוד לשבחו על גילוי האמת, הרב כתב שבבתים של הומואים שהתחתנו עם לסביות אין אהבה וכל מטרתם היא להביא ילדים. את הסוד הזה היה צריך להקריב על מזבח סיפור מוזר על הומו שהתאהב בגויה. והסיפור מסתיים בחופה. שזה הפתרון היחיד בעולם הפנטזיה והחלומות הוורודים (ד.ש.) של הרב.
אני מציע לכתוב את ספר ההמשך שבו לאחר שנה. להבת האהבה נחלשת. ושוב גיבור המשנה מוצא את עצמו בנשואים ללא אהבה עורג לאהובו עשהאל ומפנטז עליו בלילה עם אשתו. בהמלצת גיבור הספר ועל מנת להילחם ביצרו (218) הוא נהיה רב, ואולי מתוך ההדחקה שבה הוא חי, פורום תקנה נאלץ להיכנס לתמונה.

רציתי לקבל עוד זוויות וחיפשתי עם מי לחלוק את הספר, אחדים סירבו להצעתי לקרוא את הספר. אחרים אמרו לי שהם קראו את הספר בדילוגים, אז למה לקרוא את הספר? שאלתי. כיוון שזה ספר שמדבר על הומואים דתיים, ענו לי.

אז ברוך ה' עברנו את הימים שבהם ישנה השתקה מקיר לקיר. רבנים היום לומדים יותר ויותר להכיר ולהכיל את נושא ההומוסקסואליות, הם לומדים להכיר שיש פה צדיקים גמורים שקשה להם מאוד בחיים. ויותר מזה הם לומדים להבין שיש יותר משחור ולבן, צריך לתת גם להומואים מקום בקהילה, ולא לקחת בעלות על אלוקים.

יום חמישי, 9 בינואר 2014

מה המסר?

אני אוהב לדבר על מה שקרה שנה שעברה, לא בגלל שקרו אז דברים מיוחדים, אני פשוט אוהב את המילה אשתקד (דמיטרי מרטין)


שבוע שעבר חיכה לי במייל מכתב. לא מהמעריץ מספר אחד שלי. ולא מאראלה ממפעל הפיס. מכתב משני ידידים שעבדו איתי פעם. הם פתאום גילו שאני גיי, ומנקודת מוצא זו הצליחו להגיע לבלוג שלי. ועכשיו הם מבינים אותי יותר טוב, למה הייתה להם את התחושה שאני מרוחק ומסתורי. והם רוצים להגיד לי כל הכבוד. ובהצלחה בחיים.
אם אני כותב את תוכן המכתב בצורה קרה מידי, זה כדי לא להתחיל לדמוע עוד פעם. ישבתי מול מסך המחשב רועד. מצד אחד הרגשתי ערום. כאילו משהו שם אותי בכיכר העיר עם שלט גדול ומעכשיו כולם יודעים עלי. לא הרגשתי שאני מוכן לזה עדין. 
מצד שני הרגשתי שמחה שהנה שני אנשים שאני לא בקשר איתם יותר בכלל הרגישו צורך להושיט יד ולשלוח מכתב חיובי. אם לא קיבלתם מכתב חיובי בהפתעה הנה הזמן לבקש מחבר לשלוח לכם. ואם לא שלחתם אחד כזה אף פעם, עוד לא מאוחר להתחיל. 

פידבק זה דבר טוב גם אם הוא מגיע מאוחר. אתמול דיברתי בפני קבוצה של דתיים וחילונים על החוויות שלי בחיים. ציינתי איזה סיפור שלי שהתפרסם. ואחת המשתתפות אמרה אהה קראתי את זה, מגניב. אני לא יודע אם היא התייחסה לצרוף המקרים או לסיפור עצמו, אבל אני לקחתי את זה כמחמאה בכל מקרה.

גם שם היה מעמד של היחשפות. אבל זה היה בפני קבוצה שלא מכירה אותי. זו היתה גם השאלה הראשונה של אימא שלי, היה שם משהו שאתה מכיר?
זו הייתה פעם ראשונה שדיברתי לפני קהל מעורב דתיים וחילונים גברים ונשים. סיפרתי להם את סיפור החיים שלי, הייתי גאה בעצמי שהצלחתי לעמוד בזמנים שהקצבתי לעצמי, פלוס שתי דקות. עשרים ושתיים במקום עשרים דקות.

גם במשימה השניה שלי עמדתי, לספר את הסיפור עם הומור וחן. נכון שיש בו קטעים לא פשוטים אבל זה לא סיבה להיות עצובים היום.
ואז היה זמן לשאלות, ומאוד התרשמתי מרמת האכפתיות של הקבוצה הם שאלו שאלות קשות אבל ברגישות. הם רצו להכיר ולהבין גם הדתיים וגם החילונים. והם שאלו על הכל, ממש על הכל ולא לפי סדר מסוים. על היחס לדת, על הצבא, על לעבוד במוסד חינוכי, חתונה וזוגיות. איך יודעים שאתה גיי, ואם אני לא מפחד שאם ידברו על זה יהיו עוד. האם לא כדאי בכל זה להיות עם אישה. מה ההבדל בין טבעי לנורמאלי, ועל מקרים קשים אצל חברים שיצאו מהארון.

השתדלתי לענות על כל השאלות כפי יכולתי. אני מקווה שעשיתי עבודה טובה. אני לא יכול להגיד שייצגתי את הקהילה, אמרתי להם שאני מייצג את עצמי ולכל אחד יש סיפור שונה.

בדרך הביתה חיכיתי לאוטובוס וחיכיתי לו עוד קצת, היה לי הרבה זמן לחשוב. ושאלתי את עצמי בעצם מה היה המסר? השאלה בלבלה אותי מידי, אז לקחתי הפסקה לשלוח לידידים שלי שאלה: "הסקרנות התגברה עלי, איך גיליתם עלי בסוף?" התשובה לא איחרה לבוא.

"במקרה"


אין מקרה בעולם, אבל לא להכול יש מסר, לפעמים פשוט מספרים סיפור ומקווים שזה הגיע לאוזן הנכונה.

חי בסרט

האריה רצה לטרוף את הארנב אבל בדרך הייתה מלכודת. בהיותו מפחד מקרמה רעה, הלך להתייעץ עם השועל שאמר, אל תדאג קרמה פוגעת רק בנכדים. מעודד, רדף האריה אחר הארנב ונלכד במלכודת. "הבטחת לי שזו תהיה הבעיה של הנכדים שלי" טען כנגד השועל. "כן" אמר השועל "אבל זה גם מה שהבטחתי לסבא שלך"


נועם ואני הלכנו לסרט "להציל את מיסטר בנקס". הסרט עצמו דווקא נחמד לא יודע אם שווה ללכת בשבילו לקולנוע או לחכות למהדורה הביתית.

הסרט מספר על עשייתו של הסרט המפורסם "מרי פופינס" ומצטרף לסרט "היצקוק" המתאר את עשייתו של הסרט "פסיכו" כנראה שלהוליווד נגמרים הרעיונות לסרטים ומה שנשאר זה לעשות סרטים על סרטים.
מה יהיה השלב הבא סרט על "להציל את מיסטר בנקס" שבו יתארו איך עשו סרט על איך עשו סרט?

אני צריך לבנות מחר את הסרט של חיי, יותר נכון את הסיפור שלי שאותו אוכל לספר במפגשים, ואני היום חושב לעצמי מה יותר חשוב לציין מה פחות חשוב. מה מצחיק מה עצוב. מהם הצמתים של חיי ומה נקודות המפנה.

זה מרתק, באיזה מקום זה כמו לכתוב את ההספד שלך. כשעבדתי עם קבוצת מנהיגות, תכננתי לעשות פעילות שמבוססת על רעיון זה. אפילו מצאתי קופסא שהזכירה לי ארון קבורה. רציתי לשים בפנים מראה ולתת לחניכים להסתכל בפנים, אבל אז ההיגיון נכנס לתמונה והחלטתי לא לעשות להם טראומה בכיתה ח'.

למרות שזה קצת שונה, אני לא בא לתאר את התכונות שלי והמעשים הגדולים. אני רוצה לדבר על המעשים הקטנים. על הצמתים בחיים. אפילו על דברים שאני לא רושם בבלוג שלי:
על הבחור שהציק לי בחטיבת הביניים, על הבחור שיצא מהארון בישיבה התיכונית ובגלל ההצקות שלו אני לא רציתי לצאת מהארון. על טיפול המרה, ובסופו של דבר על היציאה מהארון שלי מול ההורים, ומול האחים.

תוך כדי חשיבה על כל זה דיברתי עם איתן ועל זה שחברים שלו גבר ואישה חושבים שבנם נמשך לגברים והם מתלבטים מה לעשות עם זה, ואם לדבר איתו על זה או לא. איתן אמר לי שזו פעם ראשונה שהוא חווה את עניין יציאה מהארון מצדם של ההורים, שומע את הרגשות והפחדים שלהם.

סיפרו לי שהייתה פעם לפני שנים רבות כתבה ב"לאישה", מה הדבר הכי גרוע שהילד שלך יכול לספר לך, הומו היה ליד סרטן. חשבתי על זה היום והגעתי למסקנה שהורים פחות צריכים לפחד אם הילד שלהם יצא מהארון... אני חושב שיהיה להם יותר קשה אם אחד ההורים שלהם יצא מהארון.

הרי, ההורים של כולנו חיו בזמנים שלא היה פשוט לחיות בזוגיות חד מינית, ולכן הם העדיפו לחיות עם בני זוג מהמין השני. יש לי חברים שעד היום מעדיפים את זה, ומסתבכים עם זה. ואז בסיפורים שאני שמעתי, באיזה שלב בחיים החבילה מתפרקת, וההעדפות שתמיד היו שם חוזרות אל פני השטח. לפעמים עם ילדים לפעמים עם נכדים.

הייתי בהרצה של מישהו שזה היה מהלך החיים שלו, וכשהוא סיפר לילדיו, שמהיום הוא יחיה עם גבר, היה משבר משפחתי גדול. חבר אחר סיפר שאבא שלו קרא לו לשיחה, ושאל אותו אם הוא נמשך לגברים, כשהחבר הודה בכך. אביו אמר "זה בסדר גם אני". אנחנו אמרנו, איזה מגניב, והוא אמר: לא, זה לא מגניב.

אמרתי לאיתן שיגיד לחברים שלו, שאם הם לא רוצים להתמודד עם זה היום, מישהו יתמודד עם זה בהמשך הסיפור. כיום יש תמיכה, ההורים שלנו מתקופה שונה, מצד אחד עם הרבה יותר הסתרה, אבל מצד שני עם סרטים טובים באמת לא סרטים על סרטים.


לסיכום: אני חושב שאדוארד נורטון ישחק אותי, בינתיים הוא לא אמר לא.

יום רביעי, 1 בינואר 2014

בית הכנסת

אז מה אומרת איך נקרא לו? אולי יואב?לא, יואב זה לוחמני כזה... צריך משהו  יותר עדין... תורני ... תגיד מה עם: עוגיפלצת? (אנדרדוס(


בעקבות תכנית הטלוויזיה "סרוגים" עלו לכותרות רווקי ורווקות הביצה. בעיית הרווקות המאוחרת הפכה לרלוונטית עד כדי כך שמכון פועה הקדיש לו חלק בסמינר השנתי שלהם. זה היה ממשיך להיות בכותרות אך בצעד גאוני הרווקים החלו מסמסים בשבת והסיתו את הדיון למחוזות אחרים ופחות מביכים.
גם הטלוויזיה המסחרית לא טמנה ידה בצלחת והפיקה תכנית דוקו-ריאליטי בנושא. ובה היו וידויים וסיפורים קורעי לב על הביצה.
אחד המשתתפים סיפר על התפילות בבית הכנסת. ולמה כולם מתקבצים בבתי כנסת משלהם.  כרווק, הוא אמר, מסתכלים עליך אחרת בבית כנסת של זוגות נשואים, שופטים אותך. וגם נושאי השיחה הם שונים, האם אשתו תרשה לו לנסוע לטיול, והגננת של מי יותר מוצלחת.

לי, אישית זה בסדר. כך לא מדברים איתי באמצע התפילה. עוד צד חיובי הוא שלא סילקו אותי בקלשונים ובאבוקות. טוב בתור רווק בארון אף אחד לא ידע.

השבת לעומת זאת, זו פעם ראשונה שהייתי בתפילה עם בן זוג, נקרא לו נועם. איך שהוא בעבר זה לא קרה.
למתבונן מהצד זה לא היה נראה שונה משני גברים שמתפללים, החברים של נועם לא עשו מזה סיפור. או לפחות כך זה היה נראה לי שזה היה נראה להם. או יותר נכון כך רציתי שהם יראו שזה מה שנראה לי שהם רואים אצלנו. בפועל הם נעצו מבטים. קטנים כאלה. שלא שמים לב אליהם. או כאלה שאתה מתעלם מהם כדי שהם לא ידעו ששמת לב אליהם.

זו הייתה פעם ראשונה שממש הבנתי את הרב סטיב. הרב סטיב הוא רב הומוסקסואל החי בארצות הברית. הוא סיפר בהרצאה שהוא יושב בנפרד מבן הזוג שלו בתפילות. עד עכשיו לא ממש הבנתי את נושא ההפרדה בבית הכנסת היום זה ברור לי יותר.

אז קצת התרחקתי וניסיתי להתרכז בתפילה. אבל אז משהו אחר טרד את מנוחתי. לפי כמה זמן קם רב והודיע שלהומואים מוצהרים החיים בזוגיות אין מקום בקהילה. וזה מפריע לי מאוד.
א. אם משהו בזוגיות עם עוד גבר האם אוטומטית זה אומר שהוא חוטא
ב. בוא נגיד שהוא חוטא, האם היהדות היא דת של הכול או כלום? האם הוא היה אומר אותו דבר למסמס בשבת? ומה עם אלו שלא מברכים ברכת המזון?
ג. בואו נגיד שהיהדות היא דת של הכול או כלום האם אותו זוג שלא שומר על מצווה מסוימת זו עושה זאת כדי למרוד ולהתריס  או שהוא עושה זאת כי הוא לא מוצא דרך אחרת?

האמת שלי זה פחות הפריע, הרי יש כל כך הרבה רבנים אחרים וחשובים ממנו שאומרים דבר הפוך וקוראים להכיל ולקבל הומוסקסואלים  אפילו אם הם בזוגיות מוצהרת (גם אם לא להסכים עם דרכם).

אבל בתפילה דמיינתי מה היה קורה אם הקהילה כאן הייתה קוראת את התשובה המוטת של הרב ואומרת לי לעזוב. איך הייתי מרגיש? איך הוא היה מרגיש אם זה היה קרוב שלו?

ואיך ירגיש אותו בחור צעיר שנמצא בתחילת דרכו בעולם, הוא מרגיש משיכה לבני מינו. הוא מבולבל, עצוב והוא לא יודע ממי לבקש תמיכה, ואז הוא קורא את דברי הרב: אם תצא מהארון אין לך מקום בעולם היהודי. הרי בכך הפך ליותר בודד וליותר מפוחד. ובוודאי בעל יחס יותר שלילי כלפי היהדות.

צעדתי שלושה צעדים לאחור ושלושה לפנים, וסיימתי תפילתי ביני לבין בוראי.


בארוחה עם חברים של נועם ונשותיהם מאוד נהנתי, שם דבק בי תואר ה"דוס" של החבורה.