תמונות מהאלבום

מישהו הראה לי תמונה ואמר, "זו תמונה שלי כשהייתי צעיר". כל תמונה שלך היא  תמונה שלך צעיר יותר."הנה תמונה שלי מבוגר יותר".וואו איפה קנית את המצלמה הזו?!(מיטש הדבורג(

תמונות קצרות מהשבועיים האחרונים:

מסיבת חנוכה נר אחרון: כל המשפחה המורחבת מסביב לשולחן. אני מקבל טקסט מנועם שהוא רוצה להיפגש לדבר על הפרידה בטרם עת שלנו. כל האיזון העדין הופר, אני מתכנס פנימה. כל המשפחה שמה לב.

עדין במסיבת חנוכה: דודה שלי מחליטה לתת דמי חנוכה רק לבני דודים שיש להם ילדים. "זה בשביל הילדים שלכם". אני מתעצבן.

איש לא שם לב.

סוף מסיבת חנוכה ליד הדלת מתכוננים לצאת: דוד שלי, צדיק אמתי, שאל אותי אם אני מכיר את השחקנית ששחקה באיזה סרט. אמרתי שאני לא מכיר. הוא בתגובה: "אהה, טוב שאתה לא מסתכל על נשים".

אמי, אחותי ואני צוחקים מאוד. אני שמח שסוף סוף מישהו רומם את רוחי.

אימא שלי שמה לב.

בית, חדר עבודה, מול המחשב: אני כותב טור על הפרידה מנועם. תוך כדי אני מקבל ממנו הודעה ומספר לו על הטור. אני מחניק דמעה.

אין מי שישים לב.

אולם שמחות, חתונה של שמחה: יש מסביבי הרבה בחורים שנראים טוב מאוד, אני מנסה לנחש מי מהם הומו. נמצאים איתי חברים מהעבודה. אני מנסה שלא לסובב את הראש יותר מדי כדי שחברי לעבודה לא ישימו לב.

הצלחתי, הם לא שמו לב.

לילה, חדר חשוך, מכורבל במיטה: נלחם בצורך להתקשר לנועם, צריך להזכיר לעצמי למה נפרדנו. אני נרדם. אין לי חלום.

בית, באמצע מקלחת: הגעתי למסקנה לכתוב תסריט לסרט על זוג הומואים והילד שלהם. החלטתי שסרט באורך שעה וחצי קצת גדול עלי כרגע אז קיצרתי את זה לסרט סטודנטים. לא הצלחתי להחליט אם העולל יהיה בן או בת, אז החלטתי תאומים. נזכרתי שאני לא יודע איך כותבים תסריט וירדתי מהרעיון.

נגמרו המים החמים.

בית , חדר עבודה, מול המחשב: החלטתי למחוק את עצמי מאתר היכרויות. אני לא חושב שאני אמצא שם מישהו שמתאים לי. עשיתי את זה מהר, כדי לא להתחרט. שמחתי שהצלחתי, הייתי מבולבל – איפה אמצא בן זוג עכשיו?

התכתבתי עם איתן והוא הבין ללבי.

תל אביב, אזור שינקין, דירה שלי אשתו לשעבר של חבר שלי (אל תשאלו): מפגש חברים מהלימודים. שני איתנים, שתי שמחות ואני. אני מגיע להחלטה לספר לשמחות על נטייתי. הם מקבלים את זה בלי להניד עפעף. אני שמח על זה.

ועל זה שהאיתנים יצאו מהארון שנה לפני.

תל אביב, אזור מרכז: החלטתי ללכת עם איתן לבר, אם אני כבר בתל אביב. עברנו לפני הכניסה 3 פעמים, בסוף החלטתי לא להיכנס. לא הרגשתי מוכן עדין.

איתן היה קצת מבואס, אבל אני הרגשתי שלם עם ההחלטה.

בית, חדר עבודה, מול המחשב: טור הפרידה מנועם פורסם. נועם מהעבר שולח לי הודעה בצ'ט "אהבתי את מה שכתבת". עד שהספקתי לענות הוא התנתק. זה גרם עוד יותר געגועים לנועם. הייתי צריך להזכיר לעצמי למה נפרדנו.

אין מי שישים לב.

יום שישי, טלפון להורים לברך אותם שבת שלום: מה חדש אצלכם? "יש לנו מפגש של תהל"ה השבוע". אני חש גאווה גדולה בהורים שלי. אני לא אומר את זה, אפילו לא מציע שאני אצטרף. רק אומר "איזה מגניב שיהיה בהצלחה".

יום שישי המשך שיחת הטלפון. מה חדש אצלך? "אין חדש, הכול כרגיל".

שמרנות

כשבני זוג נפרדים הם תמיד משתמשים במשפטים מגוחכים. הם אומרים אני צריך ספייס, אבל הם לעולם לא מגדירים כמה. מה שמוזר שזה תמיד אותו גובה, אותו עומק, ואותו מקום שאתה תופס.)דילן מורן(

יש סוגת ספרים שמעולם לא ממש התחברתי אליו, אני קורא להם סוגת "חיוך ושנה חייך". בסוגה זו הסופרים מסבירים לך איך לשנות את החיים שלך בכמה צעדים פשוטים. לרוב, הצעד הראשון הוא לקנות את הספר שלהם, כך שלפחות מישהו אחד מרוויח מהסיפור.

ברוב הספרים הללו – שבאופן אירוני אני לא אוהב אבל דווקא מדי פעם בפעם, רק כדי להיזכר מחדש למה אני לא אוהב אותם אני מציץ בהם – מופעיה העצה הזאת: "אל תפחד לנסות כי מי שלא ינסה לעולם לא יצליח".

אני חושב על המשפט הזה כרגע.

השבוע נפרדתי מנועם.

ואף על פי שאני בסדר עם זה, קשה לי. ואף על פי שאני אמרתי לאנשים שאני בסדר גמור, אפילו בתוספת חיוך על הפנים, בפנים לא חייכתי.

מה שאומר, שתמיד כדאי לדאוג טיפה יותר ולתת לזה שיושב לימינכם הרגשה טובה יותר. גם מבלי להכיר אותו, אני מניח שהוא צריך את זה.

רגע, גם אני יכול לכתוב ספר כזה .

האם הקשר היה שווה את הכאב? אולי כדאי להתנתק מהכול להשקיע בעבודה ובדגים שלי, ולשכוח מאהבה?

אפילו קשה לרשום את המילה אהבה. אולי רק לשכוח מ-קשר.

לא מזמן נסעתי באוטובוס עם איתן. הייתה נסיעה מעניינת מאוד, דיברנו על הא ועל דא. יצא לי להכיר אדם יקר ומיוחד. איתן סיפר לי שהוא מעולם לא היה בזוגיות. דיברנו על זה, ושאלתיו למה. הוא הזכיר את הדברים של המרצה שהרצה לנו על עברית במפגש האחרון של כמוך: שמרנות.

המרצה, שהיה מעניין מאוד למי שאוהב את הנושא, דיבר על שינויים בשפה העברית וגם על המתנגדים לשינויים. הוא ניסה להסביר את הרציונל של המתנגדים לשינויים. והוא אמר משהו שהסכמתי אתו. הוא אמר שהדעות שלנו הן שונות אף על פי שהעובדות ידועות לשני הצדדים. והדבר שבסופו של דבר שגורם להחלטה כזו או אחרת היא השמרנות או הליברליות. שמרנות להמשיך את דרך החשיבה הקודמת שלך או ליברליות שלא להמשיך.

זה גם היה התירוץ של איתן. השמרנות. הוא גדל בחברה שזוגיות עם גבר הייתה אסורה, ולכן הוא ממשיך את אותו הקו.

הסתכלתי עליו, והוא נראה לי די שמח בחלקו. חייו מלאים ויש לו חברים. והכי חשוב לעניינו – הוא מעולם לא חווה את הכאב של הפרידה.

אז מה עדיף?

בסופו של דבר חשבתי על דבר שלמדתי מנועם. נועם סיפר לי שעל אף הפרידה הקודמת שלו, שהייתה כואבת, הוא עדין מאמין באהבה. הערצתי אותו על זה. אני זוכר ששאלתי את עצמי אם אני ראוי לו. אבל גם שאלתי את עצמי אם זה באמת שווה את זה.

כשנכנסתי לקשר עם נועם הבנתי. זה שווה את זה. ההרגשה הנפלאה של שני הצדדים שיודעים שהם חלק משלם היא הרגשה מדהימה. ועמוק בלב אני יודע שכשאני אמצא סוף סוף את האיש שלי אני אהיה מאושר, ואני גם אבין שזה היה שווה את המסע. מכל קשר שהיה לי התפתחתי ולמדתי. מהקשר הראשון שלי למדתי שאפשר להיות בקשר עם גבר, ומהשני למדתי שגם אפשר לאהוב אותו.

אני קורא את הטור שוב, ושואל את עצמי מה ההבדל בין העצה שעולה מדבריי ובין סוגת ספרֵי "חייך ושנה חייך".

אז דבר ראשון העצה שלי לא עלתה לכם כלום.

דבר שני אני לא מבטיח לכם אושר. אני פורש לפניכם את התקווה שלי, לעצמי. ראיתי אנשים שלא צלחה דרכם ביחד, ולהם אני שולח חיבוק וירטואלי חם אוהב ומבין. אבל ראיתי גם זוגות שזה מצליח להם ואני מקווה להיות מהאחרונים.

ובינתיים אני מחייך. איפה שהוא קראתי שזה יכול לשנות לי את החיים.

הרצליה

ובכן שאלה ראשונה: פוגי נסע במהירות 130 קמ"ש. עצר אותו שוטר. נשאלת השאלה, מי נסע מהר יותר, פוגי או השוטר?שאלה שנייה: פוגי יצא ברכבת מבאר-שבע. במקביל, הוא יצא ברכבת מחיפה. נשאלת השאלה, מתי יפגוש פוגי את עצמו? שאלה שנייה, האם הוא יתאכזב?(כוורת(

השבוע יצאתי עם נועם להרצליה. חוץ מזה שאין הרבה מה לעשות בהרצליה, גם ירד גשם, אז לא כל כך יכולנו לטייל על החוף. חיכינו ליד החלון לחלון הזדמנויות וברגע שהפסיק הגשם יצאנו לטיול.

הטיול היה רומנטי ביותר, אפילו החזקנו ידיים, דבר שהרשיתי לעצמי כיוון שהיינו בעיר זרה ובה לא הייתי אמור לפגוש אף אחד. בפועל פגשתי אנשים מהעבודה שלי, אבל זה כבר סיפור אחר.

אז הלכנו על חוף הים אוחזים ידיים, נהנים מהרומנטיקה. ואז שמתי לב, לאף אחד לא היה אכפת מזה שזוג גברים מחזיק ידיים ומטייל. אנשים פשוט ראו, הסתכלו והמשיכו הלאה.

תיקון טעות. היו דווקא שתי נשים מבוגרות שהסתכלו, ראיתי את המבט על פני אחת מהן, וכאשר הן עברו אותנו הסתובבתי ואכן היא הסבה את תשומת לב השנייה אלינו, והמבט על פניהן לא אמר "אוי איזה נחמד".

מצד שני הייתה אחת שרצה על החוף, ובצעד לא ברור החליטה לאחוז בידו של נועם. כששנינו הסתכלנו עליה במבט שואל היא אמרה "החלטתי להצטרף". תודה להשם שאז היא החליטה להמשיך בריצתה והשאירה אותנו מבולבלים. המבט על פנינו לא היה "אוי איזה נחמד".

פניתי לנועם ושאלתי אותו אם יש משהו שהוא רוצה לספר לי.

בכל מקרה, אחזור לנקודה שאיתה התחלתי – רובם המוחלט של האנשים פשוט התעלם. מובן שלא ציפיתי לתעודת הוקרה, מדליה או כתבה בעיתון. אבל עמדה שם צלמת וצילמה גלים בים. באמת חשבתי שאנחנו יותר מקוריים.

מבט, חיוך או תנודת ראש, היו גורמים לי הרגשה מיוחדת כלשהיא.

מצד שני גם עוינות לא הייתה, גם כשעברנו ליד גברים שהיו נראים לי קצת מאיימים. כלום.

פעם כשיצאתי עם נועם אחר. נסענו לטיול ביפו, בדרך חזור נסענו ליד מודיעין, ובמקרה זה גם היה היום של מצעד הגאווה בתל אביב. בעומדנו ברמזור אדום החזקנו ידיים מעל גובה החלון, ומישהו במכונית שלידינו הסתכל, וחייך.

זה כל מה שביקשתי חיוך.

אבל לא. נראה שיש מקומות שכל כך התקדמו שאפילו זוג גברים מחובק כבר לא מעניין אותם. לטוב ולרע.

XMEN

אני לא יודע אם אתם זוכרים, אבל על הקופסה של התחפושת של סופרמן היה רשום "לא נותן לך היכולת לעוף". כי ילדים היו לובשים את התחפושת וקופצים מהגג.אני רוצה לראות את הילד שטיפש מספיק לחשוב שהתחפושת נותנת לו כוחות, אבל חכם מספיק כדי לבדוק את הנושא על הקופסה.)ג'רי סיינפלד(

באחד מסרטי האקסמן הנהדרים יש סצנה שבאים לדבר עם הורים של אחת המוטציות. מי שלא ראה, עכשיו זה הזמן. המורים מנסים להסביר להורים שזה נורמלי ושזו לא סיבה לדחות את הבת שלהם. וההורים מנסים להסתיר את הבת שלהם, כי מה יגידו השכנים. והרמז כאן ברור.

לפעמים כשאני נפגש עם איתן, ואנחנו הולכים ברחוב, זה מזכיר לי את אותם סרטים על אנשים בעלי כוחות מיוחדים, שיש להם זהות בדויה שמאחוריה הם מסתתרים וכשהם הולכים ברחוב איש לא יודע שזה הם, ומה הם מסוגלים לעשות.

גם לנו יש זהות בדויה, אנחנו יכולים לעבוד במערכת של עיתון, בבית ספר, תלמידי ישיבה, מנהלי משרד, או סתם להיות מיליונרים סגורים בטירה משלנו עם מעבר סודי למעבדה מלאה דברים מגניבים.

אנחנו הולכים ברחוב ואנשים לא יודעים מי אנחנו, הם גם לא יודעים כמה אנחנו. כשהלכתי לשבת הראשונה של כמוך, אח שלי שאל אותי כמה נהיה אמרתי לו בערך שלושים, הוא היה מופתע ואמר "מה יש כל כך הרבה?"

תארו לעצמכם אם יום אחד כולנו נצא מהארון בבת אחת. זה יהיה כמו שהכיפות הסרוגות התברגו בצבא, אבל לאט-לאט. פתאום יראו כמה הומוסקסואלים יש בחברה, וגם איזו תרומה גדולה הם תורמים לה.

באקסמן יש מלחמה בין המוטציות לאנשים הרגילים, שדי מזכיר לי את המריבות שיש בין ההומו להטרו. והסיבה שבקומיקס האנשים הרגילים שולטים היא רק מפני שהם הרוב.

יש סיפור על אחד מנשיאי ארצות הברית שהלך לביקור בבית חולים לפגועי נפש, אע"פ שאז קראו לזה בית משוגעים, כשפגש את אחד המטופלים, רק שאז קראו לזה משוגעים, הוא אמר "אתם הנורמלים אבל אנחנו הרוב".

אז אולי הבעיה היא באמת שאין מספיק הומוסקסואלים שנמצאים מחוץ לארון כדי ליצור את השינוי בחברה? לרוב גיבורי העל-טבעי יש מסכות כדי להסתיר את הזהות שלהם. למה? כדי שלא יציקו להם, שלא יתנו לכוח שלהם לפלוש לחיים הרגילים שלהם. אבל הסיבה האמתית היא מפני שהם באמת לבד, שאין עוד כמוהם. והם צריכים להגן על עצמם.

אני זוכר את המפגש הראשון שלי עם ההומוסקסואליות, הייתי בחטיבה בישיבה התיכונית, ואחד מהתיכון החליט לצאת מהארון. כמות ההשפלות שהוא קיבל הייתה אדירה, והוא היה צריך לעבור בית ספר. אם היה אתו מישהו, ואני מניח שהיה רק לא מחוץ לארון, זה היה עוזר לו כל כך. היה עוזר לנו כל כך.

ראיתי סרטון נהדר המדבר על מנהיגות. המרצה טען שהראשון שמתחיל מהפכה אכן עושה משהו חשוב, אך האיש החשוב ביותר כדי לגרום למהפכה הוא דווקא האדם השני – זה שחובר לראשון והופך את הדבר משיגעון של איש אחד לתנועה של אנשים.

אני לא אומר שהכול צריכים לצאת מארון בבת אחת, אע"פ שזה יכול להיות משהו מדהים בכל כך הרבה רמות. לא לכולם זה יכול להתאים באותו זמן, ולא לכולם זה יהיה בריא.

כל כך הרבה דברים השתנו מאז אותו תלמיד, שעד היום אני זוכר את שמו של זה שיצא מהארון בתיכון, והכול בזכות אנשים שלא התחבאו והיו גיבורים בדרכם שלהם. גיבורים בזה שהם הורידו את המסכות שלהם והיו אמתיים עם עצמם.

הם הגיבורים שגם לכבודם אדליק נרות החג.

הסתרה

בהמשך למה שכתבתי בפוסט הקודם הרגשתי שאני צריך עוד להסביר על ההסתרה.

לאחר שסיפרתי למשפחה שלי, לקח לי זמן להשתחרר מההרגלים הישנים. למשל כשהיה בעיתון תמונה של בחור שנראה טוב, לא הייתי מתעכב על התמונה כדי שלא יחשבו שאני גיי. אפילו כשאימא שלי ציינה שיש כתבה בעיתון על הומוסקסואלים דתיים. נמנעתי מלקרוא אותה בעיתון. לאחר מכן כמובן הצטערתי כי זרקו את העיתון ואני לא הספקתי לקרוא אותו. עד היום אני בנסיעות מבצע את אוות מבט שני כדי להסתיר שהסתכלתי על גבר.

אבל מה שהחלטתי הוא שאני כן אדבר עם ההורים שלי על הנושא. לא רציתי שזה יהיה טאבו. מצד שני אני לא מעוניין שזה יהיה הנושא היחיד שאני מדבר עליו. אבל אז אני אומר משהו כמו "הייתי במוזיאון שבוע, היה מאוד מעניין. זה מאוד מעניין הסיפורים של האומנים שם" ואז אחותי תגיד משהו כמו "תלוי מי האומן" ואז אני אגיד "אז אם כבר העלית את הנושא, הייתה מסיבת גייז באומן"

לא, לא כך אני מנהל שיחה, אבל חשוב לי שיהיה דו שיח חופשי בנושא. ואפילו שיהיה אפשר לצחוק על זה כמו כל נושא אחר. זה נובע בעיקר משנים של צורך להסתיר את הנטייה, שסוף סוף יש לי עם מי לחלוק אותה.

כל כך היה גדולה ההסתרה, שאני זוכר איך שכבר בתחילת התיכון הייתי מתאמן לא לעשות תנועות ידיים מסוימות, שנחשבות נשיות. אני ממש זוכר את עצמי על האוטובוס בחזרה מבית ספר, כאשר הייתי מדבר והידיים היו זזות כך, הייתי מחזיק את הכיסא שלפני או מתיישב על הידיים.

בעולם אחר

כבר שנים שאוסף מפיות ופקקיםמתמחה בבישולאני עושה קיש מדהים                                                                    
מטיטניק יצאתי נסער ונרגשכי שנאתי כל מה שליאו לבשהאם זה עושה זה עושה אותי גיי?)גורי אלפי(

כשהייתי בתיכון הייתי מרותק מנושא החייזרים.

לא שהאמנתי שיש חייזרים, אבל התעניינתי מאוד, עד היום יש לי את הקלסר שלי שבו יש כתבות על הופעות של חייזרים בארץ כולל גיליון של "שיחת השבוע" על הנושא. ולפני שאתם מרימים גבה, אתם צריכים לזכור שסדרת הטלוויזיה המצליחה ביותר באותו זמן הייתה תיקים באפלה.

ספר שבאמת מאוד בלבל אותי בתיכון לגבי אלוהים היה הספר "מרכבות האלים" שהסביר את תופעת החייזרים כעובדה, הביא ממצאים ארכיאולוגיים לקיומם, והסביר את סיפורי התנ"ך בעזרת חייזרים. לאחר זמן הצלחתי לפתור את הבלבול. ולאחר זמן הסתבר שהכותב היה סתם שרלטן.

אחד הקטעים הזכורים לי מהספר היה תיאור דמיוני של ביקורם בכדור הארץ, ובו הם מסבירים שרוב החיים על פני הכדור נעים על הקרקע על ארבע נקודות מגע, בתוכן יושבים מעין חיידקים שמצליחים להשתחרר מדי פעם בפעם. היצורים נוסעים בצורה מסודרת על מסלולים שחורים ונענים לכללים מאוד ברורים של אורות. המטרה של הקטע הייתה להראות שהחייזרים התבלבלו בהגיעם לכוכב לא מוכר. אני לא זוכר אם היו לזה עוד עומקים.

כשהולכים לעולם לא מוכר צריך להיזהר. בעיקר מפני שאתה לא רוצה שיזהו אותך כחייזר.

כך גם הומוסקסואל שחי בשני עולמות ואשר לא רוצה לחשוף את זהותו הנסתרת – עליו להיזהר.

הייתי עם חברים הומוסקסואלים דתיים במפגש עם סטרייטים חילונים. כדי לשבור את הקרח אמרתי "טוב אז בבקשה, כל אחד מכם יגיד מתי הוא גילה שהוא סטרייט ואיך זה השפיע על היחסים שלו עם הדת". היה מאוד מעניין הם שאלו המון שאלות טובות. אחת השאלות הייתה איך מסתירים את עצמך. אז חשבתי על כמה דוגמאות שכדאי להיות מודעים אליהן.

אז מה אסור להגיד לסטרייט או לעשות כדי שהוא לא יחשוב שאתה הומו:

1.     נראה לי ברור שאסור לך להגיד לו "אני הומו". זה עלול לגרום לו לחשוד. אני פעם אמרתי את זה למישהו בחטיבת הביניים שצחק עליי שאני הומו , עוד לפני שבכלל הבנתי מה זה מיניות. אז חשבתי שהוא יפסיק אם אומר לו שהוא צודק. האמת שזה עזר. אבל אז גם אני התחלתי לחשוב אז אולי אני באמת הומו?

2.     לא כדאי להגיד משהו בסגנון של "אני הולך לפגוש ידידים". בעולם שבחוץ אין כזה דבר ידיד הוא חבר שלך. רק אצלנו צריך לעשות הפרדה בין ידיד, חבר, שותף, בן-זוג ועוד כמה הגדרות שדילגתי עליהן בדרך.

3.     "מהמם" – התרגום לעברית של fabulous.

4.    אם אתה נפגש עם סטרייט או אשתו, אל תביע התפעלות מתכשיט או נעלים.רוב הגברים לא מסוגלים אפילו לשים לב שהדברים הללו קיימים, קל וחומר שלבזבז זמן שיחה על זה. ואכן בלי משים נתתי מחמאה לאשתו של חבר שלי על סיכה שהייתה לה. לאחר שנים הסתבר לי שהיא חדשה בי באותו הזמן. וגם כששוחחתי עם משהי בעבודה על התכשיטים שלה, חבר שלי מהמשרד לי יצא לבדוק מי הם המשתתפים בשיחה.

5.     מבטים. פעם הלכתי ברחוב והייתה שורה של תחנות אוטובוס. בתחנה הראשונה עמד מישהו שתפס את תשומת הלב שלי, תפס מאוד. וגם שעברתי אותו המשכתי להסתכל. כאשר הגעתי לתחנה הבאה עמדה שם בחורה שחייכה חיוך שאומר "אני הבנתי". אז את זה לא כדאי לעשות.

כשהייתי נוסע עם המשפחה שלי והייתי רואה מישהו שתופס את תשומת הלב שלי, הייתי מסובב את הראש, אבל לאחר מכן הייתי מסובב את הראש כמה פעמים כדי שלא יבינו שזו הייתה הסיבה. היום אני יכול להגיד לכם שהם לא שמו לב בכלל. ובכל מקרה, קְנו משקפי שמש טובים הן יסתירו לאן אתם מסתכלים.

—

לאחר שסיפרתי למשפחה שלי, לקח לי זמן להשתחרר מההרגלים הישנים. למשל כשהיה בעיתון תמונה של בחור שנראה טוב, לא הייתי מתעכב על התמונה כדי שלא יחשבו שאני הומו. אפילו כשאימא שלי ציינה שיש כתבה בעיתון על הומוסקסואלים דתיים. נמנעתי מלקרוא אותה בעיתון. לאחר מכן כמובן הצטערתי כי זרקו את העיתון ואני לא הספקתי לקרוא אותו.

עד היום אני בנסיעות מבצע את אותו מבט שני כדי להסתיר שהסתכלתי על גבר.

אבל מה שהחלטתי הוא שאני כן אדבר עם ההורים שלי על הנושא. לא רציתי שזה יהיה טאבו. מצד שני אני לא מעוניין שזה יהיה הנושא היחיד שאני מדבר עליו. אבל אז אני אומר משהו כמו "הייתי במוזיאון שבוע, היה מאוד מעניין. זה מאוד מעניין הסיפורים של האומנים שם", ואז אחותי תגיד משהו כמו "תלוי מי האומן" ואז אני אגיד "אז אם כבר העלית את הנושא, הייתה מסיבת גייז באומן".

לא, לא כך אני מנהל שיחה, אבל חשוב לי שיהיה דו-שיח חופשי בנושא. ואפילו שיהיה אפשר לצחוק על זה כמו כל נושא אחר. זה נובע בעיקר משנים של צורך להסתיר את הנטייה, שסוף סוף יש לי עם מי לחלוק אותה.

כל כך היה גדולה ההסתרה, שאני זוכר איך שכבר בתחילת התיכון הייתי מתאמן שלא לעשות תנועות ידיים מסוימות, שנחשבות נשיות. אני ממש זוכר את עצמי על האוטובוס בחזרה מבית ספר, כאשר הייתי מדבר והידיים היו זזות כך, הייתי מחזיק את הכיסא שלפני או מתיישב על הידיים.

היום אני מרגיש חופשי יותר, ואני פחות מרגיש את הצורך להסתיר את עצמי. ההרגשה דווקא טובה.

ברוכים הבאים

(פורסם גם בYNET  יהדות)

באחת השבתות האחרונות עמדתי בבית הכנסת ושמתי לב  שסביר להניח שכמות ההומוסקסואלים קטנה מאוד בבית הכנסת. פחות מעשרת האחוזים הפוטנציאלים. מובן שזה קצת ביאס אותי כי קיוויתי למצוא שידוך, אבל אז שמתי לב שכמות העולים מאתיופיה אפילו קטנה יותר מכמות ההומוסקסואלים במניין. פשוט ידעתי שיש לפחות גיי אחד במניין.

ואז התחלתי לחשוב על איך שאנחנו מתבדלים ומתכנסים לתוך קבוצות בתפילות ומקומות מגורים כמו יישובים מסוימים, ואז משום מה נזכרתי שאיתן סיפר לי שהוא כתב סיפור על הומוסקסואל שיוצא עם מישהו והוא מנסה לספר על זה לחבר שלו בלי להזכיר שזה בן, אבל גם בלי לשקר. אז החלטתי לקחת את זה עוד צעד ולכתוב על זוג שמנסה להתקבל ליישוב מעלה הדוסים ג' אשר ליד בית אל.

לפניכם ריאיון הקבלה עם המראיינת:

- שלום נדב אני רואה שהגעת לבד, איפה נועם?

- כן ממש סליחה על זה, פשוט יש פקקים קשים לצאת מירושלים ויש לנועם קשיים להגיע. אולי בהמשך.

- אוי, חבל לשמוע. קיוויתי לפגוש את שניכם ביחד, אבל נתחיל ומקסימום נמשיך בהזדמנות אחרת. אז פרטים כללים: אז נדב ונועם לוי, כמה זמן אתם נשואים?

- תיקון – נועם כ"ץ.

- אהה. זה די מיוחד. היא שמרה על השם הקודם שלה?

- פשוט לא היה להם משהו אחר שישמור על שם המשפחה אז זה נפל על נועם. ואנחנו נשואים שלוש שנים.

- איזה יופי, אני תמיד אומרת שעד השנה הרביעית אפשר לקרוא לזה נשואים טריים. איפה התחתנתם?

- התחתנו באולם קטן בטורונטו קנדה.

- אתם עשיתם עלייה?

- לא, אנחנו ישראלים, מלח הארץ. פשוט החתונה הזו הייתה החלום שלנו והרגשנו שאנחנו נעשה הכול להגשים אותו.

- ואוו, וכל המשפחות טסו לקנדה?

- המשפחה שלי כן, המשפחה של נועם החליטה לא להגיע, לצערנו.

- אוי, אני מצטערת לשמוע. לא נעים שמשפחה מחליטה להחרים טקס נישואים של הילדים שלהם. ילדים יש לכם?

- עוד לא, אנחנו מנסים. היריון רגיל הוא לא אפשרות לצערנו. אנחנו חושבים על אימוץ או סרוגייט. פשוט החוק במדינת ישראל, לא מקל על דברים כאלה.

- אני מצטערת לשמוע. אתה יודע בת דודה שלי באמת אימצה ילד מהודו, אני אשאל אותה איך היא עשתה את זה. היא גם עובדת סוציאלית אז היא מבינה בכל זה. מה באמת משלח היד שלכם?

- אני מעצב גרפי, ונעם בהתמחות של בריאות.

- מה זאת אומרת?

- להדריך תזונה נכונה, חדר כושר, יוגה, דברים כאלה.

- טוב, אני רושמת. כשיו לפעמים לא נעים לי לשאול את זה, אבל מאוד חשוב לנו כאן במעלה הדוסים ג' אשר ליד בית אל, הרמה הדתית. אז אני מחויבת לשאול.

- בוודאי, זה חשוב מאוד, תדעי לך שנועם ואני מקפידים על קלה כבחמורה.

- תודה. ויפה. מה לגבי לבוש, האם נועם הולכת במכנסים?

- האמת שהעדפה של נועם היא ללכת בחצאית. אבל בשביל העבודה ודברים כאלה לפעמים חייבים.

- כן, אני מבינה. מה לגבי כיסוי ראש?

- נועם תמיד בכיסוי ראש, אפילו בבית כשאנחנו לבד. אין ארבע אמות בלי כיסוי ראש. מזל שצריך להוריד אותו כשהולכים לישון.

- איזה סוג של כיסוי?

- האמת שדיברנו על זה, כי אצל נועם יש שיער שמבצבץ מלפנים ומאחור, והחלטנו שכיון שחשוב לנו לגור כאן, אם למשהו תהיה בעיה עם כיסוי הראש, הוא יוחלף לאלתר.

- זו אכן יכולה להיות בעיה, אני אדון על זה עם רב היישוב.

- לא נראה לי שזו תהיה הבעיה, אבל בסדר.

- בסדר, רשמתי הערה. מובן שיש אצלנו תורנות שמירה כמו כל היישובים שבה הגבר נדרש לקחת חלק. יש לך נשק?

- לא, אבל לנועם יש.

- מעניין, חוץ מהשמירה אנחנו מצפים לרוח התנדבות כוללת.

- אני אשמח לעזור בנושאים גרפים, פרסומים וכדומה.

- מצוין, ואתה יודע הרבה זמן רצינו לעשות פה איזה חוג יוגה. אולי נועם תוכל להעביר אותו?

- טוב, זו החלטה של נועם, אבל אני לא יודע אם לנשות היישוב זה יהיה נעים.

- נכון לפעמים כשזה משהו מתוך היישוב זה פחות נעים, אז נחשוב על משהו. ושאלה לסיום: מה הייתם מצפים מיישוב קהילתי?

- רק היינו רוצים יישוב שיקבל אותנו בזרועות פתוחות ויהיה מקום בריא ונוח לגדל בו את המשפחה שלנו לאהבת השם והמולדת.

- אז אמנם זה רק ריאיון ראשוני, אבל עשיתם עליי רושם מצוין. אתם צריכים להבין שמעלה הדוסים ג' הוא יישוב הומוגני מאוד, ומי שמתקבל לאן באמת מוצא פה את מקומו.

- נשמע מבטיח.

- אז בפעם הבאה זה מפגש עם כמה זוגות כדי שתהיה התרשמות כוללת. אז תדאג שנועם תגיע טוב?

- הוא לא יפסיד את זה בחיים.