לעבודה ולמלאכה

זה התחיל בעובד שאיתי ששאל אם יש לי חברה, והשיחה איתו התנהלה בערך כך:

- תגיד יש לך חברה?
- לא, יש לי חבר.
- מה?
- יש לי חבר, בןזוג
- די, באמת?
- כן
- לא, אתה עובד עלי?
- באמת יש לי חבר
- אני לא יודע אם אתה עובד עלי או לא.
- אני לא עובד עליך, אני הומו.
- זו הבעיה, אני עוד לא מצליח לקרוא אותך, אני לא יודע מתי אתה 
אומר את האמת.
- מבטיח לך אני לא יוצא עם נשים אני יוצא עם גברים
- מה, באמת?
- כן
- תוכיח
[מראה לו תמונה]
- מגניב, אני מקווה שהמשפחה שלך מקבלת אותך בסדר.

ומשם, איכשהו זה זלג לשאר העובדים.

אני עובד בבית דפוס, שעל פי הסטיגמות שלי, ציפיתי שיהיה קצת הומופובי, אבל לא. אנשים שם ממש נחמדים.

חלק מזה קשור להפועל קטמון.

הפועל קטמון יצאו במהלך של יציאה נגד ההומופוביה במגרשי הכדורגל. אני חושב, כלומר אני בטוח שזה נגד הומופוביה אני לא בטוח לגבי הכדורגל. והם מדפיסים אצלנו. וחלק מעובדים המקום הם אוהדים שרופים של הקבוצה.

פעם הם הדפיסו סטיקרים אצלנו, שמחתי לראות שיום שלם הקובץ שלהם נשאר פתוח על המחשב וכל האנשים שבאו להדפיס אחריהם, קיבלו הצצה , בתמונה עם דגל הגאווה, והמילים "נגד הומופוביה" מתוחות על המסך. 

והקהל אצלינו מאוד מגוון. מאוד.

שאר העובדים של כל כך עוקבים אחרי כדורגל, גם קיבלו את הנושא מאוד יפה. אני לא זוכר אם אני סיפרתי להם או העובד הראשון... אבל זה לא משנה. הנושא על השולחן.

סליחה, הנושא הוא השולחן, כל מיני פרויקטים שאני מעורב בהם, הם על השולחן. אפשר לדבר על הכל והם מתעניינים, ושואלים שאלות. אני חושב שהגעתי שם למצב שאליו קוויתי שזה נושא שאפשר לדבר עליו כמו כל נושא אחר, כמו ששמחה יספר לי על אשתו, אני אספר על נועם.

מבעל הבית קצת חששתי למרות שהוא אוהד הקבוצה, הוא לא בשכבת הגיל של העובדים, ופחדתי שזה ישפיע.

אבל כשהוא שמע על התחרות שאנו מארגנים, שקשורה בעיצוב והדפסות ובהומואים דתיים הוא מיד אמר: כן ואתה יכול לתלות פה מודעה שסטודנטים לעיצוב יוכלו לראות את זה.

וזה היה כמו עוד נושא. לא הנושא.

אני חושב שהגעתי למעין האוטופיה שאליה קיוויתי, שההומוסקסואליות היא עוד נושא לא העיקר. ושמצד שני אני לא צריך לפחד לדבר על זה. ומצד שלישי שאנשים יתנו לזה את הכבוד שמגיע לקשיים שבאים עם זה.

כמו ששואלים אותי מה אני מקווה בסופו של דבר, אני עונה שאני מקווה שהנושא לא יהיה משהו מפחיד ומאיים שצריך לארגן כנסי מחאה או הסברה מיוחדת, אלא משהו ברור, רגיל ונורמאלי.

שכשאני אלך ברחוב מחזיק יד עם נועם, לא נקבל מבטי שנאה אך גם לא מבטי אהדה בנוסח: כל הכבוד לכם.

אלא סתם: תראו איזה זוג חמוד.