סיפור קצר

כשהתעורר הדינוזאור עדין היה שם...הוא עצם את עיניו ופקחן שוב ושוב, אך ללא הועיל דמות החיה אמתנה לא התנדפה, לא נעלמה, אפילו לא זזה, אפילו לא מילימטר.

זה לא שהדינוזאור הפתיע אותו. הרי הוא שם אותו שם ביחד עם אבא שלו, לפני שנים.

את הדינוזאור אמא שלו קנתה לו. ליום הולדת שש, ואפילו הסכימה להדביק  אותו על הארון הלבן שבחדרו. כך הדינוזאור יגן עליו.

באותו לילה הסיוטים פסקו.

הוא לא זכר על מה בדיוק היו הסיוטים, אבל זה היה קשור למפלצות שהיו גרות בארון. לפעמים מפלצות ולפעמים שדים. הוא עצם את עיניו שוב, לבדוק אם הוא יכול לראות את השדים מרחפים בין החולצות. הוא בן עשרים וחמש, הוא כבר לא יכול לראות אותם. ואולי זה לא קשור לבגרות שלו, אולי הדינוזאור טרף את כולם.

פעם הוא היה מספר לדינוזאור את כל הסודות שלו, הוא היה יושב למרגלות המיטה, מסתכל למעלה, לתוך עיניו של הדינוזאור, מספר ומספר. לפעמים בקול רם לפעמים בשקט. לפעמים הוא היה משחק שם בלגו שלו, מסביר לדינוזאור, מה התפקיד של כל דמות ושל כל לבנה.

בגיל שש עשרה הוא מסר את הלגו. נתן אותו לאחיין שלו. ואחותו הגדולה, שמה את זה על המדף הגבוה. "הוא צעיר מידי", גערה בו, "אתה לא יודע שיש שם חלקים קטנים מידי? זה מה שתיתן לילדים שלך?"

זה היה הדבר האחרון שהוא סיפר לדינוזאור.

גם כשחטף מכות בבית הספר הוא לא אמר מילה, גם כשחטף קללות הוא לא שיתף יותר את הדינוזאור. הוא ניגב את הדמעות והדם בלי שהוריו ישמו לב, בלי שהדינוזאור ידע מה קרה.

הדינוזאור לא שפט אותו, לא משנה מה הוא סיפר לו, או מה הוא לא סיפר לו.

"אתה זוכר שאף פעם לא שפטת אותי?" שאל בקול רם, נבהל מהספונטניות שלו עצמו.

הוא עצם את עניו שוב. "אתה כועס עלי?" הוא פקח את עיניו , הדינוזאור לא השתנה במאומה. הרגיש לו טוב והוא החליט להעלות את דרגת הקושי. הוא לקח נשימה עמוקה "יש דברים שאף פעם לא סיפרתי לך"

מה כבר אי אפשר לספר לדינוזאור?

הוא לא סיפר לדינוזאור שהוא החליט לקרוא לו נועם. נועם, בגלל נועם מהכיתה שהיה אז האדם הכי מדהים בעולם. את כל זמנם החופשי, הם בילו ביחד.

נועם שהיה לו את החיוך המתוק ביותר בעולם.

נועם שגרם לו לצחוק כל הזמן ובתמורה ניסה להצחיק גם אותו.

כשנועם סיפר על אחד מתגליותיו החדשות עיניו היו צופות למרחקים, ואפילו הצלצול הקורא להם לשוב לכיתה, לשיעור ולמציאות, לא היה מצליח להגיע אל נועם.

הוא היה זה שאמר לנועם את צרוף המילים אני אוהב אותך, זה נפלט לו בלי משים.

לפני זה הוא לא אמר זאת לאיש.

הוא גם לא אמר את זה לאף אחד אחר מאז.

הוא עצם את עיניו שוב, ואמר לדינוזאור "עשרים וחמש, אני בן עשרים וחמש. לעזאזל. עברו כבר יותר משבע שנים"

הוא החל מספר לדינוזאור את הכל, חלק בקול רם, חלק בתקשורת אילמת, חלק ללא מילים.

על הנשיקה הראשונה, על הדמעות בבקו"ם, על פגישות חטופות כל זמן הצבא. על ההחלטה ללמוד באותה אוניברסיטה אחרי הטיול הגדול בדרום אמריקה. הוא ניסה לקצר את הסיפורים אך לא הצליח. הוא סיפר על ההחלטה לבטל את הטיול בגלל חתונת אחיו של נועם. איך עמד לידו בחופה, איך הוריו של נועם חיבקו אותו. חיבקו אותם.

הוא עצר את שטף הסיפור, הדינוזאור לא השתנה, הוא כן. 

"הגיע הזמן לדבר גם עם אנשים אמתיים" אמר לדינוזאור. והוא קם לחפש את הוריו.