לזיכרם
"קפיסוס!" לירופה קראה בשמו. הערב
ירד, והיא החלה לדאוג לבנם שעוד לא חזר הביתה "קפיסוס!, נסי עוד לא חזר
הביתה, האוכל מתקרר והרוחות הרעות מתחילות להסתובב בחוץ. הילד הזה מוריד את שיבתי
ביגון שאולה. ושמעתי מה הולך שם, זה ממש לא האולימפוס"
אל הנהר נאנח וקם מכורסתו הנוחה. הוא הביט באשתו במבט מלא חמלה. כל
ערב אותו סיפור, חשב לעצמו. היא מבשלת ודואגת, דואגת ומסדרת, הרי עוד שתי דקות הילד
יכנס הביתה עם מגילות הקריאה מהספרייה כולו סמוק לחיים מהקור או מהחום או איזו
עונה שלא תהיה, הלוואי שגם היה מתאמן ולא רק יושב וקורא כל היום.
"יקירתי, הוא בן חמש עשרה הוא יכול לדאוג לעצמו. אבל, בואי נחכה
עוד עשר דקות אם הוא לא יגיע אצא לחפש אותו, בסדר?"
"בסדר, אבל אם הוא לא ...."
"הי, אתם לא תאמינו מה היה היום..."
"נסי!" קראה לירופה "איפה היית? חי זאוס כמה דאגתי"
"לא תאמיני, הייתי בספריה" (קפיסוס גילגל את עיניו) "באה
אקו ואמרה בו מהר יש משפחה שלמה של צבאים מטיילים בחוץ. עקבנו אחריהם ככה בשקט
בשקט, הם היו מהממים! במיוחד הקטן הוא כל כך חמוד, רציתי לאמץ אותו. עקבנו אחריהם
עד האגם, ואז הם התחילו לרוץ, רק אז שמתי לב כמה מאוחר נהיה."
"אתה יודע כמה הפחדת את אמא שלך? אני מקווה שלפחות רצת קצת אחרי
הצבאים האלה"
"אמא אני מצטער" נסי התיישב לשולחן הערוך "ולא היינו
צריכים לרוץ הם היו ממש קרובים ורגועים"
"אני חושבת שאין לך מנה אחרונה, גם עונש וגם עלית יותר מידי
במשקל בזמן האחרון" לירופה התיישבה גם היא ליד השולחן, והזמינה את קפיסוס.
"חמוד אנחנו דואגים לך, אתה כל הזמן בספרייה, בלי חברים בלי לשחק. אני חושבת
שאתה ילד מושלם, הגיע הזמן שאחרים ידעו את זה גם כן."
"יש לי חברים, יש לי את אקו" נסי לקח את הצלחת ורץ לחדרו,
טורק את הדלת מאחוריו.
"הם לא מבינים, הם לעולם לא יבינו" מלמל לעצמו. הוא נרדם
תוך כדי שרבוטים במגילה שלו, מחניק את הדמעות. בבוקר הוא קם החביא את המגילה מתחת
למזרון. וכשקלט את השעה הבין שעוד מעט הוא יאחר ללימודים והוא פרץ בריצה. מצליח
להקדים את הצלצול בשתי דקות "עוד יום, עוד שמחה" חשב לעצמו בעצב. כמה תלמידים
מהכיתה שמו לב שהוא הגיע והתאספו סביבו.
"איזה יופי, הנה הסנוב הגיע, היום תשחק אתנו? אהה, שכחתי הוא לא
משחק אתנו אנחנו לא טובים מספיק בשבילו, אנחנו לא הילדים של אל הנהר" נסי
התחפר בכיסאו מנסה להתעלם ולהעלם.
"תגיד אתה קורא כי אתה סנוב או אתה שמן כי אתה קורא?"
למזלו, המורה נכנס לכיתה "אמיניאס, תלמידים שבו במקומות
שלכם" התלמידים התיישבו והשיעור התחיל. אקו שלחה לו פתק באמצע השיעור, "אל
תשים לב אליהם, אני רוצה לדבר איתך בהפסקה"
הוא נשאר בכיתה בהפסקה, גם ככה אין לו מה לעשות בחצר. אקו התיישבה
לידו. הייתה לה את קבוצת החברות שלה, היא סימנה להן לתת לה כמה דקות לבד.
"אולי תבוא אלי היום, כזה בקטע רציני?"
"מה כאילו חבר וחברה?" נסי פקח עיניים מבולבלות.
"כן" אקו חייכה חיוך ספק מרגיע ספק מפתה
"אני, אני, אני, חושב שזה לא יעבוד" נסי השפיל את עיניו,
"זו לא את, זה אני"
"מה, למה?" אקו נפגעה לרגע "רגע, מה אתה הומו?"
נסי הרים אליה מבט כואב.
"אתה הומו" היא לחשה נסי עצם את עיניים בפחד. "אתה
הומו, אתה הומו" לחשו הקירות כהד, אך כשנסי פקח את עיניו גילה שאלו לא היו
הקירות, אלו היו בנות הקבוצה שלה שבחרו ברגע הכי גרוע לבוא קרוא לאקו.
"נסי הומו, נסי הומו" המשיכו הקולות לרדוף אחריו כשברח דרך שער בית
הספר.
עוד משביל הגישה לבית הוא שמע את אביו ואימו צועקים, "הבן שלי לא
יהיה הומו!" ו "מה יגידו האלים"
הוא עמד במפתן הדלת, כשהוריו שמו לב לנוכחותו כל הצעקות שקודם הופנו
אחד אל השני הופנו כעת אליו. "הבן שלי לא יהיה הומו" "מה יגידו
האלים"
הוא המשיך במסע הבריחה, הוא רץ אל היער והתמוטט ליד האגם, נותן לדמעות
להתערבב עם מימיו.
כל דמעה שנשרה מלחיו יצרה אדוות במים והן עיוותו את דמותו המשתקפת.
אחת אחרי השניה.
הם מצאו את גופתו לאחר שלושה ימי חיפושים.
הסופר המיתולוגי הגיע לרשום את הדברים בקורות הימים.
"תרשום שהוא היה מושלם" לחשה אימו
"הוא אהב לצאת לצייד צבאים, כל הבנות רדפו אחריו, הוא לא אהב
שבנים רדפו אחריו" אמר אביו.
"הוא דחה באכזריות את אהבתה של אקו" סיפרו חבריו לכיתה.
"הוא לא התחבר לשאר התלמידים בכיתה" הוסיף המורה.
"תרשום בבקשה את השם המלא שלו" ביקשה אקו.
מספרים שהאלים שלחו את אקו וארוס להניח פרחים במקום בו מצאו את גופתו
של נרקיס.
פרחים לבנים, סמל לטהרתו.
וארוס הוסיף לכל פרח גם כתר קטן.
אני ממליץ לקרוא את המקורות (מקורות)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה :)
ויום מצויין