קישור לעמוד הפייסבוק
לא הבנתי אותו, אפילו התעצבנתי עליו.
זה לא שאני דברן גדול במיוחד, חברי אפילו יגדירו אותי לקוני. משפחתי
צריכה לשאול אותי כמה פעמים מה נשמע? לפני שהם יקבלו תשובה מלאה.
אבל איתו, עם נועם, ניסיתי, ממש ניסית. גרנו רחוק אחד מהשני והרגשתי
שאני צריך לפצות על זה. "אז הלכתי ברחוב ופגשתי את איתן, נו זה שהיה באירוע
אז? שישב על הספה ליד זה שנשפך לו המיץ על השולחן והוא קפץ להביא מטלית והפך לאיתן
את הצלחת? איתן שגר בתל אביב וסיפרתי לך שיש לו את הטלוויזיה הגדולה והכלב הקטן?
שיצא עם עוד איתן? נו נגיד, אז פגשתי אותו והוא אומר הי.
ובעבודה פגשתי את שמחה, שלא יודע עלי, והוא אמר שהוא שמע שאולי יהיה
מתנה לפני החגים אם תהיה פגישה טובה. אז לא הייתה פגישה טובה. בגלל שהוא הגיע
מאוחר אז אני חשבתי לעצמי. שכדאי שאני אקנה את הדברים לשבת, אחרי הפגישה הבאה עם
המנכ"ל שבא מחו"ל שבוע הבא. ואז אני אצטרך להביא הרבה נצנצים. לא בגלל
שאני גיי, בגלל שיש שוק פורים. איך היה לך היום?"
"בסדר"
"היה משהו מיוחד?"
"אותו דבר כמו אתמול, חוץ מזה שרבקה הביאה עוגה"
כמה שזה תסכל אותי אז, היום אני מבין, פשוט התנרמטבתי.
זה כמו נורמלי רק נורמטיבי- נורמלי על פי חוקי החברה...
איך להשתמש בזה במשפט?
"אתמול הייתי נורמטיבי."
עד השנה עבדתי בעבודה זמנית. שמונה שנים עבדתי בעבודה הזמנית הזו.
הייתי מדריך בפנימייה, חוץ מזה עבדתי בעוד כל מיני עבודות שקשורות לחינוך והתנדבתי
בכל מיני דברים שקשורים לקהילה. אין רגע דל.
קרסתי.
הייתי מורה, ומחנך, אחראי פעילויות, אחראי לימוד, מעביר שיעור, חבר
ועד, חבר עמותה, נקרא לדגל ונקרע מעומס.
איג"י תהל"ה, חוש"ן, שב"ל, שיר"ה ועוד כמה
ראשי תיבות הם העיסוק הצדדי שמאוד עיקרי.
אני אוהב את כל מה שעשיתי ואני לא מתחרט לרגע, ולא על רגע.
אבל בלילה, ככה בשקט, כשהצרצרים התחילו לדבר, איתי. הבנתי את המסר.
כשהם התחילו גם לרקוד גנגהיים סטייל. הפנמתי:
אני מותש.
אז החלטתי לעבוד מסודר. לעבוד משעמם.
כשאיתן שאל אותי איזו עבודה אני מחפש אמרתי חצי בצחוק, להעביר נתונים
מטור A באקסל לטור B חשבתי לעצמי שזה בטח לא
קיים ומה הסיכוי.
אבל מודעה של חבר בפייסבוק והנה מתשע עד חמש זה כל מה שאני עושה. ואני
נהנה. וכשחבר שואל איך היה בעבודה אני אומר "בסדר" "היה משהו
מיוחד?" "לא, חוץ מזה שאני הבאתי עוגה" "אז מה אתה עושה כל
היום?" "אני מעביר נתונים, מטור A לטור B"
כלומר זה מה שאני עושה חלק מהיום, בין הודעות הפייסבוק, וואטס-אפ,
סקייפ, SMS , מיילים, טלפונים, אני לא יודע איך אנשים
עושים את זה.
וכמו שאמא שלי אומרת: "אצלכם הכל מסובך"
הוא יצא מהארון, והוא עובר דירה לדירה עם שותפה, והוא מוריד את הכיפה,
והוא יוצא עם מישהו והוא יוצא עם מישהי.
אצלנו גם הליכה למכולת יכולה להיות סאגה בשלוש מערכות.
תור אצל הספר, דורש שיחה של שעה.
ארוחה משפחתית... טולסטוי - יותר קצר, עגנון - יותר ברור.
וזה נהדר, ובגלל זה אני בחרתי לעת עתה עבודה בלי דרמות, ובלי משברים,
כלומר בעבודה.
עם שעות מסודרות, במשרד, במשרד מסודר.
שהעובדים בו לא יודעים עלי. מאוד נחמדים, וגם קצת הומופובים. יהיה
מעניין כשאספר להם.
אבל עד אז, היום אני מבין.
"אותו דבר כמו אתמול, ורחל הביאה עוגה"
נדב יקירי- אני מהעבודה שלך (לא אגלה מי- החנון עם המשקפיים) וכולם יודעים עליך. אתה לא בדיוק בארון, אתה יודע. חיפוש מהיר באינטרנט- ומגלים. ההערות ההומופוביות? כדי לראות כמה זמן יקח למישהו כמוך להתעצבן ולהגיב. סתתתתתתתתתתתתתם. אבל בחייך, איך אתה חושב שלא יודעים עליך אף אחד? אלא אם כן אתה עובד במשרד שכולם עולים חדשים שלא יודעים עברית וגם חרדים ולא מסתכלים באינטרנט (כאילו שחרדים לא מסתכלים באינטרנט) וגם לגמרי אטומים. ובתור מי שמכיר היטב המון אנשים בארון (יש אחד במראה כל בוקר) בוודאי שיש כאלה במשרד שלך, אנשים שאתה לא תנחש דווקא שהם, ולפעמים הם גם מכירים מי שמכיר אותך. אז אל תניח, בסדר?
השבמחקמצד אחד זה נשמע כאילו אתה מנסה להתנצל בפני נעם, מצד שני זה נשמע כאילו לא משנה מה תעשה אתה ממש תעוף על עצמך...
השבמחק