עצרתי טרמפים, ועצרה לי המשאית שמובילה מכוניות. הנהג אמר לי "אין לי כאן מקום מקדימה אבל טפס אל אחת המכוניות". הנהג ממש אהב לעצור טרמפים כי הוא אסף עוד 19 איש, לכל אחד הייתה מכונית משלו. הוא עבר את המהירות המותרת, וכולנו קיבלנו דוח.)סטיבן ווריט(
כל
דקה מועלות ליו-טיוב שישים שעות צפייה. כדי להבין את המספר הזה צריך להבין שכדי
לראות את כל מה שמועלה לאתר ביום אחד ייקח כשמונה שנים. אין ספק שאתרי שיתוף
הסרטונים, ובראשם יו-טיוב, שינו את האנושות. בלי יו-טוב לא היה לנו ג'סטין ביבר.
הילד נהיה כוכב עליון מזה שאמו העלתה שירים שלו ליו-טיוב.
היום
מפיקים מחפשים את הכישרונות הנעלמים הללו ביו-טיוב, ומחתימים אותם מהר-מהר, ושם
הרבה פעמים נעצר התהליך.
אחת
התופעות הנוספות שהתפשטה ביו-טיוב היא ה-flash mob – קבוצה של אנשים שעושה
משהו איפה שהוא, לרוב משהו מוזר, ובמצלמה נסתרת הם מצלמים את עצמם ואת תגובת
האנשים התמימים, והפחות תמימים.
אם
ראיתם את הסרטון של אנשים שמתחילים ריקוד מתואם בכל מיני מקומות בעולם – זה מה
שאני מדבר עליו. גם בארץ היו כמה הופעות רחוב מעין אלו, והדבר הפך להיות נפוץ
מאוד. זה שכיח כל כך שזה כבר הפך למשהו ממוסחר שחברות מארגנות כפרסומת לעצמם,
ביזארים יותר או פחות. למשל חברת מזון לתינוקות הביאו נשים כאילו בהריון לרקוד
בריקדאנס ברחוב. כמו כן, תאמינו או לא, אבל יש תכנית ריאלטי שכל כולה הפתעת אנשים
בעזרת flash mob.
הריקודים
הם כבר לא משהו מיוחד, וכל מיני ארגונים מנסים להעלות רעיונות חדשים ומוזרים, כמו
אנשים שקופאים על מקומם למשך שתי דקות, אנשים שמתחילים לשיר מחזמר באמצע מזללה,
מלחמת חרבות באמצע גן ציבורי או הליכה לים בבגדי ערב. האפשרויות רבות מגוונות
ומשעשעות מאוד (לרוב.)
אחד
הארגונים הגדולים הוא Improv Everywhere שעושה דברים כדי לשמח
אנשים על הדרך, כמו להגיע למגרש מיני גולף ולהפוך את זה לאירוע ספורט טלוויזיוני.
שמעתי
הרצאה של ראש הארגון. הוא אמר שאנשים אומרים לו שהוא ושאר המשתתפים סתם מבזבזים את
הזמן שלהם. הוא אמר שזה לא שונה מאנשים שיש להם כל תחביב אחר, כמו צפייה במשחקי
כדורגל, צפייה בסרטים, בניית דגמי מטוסים או איסוף דגמי רובוטריקים.
בהמשך
הוא סיפר שכאשר הם רוצים לעשות מיזם, הם שולחים לרשימת התפוצה שלהם תאריך, שעה,
מקום ודברים שצריך להביא, ואז אנשים באים. ומסתבר שאנשים באים בהמוניהם. אם ראיתם
את הסרטונים ראיתם שאין להם בעיה להשיג מעל מאה אנשים בשביל המיזמים שלהם, והכל
בהתנדבות.
בכתבה
בעיתון שנעשתה בנושא, ניסו להבין מדוע אנשים כל כך ממהרים להצטרף למיזמים האלה. הם
ענו תשובה שלפי דעתי נכונה להרבה נושאים. הם ענו שאנשים רוצים להרגיש חלק מקהילה,
להיות ביחד עם עוד אנשים שכמותם, גם אם זה לכמה רגעים.
הצורך
בקהילה הוא דבר חשוב ביותר. האדם הוא יצור חברותי. עוד לפני הציווי האלוקי לא טוב
היות האדם לבדו, האדם היה צריך עוד משהו לצדו, ולא רק כדי להאשים מישהו בטעויות
שלו.
אנחנו
אוהבים להיות מוקפים באנשים שיש לנו איתם תחום עניין משותף. בגלל זה אנשים אוהבים
כל כך את האוניברסיטה, אך שונאים את התיכון. הרי לרוב, הקשר היחיד בין חברי הכיתה
בתיכון זהו שנת הלידה והמיקום הגאוגרפי. ואילו באוניברסיטה חבריך לכיתה הם אנשים
שרוצים להצליח באותו מקצוע שאתה מתעניין בו, ולכן כבר מתחילה יש פוטנציאל לתקשורת
טובה.
ואם
זה כך בכל תוחם אחר בחיים, על אחת כמה וכמה כאשר יש קהילה עם סוד. אלו אנשים שמתקבצים
ביחד כנגד כל העולם. שומרים זה על זה ומספקים נחמה ומרגוע.
האפשרות
להגיע למפגש של הקבוצה ולשמוע חוויות דומות אך שונות, לשמוע שאנשים מתלבטים באותם
לבטים ושואפים לאותן שאיפות – זה משהו שיכול כפשוטו להציל חיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה :)
ויום מצויין