מצע מנותק...

נכתב במקור בשביל עלון "בריש גלי" לכבוד שנת השמיטה.

לעמוד הפייסבוק שלי

משהייתי שתיל קטן דאגתי לא התערב עם זרעים אחרים,

השפעה לא טובה קרא לזה החקלאי, כלאיים לחשו שאר העצים.

שלוש שנים נשמרתי מכל רע, מכל משמר שמרתי על עצמי ועל הסובבים אותי.

בשנה הרביעית המאמצים החלו לשאת פרי, התחלתי להרגיש שאני נותן, שאני חלק מהסביבה הפרודוקטיבית.

בשנה החמישית הרגשות אך התעצמו, אני יכול כבר להעניק ולא רק לקבל חשבתי לעצמי.
ניסתי בכל כוחי להעניק ולהעניק.

לנגד עיניי עמדו סיפורי גבורה על עצים שנתנו את עצמם, בניהם: העץ הנדיב, והאקליפטוסים מאגמון החולה.
פירותיי חולקו לתרומות ומעשרות אפילו על לקט שיכחה ופאה החקלאי לא ויתר.
רציתי להסתיר בין העלים קצת יותר פירות שיהיה לעניים יותר בבואם לאסוף את חלקם,
אך מסתבר שאסור, זו לא נחשבת שכחה אם הקוטף לא יכל לראות את זה.

החקלאי היה לאבי הגשמי והרוחני הרגשתי אליו קרבה גדולה, אליו ואל אמא אדמה.
בזמן הקטיף התפללנו שחרית ביחד כשהוא בראשי,
וכשאכל תוך כדי עבודה דאגתי לקרב אליו את הפירות היפים ביותר וכשבירך נענעתי את אמירי בכוונה עצומה.

כך עברו עלי כשנתיים נפלאות והייתי מאושר.

בתחילת ניסן התחיל השינוי, החקלאי לחש לי שבראש חודש יביא את ילדיו כדי שיוכלו לברך את בירכת האילנות בהזדמנות הראשונה שאפשר. 
כמה התאמצתי להוציא פרחים ראשון, כשהילדים הגיעו כבר הייתי מקושט לגמרי.

לאחר הברכה החקלאי הסתכל סביבו ואמר: אילנות, אילנות במה אברככם? שכל נטיעות שנוטעים מכם יהיו כמותכם. ובזמן שכל חברי הזדקפו בגאווה, משהו בי התכווץ, לא הבנתי ממה הם כל כך מאושרים? בי לא בער שום רצון שכזה. חשתי שונה, מושפל, רע. הרגשתי שאין לי את מי לשתף. 
לא רציתי לפגוע בחקלאי היקר.
שאר העצים לא היו מסוגלים להבין מה שעובר עלי.

חלף הזמן ואני קומל.
החקלאי הרגיש שמשהו קרה,
ולחץ עלי בדרכו המיוחדת והרכה, 
לאט לאט נחשפתי בפניו, 
מתקלף בפניו, 
שיכבה אחר שיכבה.

החקלאי כעס, הוא לא הצליח להבין אותי.
הוא הטיח בי דברים קשים, ולולי שיש איסור לשחית עצי פרי אני לא יודע מה היה עושה לי,
או הייתי עושה לעצמי.

הפתרון שלו היה ניתוק, מצע מנותק. הוא שם אותי עציץ שאינו נקוב, מנותק מהאדמה שכה אהבתי.
ובזמן שראיתי את חברי מתכוננים לשנת השמיטה, ולמדים את ההלכות עם החקלאי.
ידעתי שלי זה כבר לא יקרה.
אני לא שייך לעולם הזה יותר.
אני מנותק. 

ניתקו אותי.