כולנו קצת מוזרים, ואנחנו אוהבים לחשוב שיש אנשים שיותר מוזרים מאתנו. אני בטוח שיש אנשים שמסתכלים עליי וחושבים "טוב, לפחות אני לא מוזר כמו כמוהו". ואני חושב "לפחות אני לא מוזר כמו האנשים שנמצאים בבית המשוגעים". והאנשים בבית המשוגעים חושבים "לפחות אני תפוז"(ג'ים גפיגן)
לאחר
הרשומה משבוע שעבר על ראש השנה, קיבלתי תגובות תומכות, שהאמת עזרו לי לא מעט. כאן
המקום להזכיר שאפשר להשאיר גם תגובות כאן באתר ולא רק לשלוח מסרונים ודוא"ל.
נכנסתי
ליום כיפור, כולי חיל ורעדה, כולי מתח מפני יום הדין הגדול והנורא. גם כולי מבואס
מזה שהחלטתי לא לטבול לפני החג. תזכורת לנדב של שנה הבאה – אם נכתבת בספר החיים,
לך שנה הבאה למקווה. אני בטוח שלא תזכור, אבל זה שווה ניסיון.
בכל
מקרה אני כולי אחוז שרעפים. ושתי שורות לפניי וארבע כיסאות שמאלה, עומד בחור בערך
בגילי, 22 וקצת, והוא מחייך. כולו אומר אושר על זה שהוא כאן. לא ראיתי אותו קודם
ואני מכיר את כל מתפללי בית הכנסת. עקבתי אחריו מבעד למסך הדמעות של הווידוי, והוא
ממשיך לחייך. הוא ממש מאושר. אמרתי לעצמי שזה ממש מוזר. בטח יש לו בעיה.
אל
תקפצו עליי. זה לא שאני חושב שכל מי שמחייך יש לו בעיה. אך יש קטע
ב"חברים" שרייצ'ל נפגשת עם מראיין והיא משום מה מתחילה לשיר פתאום,
ושואלת "למה אנשים הפסיקו לפצוח בשיר ספונטני?" והמראיין אומר לה
"אולי כי אנשים החליטו שזה מוזר". מיותר לציין שהיא לא קיבלה את העבודה.
אני אומר שהרגשתי שיש לו בעיה מכיוון שהחיוך שלו היה נראה לא במקום.
שאלתי
את הגבאי של בית הכנסת על אותו בחור והוא אישר את אשר ניחשתי. הבחור משתקם מפגיעה
נפשית.
חשבתי
לעצמי – הוא נראה מוזר. ואז הסתכלתי סביבי. אני צריך להקדים ולומר שבבית הכנסת שבו
אני מתפלל קוד הלבוש כולל לא אחת חליפה ועניבה. ואכן גם ביום הכיפורים השנה
הסתובבו המתפללים עם חליפה עניבה ו… כפכפי אצבע, ולמחמירים קרוקס. חשבתי לעצמי
שאנחנו נראים מוזרים.
הכל
עניין של נורמה חברתית. בהערת אגב אגיד שגם הגישה של החברָה להומוסקסואלים היא
נורמה חברתית ולא נורמה דתית.
לוּ
כולנו היינו מחייכים כל הזמן, אז הבחור לא היה נראה שונה, ואני לא הייתי שם לב
אליו. יש היום כל כך הרבה ספרות בנושא שצריך לחייך, ואיך לחייך והבעיות שנובעות
מחוסר חיוך. אני אפילו כמעט מוסמך להיות מדריך של יוגה צחוק, שבה המשתתפים מכריחים
את עצמם לצחוק ולחייך. אז התחלתי לחשוב למה אנחנו לא מחייכים כל הזמן.
"אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה" (רמב"ם הלכות
יסודי התורה פרק ז), "נבואה נתנה לשוטים" (מבוסס על בבא בתרא יב:),
"יוסיף דעת יוסיף מכאוב" (קהלת א, יח).
חבר
שלי שהוא גם הומוסקסואל, נקרא לו איתן, אוהב לשאול היכן הם אותם חלומות שחלמנו
בתיכון. החיים שלנו היו אמורים להיות שונים לחלוטין. בסיום התיכון ישבנו ורשמנו על
פתקים איפה אנחנו רואים את עצמנו בעוד כמה שנים. סגרנו את החלומות במעטפה ואנחנו
מחכים לטקס הפתיחה.
אני
זוכר מה רשמתי: בית משפחה עבודה, כל הדברים הרגילים (שדרך אגב גם הם נובעים מנורמה
חברתית). ככל שהזמן מתקדם, אני מתרחק מאותם חלומות שחלם אותם ילד בן 18, ואם יורשה
לי –ילד טיפש בן 18.
כאשר
אתה לא יודע איך עובד העולם האמתי אפשר לחלום, אפשר להיות שמח. ואז המציאות באה
וטופחת על פניך. ואם אתה עדין מחייך אחרי זה, אולי כדי ללכת לבדוק מה הבעיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה :)
ויום מצויין