זו לא אשמתם, זו גם לא אשמתי, זו לא אשמתו של אף אחד. דברים פשוט
קורים.
בחור לומד בישיבה/אוכל בארוחת שבת/הולך ברחוב,
פתאום,
מציעים לו שידוך, או לה, אנחנו בעד גיוון.
הם יוצאים לכמה דייטים. מחליטים להתחתן.
אחרי כמה זמן מגיח לעולם הילד הראשון או הילדה הראשונה, אנחנו בעד
גיוון.
לאחר מכן השני, השלישי...
ובאיזשהו שלב כולם מתאספים לפסח אצל דודה שלי, לשבוע שלם.
אני אחזור על זה, לשבוע שלם אצל דודה שלי. עם כל המשפחה והילדים שלהם,
וגם הנכדים.
יש מקום זה לא צפוף, פיזית. אבל נפשית זה צפוף. אני היחיד בשכבת גילי
שאינו נשוי עם ילדים.
אז נכון שאני הדוד המגניב שאין לו מחויבות, יכול לנסוע בכל רכב שיש בו
מקום, לאיזה טיול שבא לי, ושם לשחק עם האחיינים.
אבל עדין אני היחיד שאין לו מחויבות, בעל וילדים. ובאיזה מקום אני
עדין צריך להילחם על הלגיטימיות שלי כשווה בתוך המשפחה. כי כשצריך עזרה במשהו
יקראו לי קודם, כשצריך חדר יותר גדול יבקשו ממני לעבור.
אלו בקשות לגיטימיות, (אז מה אם במקלחת שלי אין זרם) ובגלל זה נעניתי
להן בלי בעיה בכלל. זו לא אשמתם, זו גם לא אשמתי, זו לא אשמתו של אף אחד.
אף אחד לא אמר שום דבר מפורש, בעצם אולי חוץ מהאמירה: "אולי
תעזור לסבתא, לנו יש ילדים לטפל בהם" זה היה די מפורש. הצעתי לשמור על הילדים
ושהם יעזרו לסבתא. זה לא קרה.
לבני דודי יש הרבה פחות על מה לדבר איתי, שלא תבינו אותי לא נכון, סוג
החיתולים, זמן החיסונים והגננת המוצלחת או הלא מוצלחת שלהם. ידעתם שהיה בגן גם
מסיבת טרום פסח כל שהיא? אני לא מזלזל, אלו דברים חשובים, להם. האם אני יכול לדבר
איתם על הבלוג שלי? או על הבחור הטרנסג'נדר הביסקסואל שפגשתי? על איך שעזרתי לחבר
למצוא מקום לדייט ראשון עם בחור שהוא חיזר אחריו כל כך הרבה זמן? הם לא מזלזלים,
אלו דברים שחשובים, לי.
וממילא הם מעדיפים לדבר עם בני הדודים שלהם יש שיחה משותפת איתם, ואני
מעדיף... רגע, אין פה מישהו שמבין בנושאים שמעניינים אותי.
רגע, לפני שאני עולה על המוקד. כן, אני מדבר איתם על דברים משותפים.
כמו האוכל והטיול שעשינו. אבל אז מגיעה בן דוד שלישי ושואל איך עשיתם את הטיול עם
העגלה? אז זה היה מנשא? של איזו חברה? וזה נוח? ואני הולך למצוא בת דודה אחרת
שבאמצע לתאר את התפקיד המהמם של הבת שלה בהצגת טרום פסח בגן טרום חובה, דרך אגב
הבת שלה הייתה אחד הצפרדעים. אחד מהם. לפי איך שזה נשמע היה מאוד מושקע.
ניסיתי לחשוב למה זה כך? אם הייתי רווק מזדקן, כזה שכותבים עליו
ברווקים של המגזר הטרוסקסואל, לא שלא שמים שם גייז בכוונה או בטעות, האם היו מגלים
יותר רגישות? אם הייתי חלק מזוג דו-מיני, כלומר גבר ואשה, חשוכי ילדים, האם היו
מגלים יותר רגישות? אולי בזה שאני משדר אני הומו והכל בסדר, גורם לציפיות אחרות
ממני?
אז כן יש אלינו יחס מיוחד בגלל שאנו גייז. יש לי כמה וכמה חברים
שנמצאים בזוגיות של שנה ויותר שלא חגגו את ליל הסדר ביחד. רק בגלל שזה זוג גברים
ולא זוג מעורב. זה נראה למשפחות שלהם לגיטימי ויותר גרוע זה גם נראה נורמאלי לבני
הזוג עצמם.
כשדברתי עם הורים מתהל"ה (תמיכה להורים) נתתי להם את הרעיון
המהפכני, להתעניין בחיי הדייטים של הבן/בת שלהם, כמו שהם היו עושים עם שאר הילדים
שלהם. מבטי הפליאה וההנהון לימדו אותי שהם לא חשבו על זה.
אז צריך לחשוב על זה, לחשוב מצד אחד איך להיות רגיש לשונה, ומצד שני
לתת לו הרגשה שהוא רגיל ולא שונה.
אולי זה מה שכולנו בעצם מקווים להרגיש שווים בין שווים, הרי זו לא
אשמתם, זו גם לא אשמתנו, דברים פשוט קורים.
לא מדוייק, אני עזרתי לסבתא. ולי לא הצעת לשמור על הילדים....
השבמחקוכן ביקשתי ממך עזרה. בדיוק כמו שהייתי מבקש מכל אחד שהייתי חושב שהוא פנוי לעזור.
ניסית לדבר איתי על החברים שלך? אני ניסיתי להוציא ממך מידע על מיקום והתרחשות הדייט ההוא שארגנת.
ניסיתי להזמין אותך לטיול, לא ממש רצית לבוא. לא צריך בן זוג או ילדים כדי לטייל.
ניסיתי לומר לך להזמין את הבן זוג שלך לקדירה המשפחתית, בטוח שזה לא פשוט, בטוח שזה שונה, אבל זה המצב.
זה לא אשמת אף אחד, אבל כל סיטואציה אפשר להפוך לנעימה.
אם מתהלכים בהרגשה "שלא משתפים אותי" ואולי זה גם מה שאתה משדר החוצה... אזי זה מה שאחרים קולטים. והנבואה מגשימה את עצמה.
בכל מקרה אוהב אותך
אחיך הגדול
וואו נדב!
השבמחקתודה על השיתוף הכנה והחשוף שלך. אכן לא פשוט....אני כאמא במשפחה חילונית לארבעה ילדים נשואים - הבכור לבן זוגו
(כשלשניים מהם יש ילדים ) מוצאת את עצמי מאד נזהרת ומקפידה שהמפגשים יהיו מגוונים בשיחות ובהתנהלות שלהם....
גם עבור שני הזוגות ללא הילדים והאמת, גם עבור כולנו כי בעצם יש חיים פרטיים שלנו ההורים , הילדים והנכדים. האמת...זה לא פשוט ! גם שיחות סלון ביננו החברים (כשלרובם יש נכדים) נסובות סביב הקטנטנים "מופלאים" - מה עשו מה אמרו וכ'ו . כאילו הפכנו למדלגים על דור הילדים שלנו....אותי בהרבה מצבים זה מתיש אך אני מוצאת את עצמי לרוב שונה ואומרת לבן זוגי - מה לא בסדר אצלי שכסבתא גאה אני לא מראה כל הזמן את נכדיי לאחרים. בקבוצת חברים של חברים שלי שמעתי כי קבעו שמדברים על נכדים רק חצי שעה ראשונה למפגש ....
כנראה מה שתיארת וכל כך ברור - משותף בכל מגוון המשפחות החילוניות והמסורתיות כשאתה חווה במשפחתך את המכלול באינטנסיביות מוגברת. מה שברור לי במשפחתי (ואני מניחה שכך בכלל המשפחות ) זה שבני הבכור ובן זוגו וגם בני הצעיר ובת זוגו צריכים להיות ממש "אקטיביים" , לשתף לספר על עצמם " ולתפוס " את מקומם במפגשים ובמשפחה בכלל. יותר קל לי ולבן זוגי ואני מניחה שגם לילדים האחרים לדבר על נכדים מאשר "להיכנס" לפרטיות ולשאול ....לטעמי, אין פה עניין של אשמה אלא של חיפוש דרך משותפת שתהיה נעימה נוחה וזורמת ומאפשרת לכולנו להתנהל ביחד כמשפחה.
ממני,
ניצה סקאל:)
וואו נדב!
השבמחקתודה על השיתוף הכנה והחשוף שלך. אכן לא פשוט....אני כאמא במשפחה חילונית לארבעה ילדים נשואים - הבכור לבן זוגו
(כשלשניים מהם יש ילדים ) מוצאת את עצמי מאד נזהרת ומקפידה שהמפגשים יהיו מגוונים בשיחות ובהתנהלות שלהם....
גם עבור שני הזוגות ללא הילדים והאמת, גם עבור כולנו כי בעצם יש חיים פרטיים שלנו ההורים , הילדים והנכדים. האמת...זה לא פשוט ! גם שיחות סלון ביננו החברים (כשלרובם יש נכדים) נסובות סביב הקטנטנים "מופלאים" - מה עשו מה אמרו וכ'ו . כאילו הפכנו למדלגים על דור הילדים שלנו....אותי בהרבה מצבים זה מתיש אך אני מוצאת את עצמי לרוב שונה ואומרת לבן זוגי - מה לא בסדר אצלי שכסבתא גאה אני לא מראה כל הזמן את נכדיי לאחרים. בקבוצת חברים של חברים שלי שמעתי כי קבעו שמדברים על נכדים רק חצי שעה ראשונה למפגש ....
כנראה מה שתיארת וכל כך ברור - משותף בכל מגוון המשפחות החילוניות והמסורתיות כשאתה חווה במשפחתך את המכלול באינטנסיביות מוגברת. מה שברור לי במשפחתי (ואני מניחה שכך בכלל המשפחות ) זה שבני הבכור ובן זוגו וגם בני הצעיר ובת זוגו צריכים להיות ממש "אקטיביים" , לשתף לספר על עצמם " ולתפוס " את מקומם במפגשים ובמשפחה בכלל. יותר קל לי ולבן זוגי ואני מניחה שגם לילדים האחרים לדבר על נכדים מאשר "להיכנס" לפרטיות ולשאול ....לטעמי, אין פה עניין של אשמה אלא של חיפוש דרך משותפת שתהיה נעימה נוחה וזורמת ומאפשרת לכולנו להתנהל ביחד כמשפחה.
ממני,
ניצה סקאל:)