ילדים

כשהייתי בן ארבע עשרה אבי היה כל כך בור בידיעותיו, שבקושי יכולתי לסבול אותו בסביבתי. אבל כשהגעתי לגיל עשרים ואחד השתוממתי מכמה שהוא התקדם בשבע שנים.(מארק טווין(

 מבחינת שמחות, הכי גרוע לפי דעתי הוא להגיע לחתונה שבה אתה לא מכיר אף אחד חוץ מהחתן או הכלה ואז אתה משתעמם די מהר ורוצה ללכת מיד אחרי הבר של קבלת הפנים, שבואו נודה על האמת זה החלק הכי טעים של החתונה. פחות גרוע זו חתונה שבה אתה מכיר את כולם, אבל לא ראית אותם כמה שנים, ואתה צריך להתעדכן עם כולם וכמה ילדים כבר יש להם ומה הם עושים ומי שומר על קשר עם מי ואתה עסוק בהתעדכנות עד שאתה מפסיד את הבופה שהגעת מוקדם רק בשבילו.

בפעם האחרונה שהוזמנתי לכזה אירוע, הייתי מספיק אמיץ להגיד שאני לא בא. ונכון להיום הוא לא יצר איתי קשר שוב (אם אתה קורא את זה – יש לנו בעיה אחרת, אבל תתקשר אליי).

שמחות של מישהו אחר במשפחה כגון אח או אחות הם גם אירוע די מתוסבך. אז נפגשות משפחות שלמות שאין ביניהן שום קשר ממש, אוכלים ביחד ורוקדים ביחד. חשוב להיות נחמדים לכולם ולהעמיד פנים שאתה באמת זוכר מי זה מי.

השבוע הייתה לנו שמחה משפחתית כזו: נולד נכד ראשון להורים שלי. הנכד הראשון שאבא שלי זכה להיות הסנדק שלו. אבי אינו מחפש כבוד, זה רחוק ממנו והלאה. אבל מי שבורח מהכבוד – הכבוד רודף אחריו. ואכן הוא אדם בעל הדרת כבוד.

מנהג שפשט במחוזותינו הוא שבאים אל הסנדק לבקש ברכות, ואכן טור שלם של אנשים התפרס לפניו לבקש ברכה. ראיתי את המבוכה על פניו ואת השמחה כי על פי מסורת (שהוא לא כל כך מבין) כעת הוא יכול לברך אנשים ולעזור להם.

ואני הבנתי שאני לא אוכל לתת לו את האושר הזה. עצרתי את הדמעות וברחתי מהחדר.

היו ששמו לב אבל העמדתי פנים שמחות, לא יכולתי לחכות לרגע שאוכל לנסוע חזרה הביתה.

אימא שלי הבינה את זה מזמן. כבר אז, כשסיפרתי להם, זו הייתה אחת התובנות הראשונות שלה. ואני יודע כמה זה קשה לה. אני זוכר את הפעם הראשונה שאני הבנתי את זה: התהלכתי ברחוב, וחשבתי איזה מזל שיש לי ההורים שלי שעובדים ודואגים שיהיה לנו, ילדיהם, טוב. ולהם יש את ההורים שלהם. וזה חשוב שגם אני אתקדם בעבודה שלי בשביל שאני אוכל לדאוג לילדים שלי.

ואז זה הכה בי – אילו ילדים? לא הולכים להיות לי ילדים. כמעט התיישבתי על הרצפה (לוּ לא הייתי חושש מתגובת העוברים והשבים, הייתי גם עושה את זה). ברכי פקו. עמדתי במקום עד שהרגשתי שאני יכול להתקדם.

הפעם השנייה הייתה כשיישבתי ללמוד משהו אחרי ערבית (הזמן הטוב ביותר למחשבות עמוקות הוא בזמן שאתה מנסה ללמוד תורה, ובמקום להצליח להתרכז בלימוד, אתה מצליח לחשוב על כל דבר אחר) וניסיתי לחשוב איך הייתי מביא את הילד שלי ללמוד איתי אחרי ערבית.

אבל איזה ילד?

ניסיתי לחשוב, האם אני באמת רוצה ילדים. חשבתי על כל הזמנים שדמיינתי את עצמי נשוי, ושמתי לב שילדים לא הופיעו לי בציור התמונה.  אני אוהב ילדים נהנה לשחק עם אחייניות שלי, אבל… אני גם מאוד שמח שהן חוזרות לביתן וסוף סוף יש שקט.

אני רואה את הצרות שהילדים גורמים להורים: לילות בלי שינה, דאגה אמתית ואין-סופית לחיים שלהם, כעסים, תסכולים, כסף.  ורגעים קטנים של אושר.

אני גם רואה את הצד השני – אני רואה את הנחת של הדור הקודם מהדור הנוכחי, ואני אומר לעצמי שהייתי רוצה את זה.  את התחושה המשפחתית, את האהבה הזו.

יש עוד הרבה לחשוב עליו: איך היא/הוא תבוא/יבוא לעולם, איך לגדל אותה/אותו, איך להסביר לה/לו שיש לה/לו שני אבות. האם באמת אני רוצה ילדים?

התלבטתי אם לבקש מהסנדק ברכה.