סליחה ומחילה

 ספוילר (אבל לא באמת) בסוף הסרט (הארוך מידי) PRAY AWAY של נטפליקס. עולה השאלה האם אפשר לסלוח לגיבורי הסרט. 

הסרט מספר את סיפורם של גברים ונשים שהיו ראשי התנועה של הEX-GAYS, (אנשים שטענו שהם השתנו בעקבות טיפולי המרה)  והיום הם מודים שלא היו דברים מעולם. אנשים, שחלקם שיקרו ביודעין לגבי הנטייה המינית שלהם, שדחפו אנשים אחרים לטיפולי המרה. 

גילוי נאות ראשון: הייתי בטיפולי המרה כאשר הייתי בן 18, הלכתי מ"רצוני החופשי". ה"מטפל" שלי הורשע בבית המשפט במעשים מגונים ב"מטופלים" שלו. בי הוא לא פגע מינית. 

גילוי נאות שני: בתחילת דרכי בעולם הגאה בגיל 27, הייתי בוועד של ארגון הומואים דתיים שתמך בטיפולי המרה ואף גייס כספים לאפשר טיפולי המרה לאלו שידם אינה מסגת (קטינים?). עזבתי את הועד כאשר מקים הארגון ויו"ר העמותה סירב להוריד מהעמוד הראשי של האתר הפניה לאותו ארגון שעושה טיפולי המרה (שאליו אני הלכתי), בטענות שונות, אחת מהן הייתה שאם נוריד את ההפניה נאבד תמיכה של רבנים. נעשה שינוי בתקנון העמותה לאפשר הדחה שלי מהוועד, לאחר שהמליאה אישרה את השינוי, התפטרתי. לאחר זמן ירדה ההפניה, אך הייתה חבירה לארגון אחר שמבצע טיפולי המרה. אותו הומו שהיה יו"ר הארגון למיטב ידיעתי, עדין תומך בטיפולי המרה, ומעולם לא התנצל על הפניה לאותו ארגון ומטפל שפגעו מינית במטופלים או על הפניה בכלל לטיפולי המרה. 

גילוי נאות שלישי: אני חושב שהמאבק בטיפולי המרה לא צריך לנבוע מכך שטיפולי המרה פוגעים (והם פוגעים) או שהם ללא הצלחות (והם ללא הצלחות) אלא בגלל שאין בעיה בלהיות להט"ב ולכן אין צורך לפעול לשינוי הנטייה המינית (או המגדרית). 

גילוי נאות רביעי: אני ממש רוצה לשמוע מה תומכי טיפולי המרה אומרים על הסרט. אשלח מחר שאלה למישהי שאני מכיר. 

נראה לי שזה מספיק גילויים נאותים. 

אנחנו בתקופה בשנה של חשבון נפש, יום כיפור עבר, עוד מעט שמחת תורה. ואני תוהה האם אני מסוגל לסלוח לאותו הומואים לסביות וביסיות שמופיעות בסרט (ואחרים שלא) שקידמו אג'נדה כל כך פוגענית. שללא ספק פגעה פיזית, נפשית, כלכלית, זוגית, מינית ובעוד דרכים, בהמוני אנשים. ללא ספק אנשים התאבדו בגלל האג'נדה והטיפולים שהם קידמו. 

האם סרט שבו הם מודים בטעויות שלהם, מספיק? 

דברתי עם חבר והוא אמר שחייבים להיות מסוגלים לסלוח לאנשים. אדם ריצה את עונשו, עשה תשובה, מודה בטעות שלו ופועל לתקן אותה. מגיע לו/ה הזדמנות שניה. שאלתי אותו האם אותם דמויות אכן ריצו את עונשים? הוא התפתל ושאל אם השנים שהם היו בארון נחשבות עונש? 

אולי זו הנקודה? כשאני הלכתי לטיפולי ההמרה שלי, עשיתי אז זה מרצוני החופשי... אבל לא באמת... זה המסר הגלוי והסמוי שהחברה שלחה לי. הרב שלי בישיבה התיכונית דיבר על "זה" ואמר ש"זה" לא משהו שמגדיר אותך אלא משהו שיש לך. האם הוא שלח אותי לטיפולי המרה? לא. האם הוא שלח לי את המסר שאני צריך ללכת לטיפולי המרה? כן. 

אותם אנשים, האם הייתה להם ברירה אחרת? מצד אחד החברה הסלילה אותם לשם לגמרי, במיוחד כששומעים את הסיפורים האישיים שלהם. מצד שני, אנו דורשים אחריות מאנשים על המעשים שלהם, במיוחד כאשר הם משפיעים על אנשים אחרים. ולא משנה כמה הם מסכנים. 

ועם דבר אחד אני מאוד מאוד מסכים עם דברים שנאמרו בסרט, כל עוד תהיה תחושה שלהיות להט"ב זה לא בסדר, אנשים ינסו ללכת לטיפולי המרה, לא משנה אם זה יאסר בחוק, או בכלל האתיקה. או אם יהיו דוברים אקס-גייז שיהללו את התוכנית. האם הם אמרו את הדברים כדי להוריד את האחריות מעצמם? כבר בסרט הם מציינים שיש את אלו שמחליפים אותם בייצג של "אקס-גייז" 

ואני כמובן רוצה להזכיר את הסרט  "הטיפול" הישראלי שיצא השנה. שהיה לי מאוד קשה איתו. לא רק בגלל מה שרואים בסרט, אלא, ואת זה גם אמרתי לבמאי ולמפיק, אשר אמרו שהם רוצים להביא את הנושא "טיפולי המרה" לדיון. אמרתי אנחנו לא נמצאים בשלב בהיסטוריה שבו אפשר לנהל דיון נקי על הלגיטימיות של "טיפולי המרה" אלא אנשים עדין הולכים לשם כי הם מרגישים שאין להם ברירה אחרת. 

אז האם לאותן דמויות, לא היתה ברירה? אולי הם היו שבויים בתפקיד חייהם?

רציתי לרשום שאני עדין מבולבל והסרט השאיר אותי עם תהיות. אבל מחקתי את השורה הזו. אני כנראה פשוט לא סולח להם עדין. האם אני רוצה שיענשו? לא. אבל אני כן רוצה שהם יעשו יותר. 

סרט זה לא מספיק. 

תמונה מתוך נטפליקס

תמונה מתוך הסרט הטיפול ניתן לראות את הסרט (כאן)

עדכן, אני מניח

 בהמשך לשבוע שעבר ונושא היציאות מהארון, השתתפתי בסרט "חתונה הפוכה", סרט חשוב על התופעה של נישואים של הומואים ולסביות לבני המין השני. הייתי שם כמה דקות ספורות אבל אנשים שמו לב אלי. מישהו אפילו התחיל איתי בפייסבוק, אנשים בגריינדר אמרו לי תודה, היו גם שיחות עומק, זוגיות לא יצאה מזה.

אבל קרו גם דברים לא נעימים, לא רק בעקבות הסרט אבל כן בתקופה האחרונה.  ואנשים לא יודעים את זה, אבל אני נשבר מדברים כאלו. אני מוסיף פה צילומי מסך לדוגמא, אני לא יודע מי כתב לי את הדברים, הם יודעים מי אני. קשה לי במיוחד שזה מגיע מאנשים שפעלתי למענם, אחד מהם אפילו היה אצלי בבית באחד (לפחות) מהאירועים שאירגנתי.
הרבה זמן התלוננתי, חצי בצחוק, שאין לי אקשן בפייסבוק שלי, שאני לא מצליח לעצבן מספיק את האנשים הדתיים-הומופוביים. חשבתי שאני גיבור, כל יכול, שיכול להתמודד עם כל הודעה והערה שתופנה אלי.

אני לא. טעיתי.

אני לוקח צעד אחורה, לא חוזר לארון, אין לי ארון יותר לחזור אליו בנושא. אבל חזרתי לבלוג. לאנונימיות שהוא נותן לי. מחקתי את אפליקציות ההכרויות, חשבתי גם לסגור את הפייסבוק אבל אני מרגיש שאני צריך אותו. זה שבר אותי.

זה מגיע גם בתקופה נוראה של הקורונה שגם כך אני מרגיש לבד. וברוך ה' יש חברים שנמצאים ברדיוס קילומטר, אז שומרים על קשר, אבל המרחק מהמשפחה וחברים קשה לי. זה פעם ראשונה בערך שהם ישמעו על זה ועל מה שכתבתי כאן.

הצד הטוב בכל זה שהתחלתי לכתוב על דברים אחרים בעמוד שלי בפייסבוק וזה מושך שיח ודיאלוג ובעקבות המעגלים השונים בחיים שלי מעניין לראות את הערבוב של האנשים שכותבים ומגיבים אחד לשני. רבנים ולהטבים מבוגרים וצעירים נשים וגברים - שמדברים על החיים עצמם.

כתבתי על התפילה ביום כיפור, חשבתי שזה לא יעניין אף אחד, עלו לי דמעות כשאנשים מכל מיני כיוונים התחברו לזה. האם הייתי נישתי מידי לכתוב רק על נושאים להט"בים? אז אני חוזר לכתוב בבלוג, מקווה להתמיד להעלות דברים בימי חמישי.

דניאל זמיר - ביסקסואל

קצת מוזר לי לכתוב על יציאה מהארון של מישהו דווקא בבלוג שהוא חצי אנונימי. אבל אולי זה העניין הפומביות הזו, היציאה הזו מהארון.

מותר לאדם לרצות להיות בארון, ומותר לאדם לצאת ממנו בקול תרועה. כל אחד ומה שמתאים לו, או האג'נדה שלו או שלה.

בשנים האחרונות לא מעט מפורסמים יצאו מהארון, הרבה פעמים, גם לקדם את עצמם ו/או את הקריירה שלהם. אמר לי כבר כתב בעיתון נחשב שאם מפורסם רוצה כתבה לקידום קריירה אך מסרב לצאת בה מהארון הם קוברים את הכתבה, "זה מוכר עיתונים" הוא אמר לי. טוב הוא לא אמר את זה כך, הוא אמר "זה לא פייר כלפי הקוראים" או משהו כזה.

כבר אמר יו"ר חברותא לשעבר, דניאל, "אשרינו שהגענו לדור שבו כדי לקדם את עצמך אתה יוצא מהארון". זה לא היה כך בעבר. אני מניח שזה עדיין עלול לפגוע בקריירה במקומות מסוימים גם כיום.

יש מפורסמים שאומרים שזה כיוון שלא יכלו לשתוק עוד, או כי הם מרגישים שהם חייבים לעזור לקהילה שאליה הם משתייכים, גם אם הם לא בחרו להשתייך לה. וגם יש להם דיסק חדש - סליחה על הציניות
עולה השאלה - והיא אמיתית כל כך, האם עדיף מההתחלה לצאת מהארון או לחכות שתהיה לך הכרות והשפעה ואז היציאה מהארון יותר משמעותית. בעיות של הדור החדש.

בשבת האחרונה שהיא גם השבת האחרונה של השנה מפורסם, אני לא הכרתי אותו, בשם דניאל זמיר יצא בעלון שבת עולם קטן כביסקסואל. המטרה של העלון היתה להגיד שבעצם אין לגיטימיות לחיים הומו-רומנטיים כי בעצם כולם בי-סקסואלים וצריכים לבחור להיות עם המגדר השני. לא יודע מההמטרה של דניאל זמיר.


המראיינים לא ניסו להסתיר את המטרות שלהם, הם החניקו כל אמירה פרו להט"בית, הדגישו כל מה שנגד. הם אפילו לא יכלו לעלות על דעתם שלהט"בים יכולים להיות מאושרים: "אתה מאמין להם?"

זכותו של העלון להיות בעל אג'נדה, גם זכותי. ואני ממש שמח שדניאל זמיר יצא מהארון. זה עוד ייצוג להט"בי ככה או ככה, הייתי שמח שהוא היה פחות נחרץ בדעותיו, "הכל פסיכולוגי" אבל בס"ך הכל כל הכבוד לו על היציאה מהארון, ואיך אומרים. ברוך הבא לקהילה, ובהצלחה עם הדיסק החדש.

נ.ב. באופן אירוני היחיד שבארון בכל הכתבה הזו (ואחר כך גם בפייסבוק) זה דעת התורה שאיתו הם התייעצו, למה לא מפרסמים מי הרב הזה? אולי הרב המיסתורי הוא הסיפור הכי גדול פה.

תיסכולים

עכשיו 2:24 בבוקר, חזרתי לחדר שלי במלון. שאר החבר'ה נשארו במסיבה מי יודע עד איזו שעה היא תמשיך. הדיג'יי דווקא טוב, כך כולם אמרו, משקיעים בנו פה בסמינר. באמת משקיעים.
הביאו לפה אנשים מדהימים, מצד אחד אנשים עושים דברים נפלאים מצד שני אנשים שבתחילת הדרך שלהם, דרכם האקטיביסטית. כולם ממש נחמדים, כל מאה ארבעים ותשעה האנשים. המון אנשים. יותר מידי אנשים. יש פה כמות גדולה של להט"בים כך אמרו לי. אני לא מצליח לזהות. לא יודע למה. אולי כמות האנשים האדירה שצריך להכיר בארבעה ימים.

אני מוצא שקשה לי יותר להתחבר להטרואים, זה מתסכל אותי.
מצד שני אני לא מצליח למצוא פה להט"ב להתחבר אליו או אליה, גם זה מתסכל אותי.
על הסמינר עצמו אכתוב בפוסט אחר, וזה פחות מתסכל אותי, לפחות יש תוכנית.

השיא של התסכול במסיבה. אני לא בטוח אם זה השיא, אבל זה בטוח מיוחד כי זה גרם לי לכתוב את הטור הזה בשעה הזו במקום ללכת לישון.

אני כרגיל לא רוקד כשיש בסביבה הטרואים זה מוזר לי. אפילו בגיי בר. החלטתי שהפעם כן הייתי צריך להשתחרר. ואני מאוד אוהב לרקוד. ואפילו אמא שלי אמרה לי שאני רוקד יפה.

אז בהתחלה רקדתי בצד, ולצידי עוד לסבית. חשבתי שאולי עוד כמה הומואים ירקדו איתנו, אבל הם רקדו עם "כולם", הם ממש לא רקדו אחד עם השני, ושאלתי את עצמי האם זה בגלל שהם לא רוצים ש"כולם" יסתכלו עליהם כמשהו חריג, לי זה לא היה מפריע.

אז חשבתי אולי גם לרקוד עם "כולם"

עצירה: אני שומר נגיעה, דיברתי על זה בסמינר, זה היה נושא לשיחה.

לא היה לי עם מי לרקוד, גברים לא, נשים לא. נשמתי עמוק.
רקדתי עם נשים ללא נגיעה, זה היה מעניין, הן ממש נהנו.
אני לא אגיד שסבלתי אבל היה לי חסר משהו.
מסביבי הזוגות מתקשרים בעזרת מגע, מדברים ללא מילים, מקשיבים בעזרת תנועות. ואני מרגיש את החוסר הזה.
בשלב הלימבו של המסיבה אחד תפס לי את היד כשעברנו מתחת למקל, מיהרתי לעזוב לו את היד, כשהמחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה, "אני לא רוצה שתדבק לו סטיגמה."
את הדיון מה זה אומר אשאיר לשעה יותר שפויה.

יש שני אנשים בכיסא גלגלים בסמינר, והביאו אותם לרקוד. רקדו מסביבם, תקשרו איתם גברים ונשים. חשבתי על ההבדל ביננו, על הנראות שלו על הנראות שלי.
על כך שאנשים מוכנים לרקוד איתו כדי שירגיש שייך. האם היו מוכנים לרקוד איתי כדי שאני ארגיש שייך? האם גם לי יש נכות שצריך להתייחס אליה, האם היא הדת? ההומוסקסואליות? שניהן ביחד? משהו אחר?

מידי פעם עצרתי להסתכל סביבי, מידי פעם רקדתי עם אחת או אחרת.
פעם אחת בחור אחד רקד איתי, דווקא בחור דתי, לעשרים שניות זה הרגיש טוב ונחמד, ואז חשבתי שוב על "כולם" ועליו.

והלכתי הצידה. שוב.
חשבתי: למה אנחנו רוקדים עם החריג? לשמח אותו? מתוך רחמים? הבחור שרקד איתי כנראה עשה את זה כי הוא חשב שזה מגניב לרקוד עם גיי, האם אני כלי משחק? קוריוז?

בשתיים עשרים וארבע עזבתי את המסיבה וחזרתי לחדר שלי לכתוב את הפוסט הזה, עכשיו אני יכול ללכת להתקלח.

לפייסבוק

ערב הקהילה הלהטב"ק הדתית

לפני מספר חודשים השתתפתי בערב קד"ג הראשון שנערך בירושלים. היתה פעילות נפלאה שניכר כי הושקעו מאמצים רבים בהכנתה. הערב היה מדהים. על כן כשהתוודעתי לערב קד"ג 2 שפורסם כערב בסימן חברתי יותר, ללא ספק ידעתי שאני רוצה לקחת בו חלק. כחברת ועדה מנהלת של ארגון בת קול לסביות דתיות, אני מכירה היטב את הנפשות הפועלות ומיד קיבלתי וגם העברתי הלאה את המודעה המבשרת על הערב.

לא רחק הזמן עד שגם רכשתי לי כרטיס והזמנתי חברים וחברות מהקהילה להצטרף. את האירוע ראיתי מפורסם בפייסבוק ואף פרסמנו אותו בניוזלטר של בת קול ובעמוד ובקבוצה בפייסבוק של הארגון. בערב עצמו, אע"פ שהיו בלת"מים ובוטלה אחת ההופעות המתוכננות, נדב – מארגן האירוע הראוי לשבח, ידע להתמודד עם הנושא בהצלחה רבה ובחן.

הערב היה נעים מאוד, ואף חולקו לא מעט פרסים ושקיות מתנה לכל אחד מהנוכחים והנוכחות. למופע האומנותי נדב הביא את נמרוד הראל. מיותר לציין שבתור ציניקנית, עליתי לבמה כמתנדבת ונדהמתי לגלות שגם המוח שלי נפל בקסמיו של נמרוד. אם לסכם את האירוע, שמחתי לקחת בו חלק ואני מקווה שנראה יותר אירועים משותפים לקהילה הגאה הדתית. שבחים מגיעים לנדב על ניצוח ללא רבב והמון השקעה ותשומת לב.

בברכה,

אתי חדאד

אל הקבוצה הצעירה של חברותא הגעתי דרך האתר של חברותא, שלחתי מייל ל'חבר מקשיב', פרויקט של חברותא שמפנה אנשים דתיים שמתמודדים עם נטיות הומוסקסואליות לדבר עם אדם אחר שיש לו את אותה התמודדות.

התקשר אליי נתי, ביקש שאספר לו את הסיפור חיים שלי והציע לי להצטרף לקבוצה של הומואים דתיים בחברותא, שמחתי על ההצעה וישר בשיחה הראשונה הרגשתי שאני חלק, שיש לי מקום שיהיה לי טוב בו.. כחודש אחרי שהצטרפתי לקבוצה, דיברנו בקבוצה על ערב שחברותא מארגנת לקהילה הלהט"בית הדתית. היה נשמע לי חשוב להגיע לערב שהוא רק לדתיים בקהילה והערב היה נשמע מעניין, שאלתי חבר אחר אם הוא רוצה לבוא איתי.

הגענו ואני חייב להודות שההתרגשות הייתה גדולה, לא בהכרח בגלל התוכן, בעיקר בגלל הרעיון להגיע לערב כזה.

רק בחצי שנה האחרונה התחלתי תהליך של יציאה מהארון וסיפרתי לאנשים וכבר יש משהו שהוא נותן לי כל כך הרבה מרחב ומקום להיות מי שאני, התוכן, ההומור, האנשים, הכל היה סביב התחושה שיש לנו מקום ושיש עוד אנשים שמתמודדים כמוני את אותן ההתמודדויות האלה.

הייתה גם תחושה שהערב הזה מקל עליי, הוא מקל עליי מהרצון להתחבא, לקחת טיפה פסק זמן מהמאבקים היומיומיים, מהמלחמות הפנימיות הבלתי נגמרות וליהנות, לצחוק, לא בהכרח כי זה היה הערב הכי מצחיק בעולם, אבל בהכרח בגלל התחושה הנוחה שהוא ייצר אצלי. בסוף הערב עלתה על הבמה מישהי טרנסג'נדרית  שאמרה דבר תורה, והתחושות התעצמו, אנחנו לרגע לא שוכחים את היותנו אנשים שנאבקים יום יום בעצמינו ובטח שלא שוכחים את היותנו אנשים מאמינים, דתיים, אוהבי ה' ומאמינים גדולים בתורה, זה גם חלק מהיום יום שלנו, מהשיח שלנו, ממי שאנחנו ואנחנו לומדים לשלב בין שני העולמות. הנה, חשבתי לעצמי, יש דבר כזה להט"ב דתי.

לכל המארגנים של הערב, מתוך שאיפה לקבלה עצמית של כל אחד ואחד ושילוב אמיתי בחברה הדתית ובחברה כולה

יעקב

----

התוכניה:

מתנות ממעגל הנתינה:

 

מתוך חבילות השי:

הדברים שאמרתי בכנס בית הלל

שלום וברכה שמי נדב שורץ סגן יו"ר חברותא הומואים דתיים וכיום גם רכז קהילה בבית הפתוח.

דבר ראשון ומעל לכל אני רוצה להכיר בעובד החשובה שארגון חשוב כבית הלל החליט לעסוק בסוגיה בגלוי ובקול רם, בלי צורך להתחבא או להישאר בארון. אני רוצה גם לציין שזו פעם ראשונה שגם הוזמנו אל שולחן הדיונים הומואים ולסביות לשאת את דברם ולהעיר הערות.

אני רוצה להגיד שאני אישית דנתי עם הרבנים וראיתי כמה שכוונתם טובה, ואם אני מעביר פה ביקורת היא מתוך הבנה שנעשה כאן דבר חשוב, ויש לנו אוזן קשובה.

ואולי דווקא בגלל זה הפתיעה אותי שורת הפתיחה:" מסמך זה פונה אל הקהילה ואל הציבור הדתי. הוא עוסק באנשים בעלי נטיה חד מינית אך קהל היעד שלו הוא הציבור בכללו."

האם בעצם ההכרזה הזו הוצאתם הומואים ולסביות מחוץ לקהילה הדתית? ובניסיון לכלול אותנו בפנים, בעצם שמתם אותנו מחוץ לגדר?

ובנוסף האם זה הגיוני להגיד אמירה כזו? מי היא אותה קהילה שאליה פונה המסמך? ההורים שלנו? אחים ואחיות שלנו? חברים שלנו? חברים של ההורים שלנו? האם לא נושפע ישירות ממסמך כזה?

זה נכון, ולצערי ישנם עדין משפחות שאינן יודעות איך לקבל את ילדם וחברי קהילתם השונים, ולא משנה מהי הסיבה לשוני.
האמונה על היח"צ של בית הלל שאלה אותי לקראת הכנס מה הייתי רוצה מהמסמך? אמרתי לה שהכי הייתי רוצה שלא נצטרך את המסמך הזה, לדעתי מסמך הקורא לסובלנות כלפי השונה, מספיק לכלול תשע מילים, מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך, ואהבת לרעך כמוך.

ואל תתבלבלו, בין הלכה לחברה. שאלת הקבלה אינה דתית או הלכתית אלא חברתית. איני אומר שאין כאן שאלות הלכתיות, יש וגם עליהם יבוא היום לדון (אתמול) אני אומר שהסיבה לקבלה או חוסר קבלה היא חוסר הכירות וחוסר סובלנות, ואינה על בסיס הדת.

פעם דיברתי עם אדם שהיה לו מאוד קשה אפילו לדון בנושא והוא טען שהסיבה היא דתית. שאלתי אותו אם אצלו בבית הכנסת יש לפעמים קידוש,

כן הוא אמר

המשכתי ושאלתי ובקידוש , מגישים לחם וכאלה?

כן הוא אמר

והרב יודע שזה מה שקורה בבית הכנסת?

כן חזר ואמר

טפו, לבית הכנסת הזה לעולם לא אכנס,

כאן הוא נכנס לפניקה ושאל מה הבעיה?

אמרתי לו, אתה יודע שאצלכם בבית הכנסת יש אנשים שלא מברכים ברכת מזון אחרי שהם אוכלים בבית הכנסת והרב יודע על זה ולא אומר כלום.

לשמחתי האיש הבין את הנקודה

ובשיחות שאני מעביר אני הרבה פעמים נותן את ההשוואה הבאה:

כאשר יש איש ואישה שאינם שומרים תורה ומצוות ומחזיקים ידים ונותנים ככה נשיקה על הלחי, על כמה איסורים הם עוברים? לפחות אחד.

כאשר גבר וגבר, הולכים יד ביד ונותנים ככה נשיקה על הלחי, על כמה איסורים הם עוברים? אפס

ועדין מה שיפריע לאנשים בעין זה הגבר והגבר

נושא הקבלה, כל קבלה של השונה היא חברתית.

ולשמחתי הרבה אני רואה שינויי, אצל אנשים שבאמת באים לדבר לפגוש ולשאול שאלות.

לא מזמן לאחר שיחה שהעברתי, פגשתי אישה מאוד חשובה, החלפנו כמה מילים, ולבסוף היא אמרה לי, אתה יודע מה, עכשיו אני מבינה שלא באתם לעשות פרובוקציה, אלא אתם באמת מבקשים פשוט לחיות חיים.

בהזדמנות אחרת, הורי, שהולכים לתהלה (תמיכה להורים ללהט"ב), הורי הגיבורים והנפלאים סידרו שאדבר עם חבריהם לבית הכנסת, האמת שבהתחלה פחדו לספר מה הנושא, ואנשים הגיעו להפתעה. השיחה הסתיימה אחרי שעתיים וחצי קשות ונפלאות שבסופן חברי הקהילה הקיפו את הורי חיבקו וחיזקו אותם.

כי הגענו לתקופת זמן שבה תם עידן הארון, רבנים עוסקים בנושא הזה בגלוי, הורים יוצאים מהארון, גיל היציאה מהארון הולך ויורד.

והיום יש הומואים ולסביות בי סקסואלים וטראנסג'נדרים שיכולים לדבר בחופשיות לענות על שאלות, עם ידע ועוצמה מחד ועם מטען רוחני מאידך.

אנחנו כבר לא באים מתוך מקום של חולשה, של מסכנים, של חולים של תועבה.

אנחנו כאן, אנחנו לא סתם תופעה שאפשר להתעלם ממנה.

כי הצד השני של זה המחיר של השתקה, הוא הארון וכמו שהרב בני לאו אומר ארון זה ארון קבורה, אחוזי ההתאבדות ונסיונות להתאבדות אצל בני נוער להט"בים דתיים הם בסכנה של פי שלוש מלהט"בים חילונים שאצלם הנתון יותר גבוה מבני נוער רגילים , פי שלושה, האם פיקוח נפש אינו דוחה את כל התורה כולה? וכל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו?

וגם מהפן הדתי, אנו רואים היום יותר ויותר להט"בים שמרגישים בנוח להישאר בעולם הדתי, האם עדיף לדחות אותם? האם עדיף לשלוח מסר לקהילה הדתית שאדם שמחפש זוגיות עם בן או בת מינו לקהילה יש לדחות אותו?

ותשאלו האם אתה לא מפחד שככול שנדבר על זה יותר יהיו יותר "כאלה"

אז דבר ראשון לא צריך להגיד "כאלה" או "כזה"  "חד מיניים" אפשר להגיד הומואים ולסביות, אלו לא מילים רעות.

דבר שני זה פשוט לא עובד ככה, כפי שכתבו במסמך אנשים לא בוחרים להיות בעלי נטיה מינית שונה,  אני מכיר בנטייתי המינית מגיל 13, וזה לא בגלל שחשבתי שזה יהיה מגניב להישאר בארון למשך 15 שנה.

לי לא היה עם מי להתייעץ, רבנים דחו אותי ודחפו אותי מכל המדרגות.

מתוך החוויות האישיות שלי אני שמח שגוף רבני דן בזה, ומתווה דרך, דרך שלא קוראת לנידוי חברתי, דרך שלא מפנה לטיפולי המרה או טיפולי למציאת הזהות האמתית שלך או כל שם שיקרי אחר שיתנו לזה, אבל גם כאן, זו רק תחילת הדרך..

אני רוצה להקדיש חצי דקה לטיפולים הללו שוב לא משנה מה שמם אבל מטרתם אחת,טיפולים אלו הוכח שהם מסוכנים ולא הוכח שהם מצליחים. אל, אל תשלחו את הילדים שלכם לכזה דבר, אל תשלחו את עצמכם לדבר כזה. אין לזה שום הצדקה הלכתית או נפשית. אבל יגידו יצא מחקר שטוען ששליש הצליחו להשתנות! אז כל מי שקרא את ה"מחקר" הזה מבין שהוא אינו עומד באף מבחן מדעי, ואף הרב שרלו יצא כנגד מחקר זה, באומרו שהוא גם לא עומד במבחן הזמן.
תאהבו את ילדכם, תאהבו את עצמכם.

פגשתי פעם מישהי שיצאה מכנס בו אמרו לה רבנים שאנשים יכולים וצריכים להשתנות. כאשר שאלנו אותה אם היא היתה רוצה שבנה או בתה יתחתנו עם אדם שעבר כזה "טיפול" היא החלה לגמגם, וכאשר שאלנו מה קורה עם אדם שניסה ולא הצליח להשתנות, היא אמרה שעל זה לא דיברו בכנס

לפי טיוטת המסמך שקיבלתי טענו שעדיף מין מזדמן על פני זוגיות, טענתי בפני הרב שלא יכול להיות שזו ההלכה וציינתי תפיסות עולם יהודיות והלכתיות הסתורות את הקביעה הזו. ויותר מזה, אמרתי שפוסק הלכה לא יכול לפסוק לפני שהוא מכיר את המציאות והזמנתי את הרב שיראה איך נראה חיפוש מין מזדמן,

התוצאה: הרב הבין את שהוא לא הבין קודם, ותיקן משהו קטן במסמך. האישה שפגשתי הבינה שדברים אינם שחור ולבן.אם אין דיבור איתנו אם אין מספיק הכירות עם העולם הלהט"בי וכן אני מכניס פה גם סוגיות של מגדר, פסק ההלכה פשוט אינו נכון.

מדוע בנושאים של ממזרות, או של עגונות רבנים מוכנים לעשות שמיניות בהלכה כדי לפתור שאלות הלכתיות, ובנושא של להט"בים כל כך מפחדים לגעת?

מדוע במסמך הלכתי שפונה "רק" אל הקהילה הדתית היה צורך לכתוב על איסור למסד זוגיות?

ובסופו של דבר בבקשה לא לכתוב מסמך על הומואים ולסביות ולרשום שזה לא מדבר אל הומואים ולסביות,

אחרי הכל גם אני, לא דיברתי עליכם, דיברתי אליכם.

אנחנו וכל העולם

לעמוד הפייסבוק שלי...

אני עוקב הרבה, יותר מידי, אחרי מה שרבנים כותבים עלינו בעיתונות המגזרית. זה לא בריא ללחץ הדם שלי וזה לא בריא לאוזניים של נועם שלתוכן אני מוציא את כל התסכול שמצטבר.

זה התחיל עוד לפני הרצח במצעד. (הנה לא עברו שני פסקאות וכבר הזכרתי את זה למרות שניסיתי שלא) וזה בעצם קורה כבר כמה שנים. אישי ונשות ציבור, רבנים ורבניות, מורים ומורות, זוגות זוגות, שניים שתיים, מציגים את דעותיהם מעל כל במה אפשרית, וכשאני אומר כל במה אפשרית אני בעיקר מתכוון לעלוני פרשת שבוע, אבל לא רק.

אומרים שכל ההומופוביה בעצם מסמלת דבר חיובי, פעם לא הייתה הומופוביה גלויה (ואני לא אוהב את המילה הומופוביה) בגלל שלא היו הומואים גלויים, היום ההומופוביה הרימה את ראשה כמענה להומואים שיוצאים מהאורן. לא יודע אם זה נכון, אבל מתוך הדברים שקראתי תמונת העולם שמתגבשת לנגד עיניי, מוזרה לחלוטין.

אני יושב על הכיסא מול המחשב על ברכי המקלדת, ומדמיין את אותו הרב, (מצטער על כך שבחרתי רב כדוגמא - כולם גרועים באותה מידה) שכמוני יושב באותו מצב, משקיע אנרגיות לכתוב את מה שבא לו לכתוב כנגד הקהילה הגאה.

נא לא לזלזל, לכתוב זה לא דבר של מה בכך, זה דורש כוח זה דורש בדיקה, מחקר, זמן ולפעמים גם כסף. אני יודע, אני כותב.

עכשיו, אני יודע מהי המוטיבציה שלי. ולי אין זמן ולא כסף, והאנרגיה שלי הולכת ופוחתת. אני יודע שלי קשה ואולי לעוד כמה ואני מוחא על הקושי שלי, ומנסה בכך לעזור.

לפי מה שראיתי, ויכול להיות שאני טועה, אבל כמו שאמרתי זו תמונת המצב שמתגבשת לנגד עיניי, הדבר שמניע אותו/אותם/אותן לכתוב ולצאת כנגד הקהילה, הינו פחד.

פחד.

ממי פוחדים? ממה הם מפחדים?

הם מדברים על כך שמטרתנו היא הרס המדינה וצביונה היהודי.

הם מדברים על כך שמטרתנו היא הרס התא המשפחתי היהודי.

אז מסתבר שהם פשוט לא מבינים שהנושא הוא לא הם, הנושא הוא אנחנו. לנו קשה, אנחנו סובלים, אנחנו צריכים שוויון והכלה.

אני שואל את עצמי ואותך, איך אם אני ונועם נוכל להתחתן זה ישפיע על הבית היהודי שלך? להפך אנחנו בעד שזוגות הטרואים יתחתנו. למה לא?

זה שגם אנחנו רוצים להתחתן (נועם לא רוצה, אבל זה סיפור אחר) לא שולל משפחות אחרות. הפוך, זה אומר שאנחנו בעד צורה מסורתית של משפחה שבו שני ההורים נמצאים בקשר מחייב אחד לשני.

לא אסתיר שאני מכיר אנשים שקוראים לפירוק מוסד הנשואין כל אחד וסיבותיו הוא. אבל חלקם להט"בים כמו שחלקם הטרואים.

הרס צביון היהודי של המדינה? שוב אין לנו שום מטרה כזו, בכל מקרה הצביון הזה מבחינתי נעלם ברגע שהכניסו למדינה את מקדונלדס. שמסמל מבחינתי כל כך הרבה דברים שליליים, הרבה יותר שליליים ממסר של סובלנות וקבלת האחר. וזה שאנשים יוצאים כנגד דבר אחד ולא השני. מבחינתי זו סוג של צביעות.

ואני הקטן חושב שישנם פחדים שנמצאים יותר עמוק לפני השטח. חלקם מודעים לפחדים הללו חלקם לא.

פחדים משאלות תאולוגיות - האם הקב"ה יכול לברוא הומו שהוא לא יוכל להכיל? ומה זה אומר?

פחדים מסיבות אישיות - מה יקרה אם אצטרך להתמודד עם השאלה בעצמי? מה יקרה אם אחד (או שניים או יותר) יהיו להט"בים? האם אכשל בלאהוב אותם? האם זה אומר שאני הורה לא טוב?

פחדים מבלבול אישי - האם אני הומו? זה שפעם חשבתי על גברים בצורה מינית או רגשית זה הופך אותי להומו? אם אני אגיד מילה טובה לכיוונם יחשבו עלי שאני הומו? אם יחשבו עלי שאני הומו זה הופך אותי להומו?

פחדים מניתוץ סטיגמות - איך יכול להיות שהוא גם הומו וגם בן אדם טוב? גם הומו וגם דתי? איך אוכל להודות שטעיתי? אם טעיתי , זה הופך אותי להומו? או שאולי זה אומר שטעיתי בעוד דברים.

איך אומר רבי נחמן? והעיקר לא להתפחד כלל.

תודה רבה להוריי

לעמוד הפייסבוק שלי

פעמים רבות סיפרתי את הסיפור שלי, יש שיגידו יותר מידי פעמים. אתמול ראיינה אותי סטודנטית לצורך הגשת עבודה, ובאמצע הריאיון היא אמרה: "אההה, אני מכירה את הסיפור שלך קראתי אותו בדעות."

הפעם זה היה שונה, נתבקשתי לדבר בפני קבוצת תהל"ה שזו קבוצה תמיכה להורים, מאוד חשובה. גם את זה עשיתי בעבר. הפעם זה היה לתהל"ה דתיים, לקבוצה שאליה הולכים ההורים שלי.

גם עם ההורים שלי דיברתי, אבל מעולם לא פתחתי את הסיפור שלי כך.

כך שמאוד התרגשתי, התרגשות מהולה בחשש. איך הם יגיבו איך אני אגיב איך נגיב אחד לשני, איך מדברים, לעזאזל, על משכב זכר עם קבוצה כאשר ההורים שלך יושבים מטר לידך!?

להגיע לרעננה היה החלק הפשוט, למרות שיש אוטובוס רק כפעם בחצי שעה, ההורים שלי אספו אותי, ונסענו למקום, מדברים על המאורעות הקשים של הימים האחרונים.

הגענו לסוף סבב הפתיחה בו מי שמעוניין מספר על ילדיו על משפחתו. מצד אחד היה שם בן אחד שהתארס וההורים השמחים משני הצדדים נפגשו, ומצד שני היה שם אבא שהגיע פעם ראשונה והוא לא הצליח להבין מה עושים עם ה"בעיה" הזו. זה היה מרתק. לשמוע סיפורים של אנשים אחרים, הצד אחר של הסיפורים שלנו. פתח קטן, למה שההורים שלנו מסתירים מאתנו, כשהם מנסים להגן עלינו.

אמרתי להם שביקשו ממני לדבר על שלוש נושאים, הסיפור האישי, הדת, והאקטיביזם. והם אמרו בחזרה שיש לי שעה להכל, אני שמח שלשעה ברעננה יש מאה ועשרים דקות, אחרת לא היינו מספיקים.

סיפרתי את הסיפור האישי שלי, ניסיתי לא להתרגש יותר מידי, היו קטעים שלא הסתכלתי על ההורים שלי. היו קטעים שהם לא הסתכלו עלי. הצלחתי לא לבכות.

לאחר הסיפור האישי, אבא ביקש להגיד כמה מילים וריגש אותי כל כך, הוא סיפור את הצד שלו בחלק מהדברים, ואז אני בכיתי, גם הוא, גם המנחה של הקבוצה, ועוד כמה, לא יכלתי לראות. המים הפריעו לי.

לאחר מכן דירנו על ההלכה והדת, על איך שאני ממש לא רואה סתירה בין היהדות שלי לבין ההומוסקסואליות שלי. הורה אחד שאל למה אני חושב שרוב הסיפורים בחדר ם של אנשים שעזבו את הדת, ועניתי כי היום המצב שונה. והיום יש יותר אופציות ומודלים לחיקוי.

ואז מישהו שאל, אבל איך זה מסתדר בפועל. כולם השתתקו, וציינתי שבעצם מה שמבקשים ממני זה לספר מה אני עושה או לא עושה בחדר המיטה שלי. אבא שלי לא אהב את הרעיון והציע עיסקת חליפין אני לא אספר וגם הוא לא יספר.

אז לא סיפרתי, אבל דיברתי בכלליות על האפשרויות השונות ועל כמה שהבעיה היא חברתית ולא הלכתית.

ההורים שאלו שאלות, אחד שאל מה לעשות? אנחנו רוצים לצאת כבר מהארון הבן שלנו לא מוכן לזה עדין. אמרתי זה פעם ראשונה ששמעתי על מקרה כזה הפוך...

וזהו. חוץ מהאקטיביזם.

גם על האקטיביזם דיברנו דנו מי הם הקבוצות שההומואים הדתיים צריך לפנות אליהם, הם בעיקר דיברו על הטרואים, אני דיברתי גם על להט"בים. ובאיזה שלב החזרתי את השאלה אליהם מה אתם עושים? איך אתם עוזרים לילדים שלכם?

מישהי אמרה אבל לנו קשה, אמרתי אז תחשבי על זו שעוד יותר קשה לה. אבל מה לעשות אנחנו עוד בארון, אמר אבא אחד, תמצא משהו אמרתי.

תמצא משהו לעשות.

היה מפגש מדהים שבו עול דברים נהדרים ועמוקים.

תודה לכם הורים, תודה שהביאותנו עד הלום.

לאתר תהל"ה