סליחה ומחילה

 ספוילר (אבל לא באמת) בסוף הסרט (הארוך מידי) PRAY AWAY של נטפליקס. עולה השאלה האם אפשר לסלוח לגיבורי הסרט. 

הסרט מספר את סיפורם של גברים ונשים שהיו ראשי התנועה של הEX-GAYS, (אנשים שטענו שהם השתנו בעקבות טיפולי המרה)  והיום הם מודים שלא היו דברים מעולם. אנשים, שחלקם שיקרו ביודעין לגבי הנטייה המינית שלהם, שדחפו אנשים אחרים לטיפולי המרה. 

גילוי נאות ראשון: הייתי בטיפולי המרה כאשר הייתי בן 18, הלכתי מ"רצוני החופשי". ה"מטפל" שלי הורשע בבית המשפט במעשים מגונים ב"מטופלים" שלו. בי הוא לא פגע מינית. 

גילוי נאות שני: בתחילת דרכי בעולם הגאה בגיל 27, הייתי בוועד של ארגון הומואים דתיים שתמך בטיפולי המרה ואף גייס כספים לאפשר טיפולי המרה לאלו שידם אינה מסגת (קטינים?). עזבתי את הועד כאשר מקים הארגון ויו"ר העמותה סירב להוריד מהעמוד הראשי של האתר הפניה לאותו ארגון שעושה טיפולי המרה (שאליו אני הלכתי), בטענות שונות, אחת מהן הייתה שאם נוריד את ההפניה נאבד תמיכה של רבנים. נעשה שינוי בתקנון העמותה לאפשר הדחה שלי מהוועד, לאחר שהמליאה אישרה את השינוי, התפטרתי. לאחר זמן ירדה ההפניה, אך הייתה חבירה לארגון אחר שמבצע טיפולי המרה. אותו הומו שהיה יו"ר הארגון למיטב ידיעתי, עדין תומך בטיפולי המרה, ומעולם לא התנצל על הפניה לאותו ארגון ומטפל שפגעו מינית במטופלים או על הפניה בכלל לטיפולי המרה. 

גילוי נאות שלישי: אני חושב שהמאבק בטיפולי המרה לא צריך לנבוע מכך שטיפולי המרה פוגעים (והם פוגעים) או שהם ללא הצלחות (והם ללא הצלחות) אלא בגלל שאין בעיה בלהיות להט"ב ולכן אין צורך לפעול לשינוי הנטייה המינית (או המגדרית). 

גילוי נאות רביעי: אני ממש רוצה לשמוע מה תומכי טיפולי המרה אומרים על הסרט. אשלח מחר שאלה למישהי שאני מכיר. 

נראה לי שזה מספיק גילויים נאותים. 

אנחנו בתקופה בשנה של חשבון נפש, יום כיפור עבר, עוד מעט שמחת תורה. ואני תוהה האם אני מסוגל לסלוח לאותו הומואים לסביות וביסיות שמופיעות בסרט (ואחרים שלא) שקידמו אג'נדה כל כך פוגענית. שללא ספק פגעה פיזית, נפשית, כלכלית, זוגית, מינית ובעוד דרכים, בהמוני אנשים. ללא ספק אנשים התאבדו בגלל האג'נדה והטיפולים שהם קידמו. 

האם סרט שבו הם מודים בטעויות שלהם, מספיק? 

דברתי עם חבר והוא אמר שחייבים להיות מסוגלים לסלוח לאנשים. אדם ריצה את עונשו, עשה תשובה, מודה בטעות שלו ופועל לתקן אותה. מגיע לו/ה הזדמנות שניה. שאלתי אותו האם אותם דמויות אכן ריצו את עונשים? הוא התפתל ושאל אם השנים שהם היו בארון נחשבות עונש? 

אולי זו הנקודה? כשאני הלכתי לטיפולי ההמרה שלי, עשיתי אז זה מרצוני החופשי... אבל לא באמת... זה המסר הגלוי והסמוי שהחברה שלחה לי. הרב שלי בישיבה התיכונית דיבר על "זה" ואמר ש"זה" לא משהו שמגדיר אותך אלא משהו שיש לך. האם הוא שלח אותי לטיפולי המרה? לא. האם הוא שלח לי את המסר שאני צריך ללכת לטיפולי המרה? כן. 

אותם אנשים, האם הייתה להם ברירה אחרת? מצד אחד החברה הסלילה אותם לשם לגמרי, במיוחד כששומעים את הסיפורים האישיים שלהם. מצד שני, אנו דורשים אחריות מאנשים על המעשים שלהם, במיוחד כאשר הם משפיעים על אנשים אחרים. ולא משנה כמה הם מסכנים. 

ועם דבר אחד אני מאוד מאוד מסכים עם דברים שנאמרו בסרט, כל עוד תהיה תחושה שלהיות להט"ב זה לא בסדר, אנשים ינסו ללכת לטיפולי המרה, לא משנה אם זה יאסר בחוק, או בכלל האתיקה. או אם יהיו דוברים אקס-גייז שיהללו את התוכנית. האם הם אמרו את הדברים כדי להוריד את האחריות מעצמם? כבר בסרט הם מציינים שיש את אלו שמחליפים אותם בייצג של "אקס-גייז" 

ואני כמובן רוצה להזכיר את הסרט  "הטיפול" הישראלי שיצא השנה. שהיה לי מאוד קשה איתו. לא רק בגלל מה שרואים בסרט, אלא, ואת זה גם אמרתי לבמאי ולמפיק, אשר אמרו שהם רוצים להביא את הנושא "טיפולי המרה" לדיון. אמרתי אנחנו לא נמצאים בשלב בהיסטוריה שבו אפשר לנהל דיון נקי על הלגיטימיות של "טיפולי המרה" אלא אנשים עדין הולכים לשם כי הם מרגישים שאין להם ברירה אחרת. 

אז האם לאותן דמויות, לא היתה ברירה? אולי הם היו שבויים בתפקיד חייהם?

רציתי לרשום שאני עדין מבולבל והסרט השאיר אותי עם תהיות. אבל מחקתי את השורה הזו. אני כנראה פשוט לא סולח להם עדין. האם אני רוצה שיענשו? לא. אבל אני כן רוצה שהם יעשו יותר. 

סרט זה לא מספיק. 

תמונה מתוך נטפליקס

תמונה מתוך הסרט הטיפול ניתן לראות את הסרט (כאן)

בעולם מקביל

אליס: "אין טעם לנסות, אי אפשר להאמין בדברים בלתי אפשריים."
המלכה הלבנה: "פשוט אין לך הרבה ניסיון. כשהייתי בגילך, התאמנתי בזה חצי שעה כל יום. לפעמים הצלחתי להאמין בשישה דברים בלתי אפשריים עד ארוחת הבוקר."   (מבעד למראה, לואיס קרול)

לעמוד הפייסבוק שלי 

כשראה השומר עם מי אני מגיע מיד הוא נתן לנו להיכנס. בליבי התרגשות, שמעתי סיפורים על המקום אבל זה שונה לחוות אותו על בשרך.

אני מובל, אצבעי בידה הקטנה. נכנסנו לחדר וכשלושים זוגות עיניים נישאו אלי, עיניהם גדולות חסרות פרופורציה לראש והראש חסר פרופורציה לגוף. הכל בחדר היה קטן מתאם לגופם: השולחנות, הכיסאות, אפילו התמונות נתלו נמוך. שמתי לב לבגדיהם הקטנים, קל היה להבחין בין הבנות בוורוד או סגול, והבנים בשאר הצבעים.

הובלתי לאחד השולחנות והוקצה לי כיסא, קטן, כמובן, אפילו למידותי הלא תמירות. תהיתי איך ישבו על כיסאות אלו אנשים מבוגרים ממני, שהצליחו לפתותם להגיע.

מסביבי ומסביב לשולחן הם התקבצו. עיניהם חוקרות, בפיהם שאלות. לא מתביישים לגעת, כדי לבדוק או למשוך את תשומת ליבי. אחת בוורוד ובנעלים מהבהבות עלתה על השולחן כדי להיות קרובה יותר.

הם שאלו לגילי ולמוצאי, ואיך אני קשור לזו שגרמה לי לבוא כל הדרך מירושלים. חיוך נמרח על פניה, כאשר השאר הסתכלו עליה בהערכה. יכולתי לראות שמחה בעיניה. כשאני יושב והיא עומדת עינינו נפגשו לא פעם.

היו אמורים להיות עוד, אך היא היחידה שהצליחה ואני היחיד שנתפסתי.

האחראית, הגישה פעילות לשולחן, לוחות וקלפים, הדבר הכי קרוב לו בשפתינו יקרא בינגו, אך הכללים היו חסרי טעם לדעתי. בתורו כל שחקן הרים קלף מהחבילה, אם התאים ללוחו מה טוב. אם לא הוא הגיש אותו לשחקן הזקוק לקלף זה. וכן הלאה וכן הלאה.

השוואתי זאת למשחקים שאני נוהג לשחק בהם ושמתי לב שברוב המשחקים שלנו אנו מנסים לגרום לשני לאבד את כליו, להתבלבל או באופן הכי פשוט להפסיד, לנצח זה לא מספיק.

הם יצרו חברה אוטופית שבה כולם מנצחים, ומחכים עד שהאחרון ינצח, ועדין בשני הסבבים אני הייתי האחרון. רציתי לזעוק חמס אבל הנחתי שהם לא מתוחכמים מספיק כדי שזה יהיה מתוכנן.

"למה יש לך סיכת ראש של בת?" העיר אותי ממחשבותיי אחד מהם ולא הספקתי לשים לב מי, לא הספקתי לענות כיוון שהאחראית הכריזה שעלינו לשנות את הפעילות ולבנות ביחד דוגמאות מחלקי פלסטיק על פי דוגמא מודפסת. הם מיד החלו במלאכה, אחד מרדן או יצירתי, תלוי לפי מי, ההין להמציא דוגמא משלו, עם טעות בתבנית החוזרת. תהיתי אם אני אמור להעיר לו אך לא ידעתי מה הפרוטוקול. וחששתי להעליב אותו.

מסתבר שבסוף העבודה צריך להראות את התוצאה לאחראית ולאחר אישורה, מפרקים את כל החלקים חזרה אל הקופסא, שוב תהיתי לגבי ההיגיון של הפעילות.

האחראית לא התרכזה והדוגמא שלו עברה את המבחן. היא הייתה עסוקה בלסדר כיסאות בצורת האות ח, אך ספק אם הם יודעים מה זאת האות ח'.

התיישבנו ב"מפגש" והוצגתי בפניהם, לא שהיה קשה לראות שיש פה אורח זר, לא רק שהייתי גבוה מהם פי שתיים לערך גם תפסתי לאחד את המקום שלו והוא לא אהב זאת.

מהיכן אתה? איך הגעת? במה עוסק? נשוי?

השאלות נורו  מהאחראית אלי. השיחה לא הפריעה להם להתעסק בכדורים, קוביות וחלקי פאזל שונים.

ועכשיו נתפלל, הכריזה, רציתי לשמש דוגמא טובה, ואמרתי תפילות ביחד איתם.

לפתע היא אמרה "רגע, שמחה רצה שנתפלל שדוד שלו יתחתן," לאחר דיון קצר על שמו של הדוד מסתבר האחרון כבר עומד להתחתן. זה מה שמלמדים אותם? גם עלי התפללו?

חשבתי: איך אני אסביר להם למה אני לא נשוי? הם יצליחו להבין את זה? היא תצליח להבין את זה?

בסיום התפילה האחיינית שלי ליוותה אותי לשער הגן, ומיהרה בחזרה לשעת סיפור.

לעמוד הפייסבוק שלי 

ידה ידה ידה פורים

כשאני שואל אותך "מה שלומך?" אני לא באמת מצפה לתשובה מפורטת, אם תתחיל להתלונן... אני לוקח חמישה עשר כדורים כל יום, אני אתחיל להסביר לך על כל אחד מהם.
(יודי ז"ל, בהיותו בן 85)

ביום רביעי שעבר, הלכתי עם איתן לטיול בעיר העתיקה, החלטנו ללכת לבית השרוף, תמיד רציתי ללכת ואף פעם לא הייתה לי הזדמנות טובה, ואין כמו קצת חורבן הבית לפני פורים. בדרך, גבר ואישה, זוג תיירים איטלקיים שגרים בשוויץ, שאלו אותנו איפה הכותל. אז הראנו להם את החומה הרחבה מבית ראשון, לא במקום הכותל, בנוסף. טיילנו קצת ביחד, והזמנתי אותם אלינו לארוחה שארגנו. סתם הומואים דתיים שאוכלים פיצה לפני הצום, מה מיוחד בזה?

ואז הבנתי את האירוניה: הזמנתי זוג איטלקים לערב פיצה.

בתורם, הם הזמינו אותי למחרת לטייל איתם באזור השוק, בגשם. כלומר הם לא תכננו את הגשם הם פשוט בחרו לבקר בארצנו השחונה בשבוע היחיד בערך שהיה גשום. היה מעניין, והשווינו בין דתות. הייתי צריך למהר, מכיוון שהייתי צריך להכין אוכל ליום ריענון של חוש"ן שהיה לי למחרת ביום שישי. כן, ביום שישי ערב שבת זכור.

יום הריענון של חוש"ן, זה כמו ריענון נהיגה רק הפוך לגמרי, ויש הרבה יותר אוכל. סיפרנו על חוויות שהיו לנו בהתנדבות, כגון מורים שמשתתפים יותר מידי, תלמידים שמשתתפים פחות מידי.

סיפרתי שכבר בפעילות השנייה שלי שמו אותי אחראי פעילות, דבר ממש לא אחראי לעשות. היו לנו שני סבבים, בסבב הראשון היו שני צוותים ובשני צוות אחד. ערב לפני אחת המתנדבות חלתה והודיעה לי שהיא לא מגיעה. ארבעים דקות לפני ההרצאה הראשונה המתנדבת השנייה הודיעה לי שהיא הלכה לאיבוד וגם היא במרחק של שעה נסיעה לפחות.

אספתי את שלוות רוחי, והתחלתי להשתגע. בסוף הייתה לנו פעילות מצוינת. זו שאיחרה קפצה בין הכיתות, ולתלמידים הייתה שמחה וששון.

אחד מהדברים שהעבירו לנו היה משחק על מושגים הלהט"בים. למשל, מי כתב את הספר "תמונתו של דוריין גריי"? אוסקר ווילד היה הסופר, מסתבר שהוא היה גם הומוסקסואל.

זה מזכיר לי שלפני שבועיים, אבא שלי הראה לי סרטון ביוטוב ששעשע אותו, אני אמרתי לו: אתה יודע שהשחקן הזה הומו, והשחקנית הזו לסבית, וכו' בקיצור חצי מהצוות, הוא לא ידע את זה.

בכל מקרה אמרתי לעצמי שאני צריך לקנות את הספר, אז הלכתי לחנות יד שניה שידעתי שיש להם אותו. בדרך נזכרתי שאני צריך בולים. בעצם, גם את הבולים הייתי צריך בשביל ספר, כלומר לשלוח צ'ק על ספר "שתיקת החרדים" שקניתי יד שניה.

אז נכנסתי לדואר ושם אני רואה שני חברים שלי, איתן ואיתן, שאני מכיר מהבית הפתוח בירושלים כלומר איתן אחד אני מכיר את השני פגשתי פעם ראשונה באותו יום. דיברנו על פרויקטים שונים. הם עזרו לי אני עזרתי להם, ואז נזכרתי שאני חייב לזוז, להספיק לחתום אבטלה בלשכת התעסוקה, שזה שם די אירוני, כשחושבים על רוב האנשים שם.

אחרי שחתמתי אבטלה, מיהרתי לחנות, ואכן היה להם את הספר, קניתיו, ובדיוק כשהוא סיים להעביר את כרטיס האשראי, ולהתחיל איתי, אני חושב, אני לא בטוח, ראיתי ספר של אפרים קישון. ואיך אפשר להגיד לא לספר של אפרים קישון ורק בשלושים שקלים. הוא העביר שוב את כרטיס האשראי שלי, ונתן לי עוד כרטיס ביקור של החנות.

הגעתי הביתה והתחלתי לקרוא את הספר הנהדר, קישון במיטבו. זה קורה לי לפעמים שאני קורא ספר או רואה סרט ואז במקרה מופיע משהו רלוונטי אלי בדיוק, כמו עיר שאני נמצא בה במקרה או משהו שעשיתי באותו יום, לתדהמתי הסיפור השלישי היה "האם אנחנו באמת שמחים בפורים?" אמרתי לעצמי, זהו, על זה אני צריך לכתוב השבוע. 

לעמוד הפייסבוק החדש שלי :)

משרד החינוך

מעולם לא נתתי לבית הספר להפריע להשכלתי (מארק טווין)

"נדב? שלום, מדברת המנהלת. אתה שומע, אני לא יודעת מה קרה, פעם ראשונה שלי מזה שש שנים שאני עובדת פה. אני אומרת לך אני מנהלת בית ספר כבר הרבה זמן, וככה בלי הסבר בלי כלום. בקיצור רב בית הספר החליט שאסור לך לעבוד פה שנה הבאה. אולי אתה יודע למה?"

"אני מבינה שפתאום התוכניות שלך ללמד שם התבטלו, ואני יודעת שאתה מורה כאן כבר כמה שנים, אבל אני חושבת ששנה הבאה לא יהיה לי מקום בשבילך ללמד כאן, במיוחד לא מקצועות קודש."

"אהלן, תגיד אתה תוכל לקרוא בתורה השבת? דרך אגב, יש אצלך עובד בשם נדב, לא? אתה יודע שיש עליו שמועות שהוא נמשך לגברים. נראה לי לא כדאי לך להסתבך עם זה, תפטר אותו וזהו, הכי פשוט, מה יגידו, מוסד חינוכי עם עובד כזה."

"אל תגיד לי לא לצעוק אני אצעק אם בא לי, אתה מעסיק אותו. איך אתה לא מתבייש, אני לא מאמינה לך שאתה לא ידעת, אז מה אם אין לי הוכחות ואז מה אם הוא לא עשה שום דבר רע. עצם זה שהוא כזה זה רע."

"אני מבין שזה לא מוצא חן בעינך, במיוחד עכשיו שלא קיבלו אותך לעבודה, אבל יש כלל כזה: מלקין על לא טובה השמועה."

"זה בסדר גמור לדעתי שהיית מחנך, אני לא זה שצריך להעסיק אותך, אבל כמנהל תיכון יש דבר אחד שאני לא מבין, כנראה שאני פשוט לא מכיר חוקים של בתי ספר יסודיים, אתה לא צריך להביא אישור מהמשטרה שאתה לא הומו?"

"אתה מדריך?! אני מדריך, ואני לא מצליח להבין את זה, איך אתה מסוגל להיות מדריך. אתה לא שוכב עם החניכים שלך?"

"התייעצתי עם הרב שלנו וזה מה שהחלטנו ביחד. אין לנו בעיה שתעבוד אצלנו, הפוך, אנחנו אפילו נשמח, אבל כל עוד לא ידעו עליך, וכמובן שלא תצא מהארון בזמן הזה. אתה מבין שאנחנו מסתכנים כאן ואנחנו לא רוצים שייצא לנו שם רע. חוץ מזה הורים מודאגים וכאלה, אנחנו רוצים שהם ימשיכו לשלוח את הילדים אלינו."

---

"שב בבקשה...נדב, ברוך הבא, נעים להכיר. הנה זה, אני רואה בקורות החיים שלך שעד עכשיו התעסקת בחינוך, והיום אתה מחפש עבודה בפרסום. קופי-רייטר. כן, אני מבין. אז למה בעצם עזבת את תחום החינוך ואתה מחפש משהו חדש?"

"בעצם תמיד רציתי להיות קופי-רייטר גם שלא ידעתי מה זה, התחום תמיד משך אותי. בתוכניות שעבדתי בהן הייתי אחראי על הפרסום."

"ולמה אתה לא ממשיך בחינוך?"

"לא מצאתי שם כל כך את מקומי."

---

וכן אני מחפש עבודה משהו עם כתיבה ו/או פירסום, אז אם מישהו שומע על משהו אני כאן.

לא לפני הילדים

השבת ישבתי עם החברים והזכרנו את פיגמליון. זה מהמיתולוגיה שהכין פסל, התאהב בו והתייחס אליו כאל יצור אנושי, וכמו באגדה טובה הפסל הפך לאנושי. והם חיו באושר. למען הסר ספק, הפסל היתה אישה, העונה לשם גלתיאה, דעתי על הסיפור הייתה שגלתיאה זה שם לא משהו, וכבר עדיף פיגמליון.

הסיפור עבר אדפטציה לתחום החינוך והתאוריה אומרת שאם נתייחס לתלמידים בצורה מסוימת, הם יתנהגו בהתאם. זה עבד למישל פייפר בסרט סיכון מחושב, ולפיטר ולר ברובוקופ.

ומה אם פגמליון היה הומו? רגע, רגע אני אנסח את השאלה מחדש, אם מורה ישוחח עם תלמידים בכיתה על הומואים האם הוא נותן לזה לגיטימציה ובכך יהיו לו תלמידים הומואים?

זו שאלה שעולה לא פעם. לי היא לא פשוטה כיוון שאין תשובה ברורה למקורות ההומוסקסואליה, שזו לא מילה אבל זה עדין עדיף מהשם גלתיאה.

אז שאלתי בדקתי וחשבתי, לאו דווקא בסדר זה, על תשובות. והנה מה שהעליתי בחכתי:

1.      לדבר על הצורך לנהוג כבוד בכל אדם גם אם הוא שונה ממך וגם אתה לא מסכים איתו, זה לא אומר שאתה נותן לגיטימציה לדברים שאתה לא מאמין בהם זה רק אומר שצריך לנהוג כבוד בכל אדם גם אם הוא שונה ממך וגם אתה לא מסכים איתו

2.      אפילו אם תזכיר בכיתה פעם בחודש את הנושא, ואפילו עם שיא האמפטיה זה לא אומר שהתלמידים יהפכו להומואים, מורים מדברים כמעט אך ורק על מוסד הנשואים ההטרוסקסואלי עם שיא ההזדהות הטרוסקסואלית ועדין יש להם תלמידים הומואים. (דרך אגב גם הסרטים, הספרים, הפרסומות, אגדות הילדים, החברים לכיתה וההורים שלהם משדרים הטרוסקסואליות- שיחה של פעם במחצית היא מה שתכריע את הכף?)

3.      ואם נלך לפי פרויד (באמת פרויד?! עדין?!) הזהות המינית מתעצבת בגילאים מוקדמים, נגיד עד גיל שש, והילד מבין את נטייתו רק יותר מאוחר. כך שלדבר על זה בתיכון לא ישנה הרבה. (הערת אגב, טיפולי המרה מבוססים על פי התאוריה של פרויד)

4.      "יש ילדים שלא בטוחים בזהות המינית שלם, אם הם יתנסו הם יתקבעו על להיות הומואים" אם הם מבולבלים כנראה שיש לזה סיבה, ואם הם יתנסו עם גברים הם גם יתנסו עם נשים. ההתנסות עצמה היא לא מה שקובעת, גם לא הדיבור על זה בכיתה.

5.      "ומה עם ביסקסואלים?" א. כל הכבוד על ההכרה שיש ביסקסואלים. ב. הם יבחרו מה שמתאים להם. אבל הם כבר ביסקסואלים והם יודעים וילמדו את היתרונות והחסרונות בכל דרך שיבחרו. שיחה בכיתה על הכרה בזכויות זוגות חד מיניים לא תגרום להם להגדיר את עצמם דווקא חד מיניים, בגלל זה הם מגדירים את עצמם ביסקסואלים.

6.      תשובה שאני לא אוהב: החיים מספיק קשים לחד מיניים אף תלמיד לא יבחר להיות הומו. זו תשובה שהרבה יותר נכונה לקהל הדתי. אבל אני מקווה שיום אחד זה לא יהיה קשה להיות שונה, והתשובה הזו תתבטל, בינתיים היא נכונה.

7.      השאלה היא בעצם מעגלית. (וכמו הרבנים אני מפריד בין להיות הומו לבין לעבור איסורים) למה לא לדבר על זה עם הנוער? כי מפחדים שהם יהפכו להומואים. למה מפחדים שהם יהיו הומואים? כי הגדרנו את זה כדבר רע. למה הגדרנו את זה כדבר רע? כי אני אנחנו מפחדים שהם יהיו הומואים. צריך לשאול את עצמנו מה באמת מפריע לנו.

ומצד שני:

1.      אם נדבר על זה אנחנו יכולים לעזור לנער או נערה מבולבלים ומפוחדים להירגע, ולהבין שהם לא לבד. הם יכולים להבין שיש להם עם מי לדבר,  ואין צורך שהם יינטשו את האמונות שלהם או את החיים. וגם החברים שלהם יוכלו ללמוד להיות נחמדים לאנשים ששונים מהם, אפילו אם הם היו פעם פסל והיום קוראים להם גלתיאה.

הזיכרון הראשון

מגוחך לחלק אנשים לטובים ולרעים. אנשים הם מקסימים או משעממים.(אוסקר ווילד)

אפילו לא שמתי לב שהפעמון צלצל, הייתי עסוק בציור שלי במקום להתרכז בשיעור, כמה מעניין יכול להיות שיעור לשון בכיתה ח'. צעקות החברים לכיתה התחילו לחדור להכרתי. "מי רוצה כדורסל?" "אנחנו במגרש האדום". זעקת המורה "לא לרוץ בכיתה!" היה הדבר האחרון ששמעתי לפני ששמתי לב שמשהו עומד לידי מסתכל על מה שאני מצייר.

זה לא סודי. יש לי מחברת ציורים ואני נותן למי שרוצה לצייר בה. מעיין פרויקט של החבר'ה. זה עזר לנו להתגבר על לא מעט שיעורים משמימים. אני אפילו לא טורח להסתיר את הציור, בשביל מה? הרמתי את ראשי עם חיוך ואני מגלה את מתן עומד לידי.

"איזה הומו" הוא צועק בקול שמח מלגלג. "איתן, בוא תראה איזה ציור של הומו נדב צייר" המחברת בידיו כדי שאני לא אוכל לקחת אותה. איתן הגיע הסתכל ומשך בכתפיו. הוא לא התרגש.

מאוכזב במעט שהוא לא הצליח לעורר מהומה כיתתית מתן החזיר לי את המחברת. "אתה ממש הומו."

הייתי ילד תמים מאוד. לא ידעתי לקלל. הייתי בטוח שרחב מכרה מאפים, ככה לימדו אותי. אבל ידעתי מה זה הומו. לא הבנתי איך זה קשור לציור שלי. אבל הציור מצא את עצמו קרוע לחתיכות מפוזר בין כמה פחי אשפה. נשארו במחברת הרבה דפים ריקים. לא חזרנו לצייר בה שוב. פחדתי לצייר עוד פעם משהו שיגיד עלי שאני הומו.

אבל זה לא עזר. הומו הפך לשם השני שלי אצל מתן. "הומו, עשית שעורי בית?" "תסתכל איך אתה הולך, הומו" למזלי הרב מתן היה עוד פחות מקובל בכיתה ממני והכינוי לא תפס והמעגלים לא התרחבו.

לא היה עם מי לדבר, הצוות החינוכי לא ידע לטפל בבעיות חינוכיות. והעדפתי לא לערב את ההורים שלי בבעיה הזו.

לאחר שבועיים של הצקות בלתי פוסקות, החלטתי לעשות מעשה. ידעתי מה אני הולך לעשות, אך לא הייתי בטוח איך ומתי.

למחרת זה קרה, בשעה האחרונה ביום, בהיותנו באודיטוריום של החטיבה, בשעת שיעורי בית, שעת לימוד שהמציאו כדי להחזיק אותנו עוד קצת בישיבה. כולם רצים, משתוללים, ומדברים. איתן, אני ושני חברים ישבנו בצד וקראנו ספרים.

"שקט! שבו כבר," צעק המורה המסכן שהיה זה תורו לשמור על מחזור שלם ללא הצלחה.

הספר נחטף ממני, מתן עומד שורה מאחורי. מעלעל בספר כמו שחתול מסתכל על פרסומת בטלוויזיה "זה מה שאתה קורא? מה אתה הומו?" התוכנית שלי יוצאת אל הפועל.

הישרתי מבט לתוך עיניו ואמרתי בקול רגוע ורועד "כן אני הומו, מה הבעיה?"

הוא החזיר לי את הספר והלך.

זה עבד.

באותו יום בדרך הביתה בדיוק לפני שדרכנו נפרדו איתן אמר לי: "שמעתי מה שאמרת למתן, אתה יודע שזה לא סופי, זה לא בטוח שאתה הומו אנחנו בגיל של בלבול, זה מה שקראתי במגזין הנוער"

עניתי לו שליו "אל תדאג רק אמרתי את זה כדי שיפסיק להציק לי." איתן חייך והלך.

המשכתי ללכת וחשבתי לעצמי: זהו, זה מסביר את המחשבות שיש לי, כנראה שזה אני, אני הומו.

---

החלטתי לכתוב את הסיפור הזה כיוון שדיברתי עליו עם איתן, הוא אמר לי שאין סיכוי שמתן זוכר את מה שקרה.

אני זוכר, והקב"ה זוכר, ועכשיו גם אתם.

המסור

כשואלים זוג חד מיני מי הגבר ומי האישה בזוגיות, זה כמו לשאול מקלות אכילה סינים מי הסכין ומי המזלג. (אלן דהג'נרס)

היתה תקופה שסבא שלי קנה לכל נכד ולבעלים של נכדות, ארגז כלים מלא כול טוב, הוא באמת השקיע בארגז, פטיש, מברגים, מברגה, מפתח שוודי, פלייר וקטר, הזה שעושה חורים בחגורות. ואפילו הדבר הזה שעושה את הזה לקיר עם ההוא. השתמשתי בכלי זה או אחר מידי פעם. לפרק, להרכיב או משהו באמצע.

מסורים סבא לא קנה לנו. מסור שאלתי מאבא שלי. הייתי צריך לנסר מדף מהארון שהיה לי בחדר. זה בעצם סוף הסיפור.

נתחיל מהתחלה.

בדירה שאליה עברתי בתחילת השנה לא היה לי ארון עם תליה. (ולא, אין פה בדיחות על לצאת מהארון) הסתפקתי בארון שהיה ווו או שנים שהיו מאחורי הדלת.  אך בהגיע החורף הצטברו דברים שדרשו תליה. מצאתי ברחוב ארון מסיבי שמישהו זרק, בעזרת חמישה חברים אספנו אותו וסחבנו אותו לדירה, אם יורשה לי לציין, בקושי לא מבוטל. אך ארון זה היה בגלגולו הקודם ארון מטבח.

ניסיתי כל מיני דברים: שימוש במגנטים למציאת המסמרים, תקיעת מברגים בין המדף לצד הארון, דפיקות עם פטיש כדי לשבור את המדף, וקריאת מפה אסטרולוגית. כל הניסיונות כשלו.

החלטתי שעל מנת שתהיה לי תליה בארון אצטרך לנסר את המדף, וזהו.

ואני נהנתי, לא מעצם הניסור, זה לא היה הכי נוח. אלא מעבודת הכפיים, מלהרגיש גבר, או יותר נכון גב-גבר.

מצווה גוררת מצווה, עברה גוררת עברה, וטסטוסטרון מוביל לצבא. באמצע פעולת הניסור התקשרו מהמפקדה כדי לזמן אותי למילואים.

קניית ארגז הכלים נושאת בתוכה מסר, מסר סטראוטיפי אם יורשה לי לציין. הגבר הוא זה שצריך לטפל דברים מסוימים והאישה בדברים האחרים. הגבר צריך להתעסק בתיקונים, לראות כדורגל ו/או ללמוד תורה והאישה בשאר הדברים, ועם איפור כמובן.

לכולנו יש דברים שמעניינים אותנו שנמצאים מחוץ לגבולות המגדר שנקבעו לנו על ידי החברה. ואנחנו צריכים להיות חזקים כדי לאפשר לעצמנו לחרוג קצת מהנורמה.

בתור אחד שכל חייו עסק בניסיון להשתלב בחברה ושלא ישימו לב אליו שמשהו שונה. עד כי ישיבה על הידיים, כדי לא לעשות תנועות שנראו נשיות. הפעם הראשונה שהחלטתי לסדר טיפה את הגבות או יותר נכון את הגבה ולהפוך אותה לשתיים. המאבק הפנימי היה גדול. האם אני אישה? מה יגידו? מה יחשבו? גם גברים עושים את זה. אבל נשים יותר. לקח זמן אבל עשיתי את זה.

לכדורגל, או בעצם כל משחק כדור, אף פעם לא התחברתי. שיחקתי ביסודי, טיפה בחטיבת הביניים. אני זוכר את הפעם האחרונה ששיחקתי כדורסל, במשחק שכל הכיתה השתתפה בו, במהלך ערב כיתה בכיתה ח' שמרתי מעולה על אחד השחקנים הטובים של הכיתה. הוא פשוט לא הצליח לעבור אותי, ואני לא מגזים. התלהבותי מכישוריי נקטעה באיבה כאשר הוא החליט בצעד נואש לנסות לקלוע לסל. ואז הבנתי, היינו באותה קבוצה.

אני כן אוהב לבשל ולאפות. וכבר שמעתי לא פעם: רוב השפים הטובים בעולם הם גברים. אבל כשעבדתי עם קבוצה, והכנתי מידי פעם עוגה או עוגיות, אמרה לי אחת המשתתפות, זה ממש טעים אתה בטוח שאתה לא הומו?

אז מה כן ומה לא? ובעצם למה לא? מדוע לחברה כל כך חשוב להגדיר? אולי כי כך זה יותר פשוט. פעם היה לי חבר שלעומתו הוגדרתי גברי ומיד אחריו היה לי חבר שלעומתו הוגדרתי נשי. זה בלבל אותי מאוד, והייתי צריך לעצור ולחושב על מה זה אומר לגבי.

והגעתי למסקנה: אני כמו כולם, אוהב מגוון שלם של דברים לפעמים כאלו ולפעמים כאלו. 

להתעטש

היו היה פעם איש שבכל פעם שהוא התעטש מישהו בעולם הפך להיות הומו. האיש שלנו יכל לעמוד בתל אביב להתעטש ומשהו בסינגפור יגלה שהוא נמשך לבני מינו, אבל זה היה צריך להיות אפצ'י ממש חזק. לרוב הדבר היה קורה בסביבתו הקרובה. כיסוי הפה עם כף היד ממחטה או שרוול לא עצרו את התופעה. לא היו אלה חיידקים שהתפשטו. נראה שהדבר נגרם מעצם ההתעטשות.

לא ידוע אם היו עוד אנשים בעולם שהיה להם את הכוח הזה. יש שמועה על אישה שכל פעם שהיא כחכחה בגרונה, ילד היה הולך לאיבוד. אבל שמועה זו אף פעם לא הוכחה כנכונה. ואילו האיש שלנו היה קיים גם קיים. איך הוא קיבל את הכוח הזה, אינו לא רלוונטי. זה המצב הנתון.

בניגוד לדמויות שקוראים עליהם בקומיקס, האיש שלנו לא היה מודע לכוח שיש בידו או יותר נכון, באפו, כלומר היה לא היה מודע עד היום.

האיש היה מותש, העבודה שחקה אותו. הוא היה פקיד בארכיון של חברת הביטוח הזו שאתם מכירים. בבניין עם מסדרונות ארוכים, הכול אפור או בז' מלוכלך והמזגן תמיד היה על קור. בגלל המזגן האיש תמיד היה מצונן.

הוא שלח בקשת טיפול למשק בית והוא אפילו ניסה לריב איתם בטלפון. אבל הם לא הבינו אותו כי הוא התעטש בקול באמצע כל משפט. דבר שהשפיע על אנשים מסוימים באירופה.

"אני לא יכול יותר" אמר האיש בכעס לפקיד הנוסף. "האפצי!"

 הפקיד הסתכל על האיש, סידר את צעיפו ואמר "אני חושב שאני הומו."

"ועכשיו גילית את זה? יש לך אישה שלושה ילדים ועוד אחד בדרך."

"לא יודע מה קרה פתאום הבנתי שאני נמשך לגברים אני חושב שאני אצא עם ההוא מהנהלת חשבונות" הפקיד קם ממקומו וצעד בקלילות לעבר הנהלת חשבונות.

האיש פשט את מעילו ויצא אל המעלית.

"תחזיק את המעלית" צעקה המזכירה ודהרה על עקביה הרועשים לעברו "הצלת אותי, אוי, אתה נראה קצת חלש."

"הצטננתי המזגן את יודעת."

"יש לי בדיוק מה שאתה צריך שתי שפריצים של זה ואתה כמו חדש." ובלי להתבלבל המזכירה דחפה לתוך אפו תרסיס, שמן הסתם יוצר באיזו מעבדה לא חוקית בתאילנד. למרבה הפתעתו הוא אכן הרגיש בשיפור מידי, אומנם הראש סתום אבל לפחות הסינוסים אינם, חשב לעצמו.

בעצירה הבאה, אל המעלית פרצו שתי נשים. "תריחי את זה, זה מפריז" אמרה הגבוהה עם השיער הצבוע והוציאה בקבוק מעוצב מתיקה. כנראה שכיוונים לא היו הצד החזק שלה והיא השפריצה על האיש ששלנו מנה גדושה. האיש שאפו היה פתוח לראשונה מזה חודשים, נהנה לרגע קצר מהריח הפריזאי עד שהאחרון הציף אותו והוא התעטש בקול.

"לפחות יכולת לכסות את האף" אמרה הנמוכה עם השיער הצבוע והן הסתכלו עליו בגועל שרק נשים עם שיער צבוע מסוגלות לו, ויצאו מהמעלית. המזכירה נראתה מזועזעת. "אתה חושב שהן ביחד? אני חושבת שאני יכולתי להיות הרבה יותר מתאימה לה."

"למי?" "זו עם השיער הבלונדיני" והמזכירה הלכה לבדוק את העניין.

הפעם השלישית לאותו יום הייתה במסעדה עם אחיו. עקב תאונה מצערת עם פלפל שחור, שני שליש מצוות המסעדה ניסה להתחיל עם אחיו הצעיר כולל ספק הבשר. והוא מצדו נענה להם.

לא הייתה כאן הפתעה לאיש שלנו, אחיו היה הומו מוצהר מזה שנים רבות, הוא לא ישכח את האביב ההוא אז שבו גילה שהוא אלרגי לפריחת הנרקיסים. אביהם קיבל בהבנה את היציאה מהארון, יותר קשה היה לו כאשר האח עזב את נבחרת הכדורסל והצטרף לקבוצת המעודדות.

בעודם מהלכים על הטיילת, אחיו חד ההבחנה שטח את הבחנתו החדה: "שמת לב שהם התחילו איתי אחרי שהמלצרית שפכה את הפלפל?"

"אתה טועה, אז הם התחילו לנקות, הכל התחילו איתך כשבעל הבית הביא לי את ממחטת הכיס שלו. ואני חשבתי: מי בימינו הולך עם ממחטת כיס?"

ואז, כפי שרואים בסרטים, במיוחד אלו שבהם יש את הסצנה שבה הגיבור מבין משהו וצריך להראות לצופים את מה שהוא מבין, כי אחרת הם יצאו מבולבלים ומאוכזבים מהסרט. התמונות רצו לנגד עיניו והאיש סוף סוף חיבר את הנקודות. הוא התיישב על הספסל מעל הים.

בניגוד נוסף לגיבורי קומיקס שלמדו להשתמש בכוחם להילחם בפשע או ליצור אותו, האיש שלנו המשיך בחייו ללא שינוי רב. אומנם בסוף החודש תיקנו את המזגן בארכיון, והוא זרק את שזירת הנרקיסים שהפקיד שאתו הקדיש לו, אבל חוץ מזה הכל המשיך כרגיל.

ואני אומר: בפעם הבאה שחבר שלכם יוצא מהארון, תלחשו גם "לבריאות" ותכוונו לאיש שלנו, הוא יידע להעריך את זה.

הומופוביה

 עוגת פירות נשמע רעיון טוב.

עוגה – טוב מאוד.

פירות – נחמד.

שים אותם ביחד – גועל נפש

(ג'ים גפיגן(

מאז התחלתי לכתוב את הבלוג שלי שמתי לב לדבר מעניין. שמתי לב שכל דבר קורה לי אני ישר מנסה לתרגם את זה לאיך הייתי כותב על זה. אבל זה לא הדבר המעניין. אני מניח שזה מה שקורה לכל אחד שכותב.

עוד שמתי לב שכאשר אני חושב על הדרך לכתוב על הקורה אותי, אני מנסה לחשוב על מה תהיה הדרך המעניינת ביותר לכתוב על כך. גם זה לא מה שמעניין כי אני לא חושב שיש כותבים שחושבים מה תהיה הדרך המשעממת לכתוב.

מה שכן, שמתי לב שדבר מעניין הוא זה שהתחלתי לחשוב איך אני מתאר דברים בצורה חיובית. אני חושב שמותר וצריך לפרסם דברים שלילים שקרו, אבל אפשר לתאר אותם בצורה חיובית ושמחה. ופה מגיע ה"אבל הגדול".

הייתי השבוע בחוג בית של הורים שביקשו לשמוע על הנושא ההומוסקסואלי. אספתי איתי את איתן, וביחד סיפרנו חוויות אישיות והיה זמן לשאלות.

זו הייתה חוויה מדהימה (אמירה חיובית) מזמן לא פגשתי כאלה הומופובים (מה שבאמת קרה).

לפני שנים, כשסיפרתי לאנשים מסוימים על הנטיות שלי, הם קיבלו אותי בצורה יפה כל כך שממש רציתי לעמוד על ראש כל גג ולצאת בהכרזות. התחלתי להכין כרזות, וכמעט הזמנתי מטוס כזה הנושא שלט. כל זה עד שאשתו של חבר שלי פוצצה את בועת האיפוריה, ושידרה אליי אנטי מוחלט. היום אנו בסדר יותר, אבל אני עדיין זוכר לה חוסר חסד נעוריה. יצא מזה דבר טוב, התגובה שלה הורידה אותי לקרקע המציאות, ושם נשארתי.

מאז הכרתי אנשים נפלאים. מקצתם אנשים נחמדים שלא רואים בי אדם שונה; רובם אנשים משלנו. והתקוות החלו לצוף שוב. איך לא יקבלו אנשים כל כך נפלאים למרות שהם הומואים.

אז נכון ששמעתי בתקשורת כל מיני דברים שלקרוא להם חיובים זה כמו לקרוא לספרי הארי פוטר האחרונים ספרי ילדים, אבל הרבנים והפוליטיקאים בחדשות, זה משהו רחוק, כאילו לא קשור אליי.

האופטימיות עלתה, האנשים נחמדים, העתיד ורוד.

נחזור לחוג הבית: כשלושים איש, גברים נשים, יושבים בנפרד, זמן לשאלות.

שאלה ראשונה: "אז מה האתגרים שעומדים בפני הומו דתי?" סבבה שאלה טובה, נתתי לו לייק.

שאלה שניה: "אתם לא מפחד שאם תדברו על זה אתם תתנו לגיטימציה לעוד אנשים להיות הומוסקסואלים?"

שאלה שלישית ורביעית: "מה אני אמור לעשות אם אני מכיר מישהו שיש לו את זה?", "מה אני אמור לקבל אותו לקהילה שלי בבית כנסת?"

שאלה חמישית: "החברה לא יכולה לקבל כל אחד, כמו להבדיל מי שיש לו מחלות בגוף, או להבדיל, ואני לא אומרת זה אותו דבר בכלל, מחלות בנפש. אז אי אפשר שהחברה תקבל את כולם".

האמת שהוגדשה הסאה כאשר סיפרתי שלא קיבלו אותי לעבוד בבית ספר, ומישהו שאמור להיות בקיא בנושא אמר "טוב, היום צריך להביא תעודה מהמשטרה שאתה לא כזה".

עניתי לו "אני הומו לא פדופיל. אלה שני דברים שונים. אולי גם יגידו למורות להביא תעודת יושר. הרי המורות נמשכות לגברים".

אחד שאל אותי איך הוא אמור להגיב אם הבן שלו יספר לו על הנטיות שלו. אמרתי לו שאני הולך להביך אותו ואמרתי "אני יוצא לדייט עוד מעט עם גבר. איך אתה מרגיש עם זה? אתה צריך להיות מסוגל לקבל את זה כאילו זה דבר נורמלי".

היה קשה להם לשמוע. עד כדי כך שמי שהזמין אותנו לאותו חוג בית ציין במשוב שהוא לא אהב שדיברתי על זה שהייתי רוצה לחיות בזוגיות עם "בעל", ושאני יוצא לדייטים.

הרגשתי שזה בסדר לדבר על להיות הומו, כל עוד אומר את הדברים שהם רוצים לשמוע.