סליחה

סליחה? ככה מבקשים סליחה?… ככה מבקשים סליחה?!! תהיה גבר, תשפיל את עצמך, תהיה גבר, תהיה סמרטוט… תהיה גבר!(הגשש החיוור, קרקר נגד קרקר(

ערב ראש השנה גיליתי משהו שניסיתי להדחיק מזה זמן, ולא אני לא מדבר על הניטה המינית שלי, זה כבר על השולחן, ואין איפה ללכת מסביב לזה.

גיליתי שאני כועס. כועס על השם. האם אני הולך לכתוב את כל הקלישאות הרגילות על למה השם ברא אותי הומוסקסואל, או למה הוא אסר עליי את דבר שאני מתאווה לו? לא. אין לי כוח לזה, מספיק נכתב על זה (בינתיים) על ידי גדולים וטובים ממני.

אני אפילו לא אגיב על משל הקדר. חבר שלי השאיל לי את הספר תריס של אמילי עמרוסי (אם אתה קורא את זה תתקשר אני צריך להחזיר לך את הספר). ספר חביב, לא יותר. שם מופיע משל הקדר, אני מניח שהיא לקחה את המשל מאיפה שהוא, אני לא מצאתי את המקור. כדי לבדוק אם הכד שהכינו מוצלח, הקדרים מכים עליו. אבל רק הקדר יודע את העוצמה של המכה כי אם היא תהיה חזקה מדי, הכד ישבר; ואם תהיה חלשה מדי היא לא תבדוק את חוזק הכד. כך הקב"ה יודע לתת לכל אחד את המכה המתאימה שלו.

אבל לא, לא אכנע לקלישאות (או שכן?). לא אגיב על המשל.

זה שהחג ישב לידי בבית הכנסת, מעין חוזר בתשובה נחמד, שביקש קצת עזרה בתפילות, התנצל בפניי במוצאי החג על ההטרדה בזמן התפילות. אבל הוא גם רצה לשאול שאלה. הוא שם לב שבדיוק בזמן קריאת התורה ביומיים של החג לא הייתי. התחמקתי מלהשיב לו.

אבל כבר כמה זמן אני לא מקשיב לקריאת התורה. וזה בגלל הכעס שלי על השם. הייתי בריאיון אצל פסיכולוג שכותב עבודה בנושא הומואים והיה זקוק למרואיינים. כששמע שאני יוצא בקריאת התורה בבית הכנסת הוא הציע שזו הדרך שלי להתמרד בהשם. לפי דעתי זה פשוט יותר, בתורה כתוב מה שאסור לי לעשות ואת זה אני לא רוצה לשמוע.

וזה לא מפריע לי שאני כועס עליו (או עליה – לשם התקינות הפוליטית). הפוך, העובדה שיש בי רגשות מעידה על קשר טוב, על כך שעדין אכפת. לא כועסים על מי שלא אכפת ממנו (או ממנה.)

פשוט נזכרתי בדברי המשנה בבא קמא האומרת שאדם צריך להיות רחמן ולסלוח לאלו שפגעו בו. והמפרשים מסבירים שהרי השם עובד במידה כנגד מידה, ואם אדם רוצה שהשם יסלח לו אז הוא קודם צריך לסלוח לאחרים. וכל הימים לפני ראש השנה עמדתי וחשבתי אם אני מסוגל לסלוח להשם. אם אני רוצה שיסלח לי – אני צריך לסלוח לו.

בדיוק לפני מנחה של ערב החג חבר שלי ראה שאני קצת מבולבל, ושאל אותי למה אני מצוברח. רציתי להגיד לו שאני מתאר לעצמי שבכל החיים שלו הוא לא עבר חצי ממה שאני עובר, אבל למדתי לסתום את פי, ואולי טוב שכך. נזכרתי בחבר אחר שאמו נפטרה לא מזמן. אני לא יודע אם הוגן להשוות, אבל הרגשתי שלפחות הוא לא יוכל לאכזב אותה, כמו שאני רואה אצלי. יש איזה שהוא הבדל בין מאורע חד פעמי ובין הצורך להמשיך לחיות. חז"ל מגדירים את ההבדל כהבדל בין למות על קידוש השם ובין לחיות על קידוש השם.

אז מה עושים? בינתיים כועסים. זה לא אומר ששורפים גשרים, וזה לא אומר שמפסיקים לדבר.

היה לי ראש השנה מצוין, נהניתי להתפלל, לשפוך את הלב, ולשפוך דמעות על הסידור. אני מקווה שהשם הקשיב לתפילות שלי וקרא את הרשומה הזו. ככה הוא (או היא) יבין למה יצאתי בקריאת התורה, פעמיים.