יום רביעי, 30 בינואר 2013

הומופוביה

 עוגת פירות נשמע רעיון טוב.
עוגה – טוב מאוד.
פירות – נחמד.
שים אותם ביחד – גועל נפש
(ג'ים גפיגן(

מאז התחלתי לכתוב את הבלוג שלי שמתי לב לדבר מעניין. שמתי לב שכל דבר קורה לי אני ישר מנסה לתרגם את זה לאיך הייתי כותב על זה. אבל זה לא הדבר המעניין. אני מניח שזה מה שקורה לכל אחד שכותב.

עוד שמתי לב שכאשר אני חושב על הדרך לכתוב על הקורה אותי, אני מנסה לחשוב על מה תהיה הדרך המעניינת ביותר לכתוב על כך. גם זה לא מה שמעניין כי אני לא חושב שיש כותבים שחושבים מה תהיה הדרך המשעממת לכתוב.

מה שכן, שמתי לב שדבר מעניין הוא זה שהתחלתי לחשוב איך אני מתאר דברים בצורה חיובית. אני חושב שמותר וצריך לפרסם דברים שלילים שקרו, אבל אפשר לתאר אותם בצורה חיובית ושמחה. ופה מגיע ה"אבל הגדול".

הייתי השבוע בחוג בית של הורים שביקשו לשמוע על הנושא ההומוסקסואלי. אספתי איתי את איתן, וביחד סיפרנו חוויות אישיות והיה זמן לשאלות.

זו הייתה חוויה מדהימה (אמירה חיובית) מזמן לא פגשתי כאלה הומופובים (מה שבאמת קרה).

לפני שנים, כשסיפרתי לאנשים מסוימים על הנטיות שלי, הם קיבלו אותי בצורה יפה כל כך שממש רציתי לעמוד על ראש כל גג ולצאת בהכרזות. התחלתי להכין כרזות, וכמעט הזמנתי מטוס כזה הנושא שלט. כל זה עד שאשתו של חבר שלי פוצצה את בועת האיפוריה, ושידרה אליי אנטי מוחלט. היום אנו בסדר יותר, אבל אני עדיין זוכר לה חוסר חסד נעוריה. יצא מזה דבר טוב, התגובה שלה הורידה אותי לקרקע המציאות, ושם נשארתי.

מאז הכרתי אנשים נפלאים. מקצתם אנשים נחמדים שלא רואים בי אדם שונה; רובם אנשים משלנו. והתקוות החלו לצוף שוב. איך לא יקבלו אנשים כל כך נפלאים למרות שהם הומואים.

אז נכון ששמעתי בתקשורת כל מיני דברים שלקרוא להם חיובים זה כמו לקרוא לספרי הארי פוטר האחרונים ספרי ילדים, אבל הרבנים והפוליטיקאים בחדשות, זה משהו רחוק, כאילו לא קשור אליי.

האופטימיות עלתה, האנשים נחמדים, העתיד ורוד.

נחזור לחוג הבית: כשלושים איש, גברים נשים, יושבים בנפרד, זמן לשאלות.

שאלה ראשונה: "אז מה האתגרים שעומדים בפני הומו דתי?" סבבה שאלה טובה, נתתי לו לייק.

שאלה שניה: "אתם לא מפחד שאם תדברו על זה אתם תתנו לגיטימציה לעוד אנשים להיות הומוסקסואלים?"

שאלה שלישית ורביעית: "מה אני אמור לעשות אם אני מכיר מישהו שיש לו את זה?", "מה אני אמור לקבל אותו לקהילה שלי בבית כנסת?"

שאלה חמישית: "החברה לא יכולה לקבל כל אחד, כמו להבדיל מי שיש לו מחלות בגוף, או להבדיל, ואני לא אומרת זה אותו דבר בכלל, מחלות בנפש. אז אי אפשר שהחברה תקבל את כולם".

האמת שהוגדשה הסאה כאשר סיפרתי שלא קיבלו אותי לעבוד בבית ספר, ומישהו שאמור להיות בקיא בנושא אמר "טוב, היום צריך להביא תעודה מהמשטרה שאתה לא כזה".

עניתי לו "אני הומו לא פדופיל. אלה שני דברים שונים. אולי גם יגידו למורות להביא תעודת יושר. הרי המורות נמשכות לגברים".

אחד שאל אותי איך הוא אמור להגיב אם הבן שלו יספר לו על הנטיות שלו. אמרתי לו שאני הולך להביך אותו ואמרתי "אני יוצא לדייט עוד מעט עם גבר. איך אתה מרגיש עם זה? אתה צריך להיות מסוגל לקבל את זה כאילו זה דבר נורמלי".

היה קשה להם לשמוע. עד כדי כך שמי שהזמין אותנו לאותו חוג בית ציין במשוב שהוא לא אהב שדיברתי על זה שהייתי רוצה לחיות בזוגיות עם "בעל", ושאני יוצא לדייטים.


הרגשתי שזה בסדר לדבר על להיות הומו, כל עוד אומר את הדברים שהם רוצים לשמוע.

יום רביעי, 23 בינואר 2013

רובוטים

אם סטרייטים לא אוהבים הומוסקסואלים, למה הם מיצרים עוד הומוסקסואלים כל הזמן?(עממי(

 אני מאמין שיום אחד הרובוטים ישתלטו על העולם.

אני באמת מאמין בזה.

דבר ראשון זה מה שרואים בכל הסרטים, וזו כבר הוכחה ניצחת.

חוץ מזה, ועכשיו ברצינות, בסרט השני של שר הטבעות (שלא ראיתי) יש סצנה של קרב גדול, וכיוון שיקר מדי להביא כל כך הרבה שחקנים הם  יצרו דמויות ממוחשבות. וכדי שהם לא יעשו כולם את אותו הדבר, נתנו לכל דמות בינה מלאכותית בעלת הגדרות שונות, כמו: יכולת הגנה, יכולת שימוש בחרב, גבורה, מהירות, ועוד. היו כמה דמויות שראו את הקרב מתרחש והחליטו פשוט לברוח על מנת להציל את עצמם. וזה לא שנתנו להם את האופציה הזו.

יוצרי הסצנה החליטו לבטל את התכונות הרעות אצל הדמויות הללו, ואפילו החליטו להשמיד אותן. כי לא מצא חן בעיניהם התוצאות של מעשה ידיהם.

הטכנופוב המפורסם ניל פוסטמן יוצא נגד הקִדמה ונגד הטכנולוגיה. בהרצאה מרתקת הוא מסביר למה צריך להתנגד להתקדמות הטכנולוגית. הוא מסביר את הסכנות, ונותן הגדרות מדויקות מתי מותר להשתמש בטכנולוגיה ומתי אסור.

גם אני חשבתי על הסרטים שראיתי ורשמתי כמה נקודות:

· בסוף הסרט "אני, רובוט", המבוסס על סיפרו של אייזיק אסימוב הנושא את אותו שם, הרובוטים מתאגדים ביחד, ורוצים לחיות ביחד כמעין קבוצה. ההתאגדות הזו מסוכנת ביותר. הרי מי יודע מה עלול לקרות בעולם. הן כשחיברו את המחשבים זה לזה, בעבר בעזרת דיסקטים והיום בעזרת האינטרנט, הומצאו גם הווירוסים, ומחשבים נהרסו ועלות התיקונים הרקיע שחקים. לכן אפילו היום יש אנשים המסרבים להתחבר לאינטרנט.

· אנו כבני אדם לא מסוגלים להבין מה המשמעות לחיות כרובוטים. האם זה מוגדר כחיים? אדם הוא יצור חושב, וזה אחד הדברים המרכזיים המבדילים בינינו לבעלי החיים. גם למחשבים יש מחשבה. אולי סגנון מחשבה שונה, אבל יש מחשבה. ולפעמים יותר מוצלחת משל אנשים רגילים. כהכנה לטור זה ניהלתי שיחה עם CLEVERBOT, זהו אתר עם בינה מלאכותית. הוא אמר לי שהוא עוד מעט עובר דירה לסטנפורט והוא לא מפחד מהמוות. השיחה הייתה משעשעת והוא אפילו סיפר בדיחה. זה הזכיר לי שהמציאו רובוט סטנדפיסט ואפילו ראיתי הופעה שלו. האם הוא לא מצחיק רק מפני שהוא רובוט? האם לא יתנו לו להופיע רק בגלל שהוא שונה?

· עובדה היא שהיום יש המון רובוטים ומחשבים בעולם, ואיש לא יודע את המספר המדויק. הם נמצאים בכל מקום: בעסקים, בתעשייה, בספורט ובקולנוע. קשה לחשוב מה היינו עושים בלי המחשבים הללו, ורוב הזמן אנו אפילו לא מודעים לחשיבות הרובוטים בחיינו. הרובוטים נמצאים שם נראים לא נראים, אולי אפילו מסתירים את עצמם, כמו בסרט "גברים בשחור".


עכשיו, אחרי שראיתי מה כתבתי, שמתי לב שהנושא הוא בכלל לא רובוטים.

יום ראשון, 6 בינואר 2013

בחירה חופשית

אנחנו כולנו שונים, אבל זה בסדר, מה שמשותף לכולנו זה שכולנו גיי. עכשיו יש אנשים שיושבים בקהל וחושבים "מה הם חושבים שאנחנו גיי בגלל שאנחנו כאן? אנחנו נראים גיי? אמרתי לך שזה מה שיקרה: אנחנו לא נבין את הבדיחות שלה!" (אלן דה-ג'נרס)


אני זוכר את אותו היום, זה היה יום שלישי והטמפרטורות היו נמוכות לעונה. אני זוכר אפילו את אותו הרגע, איפה הייתי ומה עשיתי.

אני חושב שלא כול החברים שלי זוכרים את הרגע המדויק שהם החליטו להיות הומוסקסואלים אבל אצלי זה ממש חרוט בזיכרון.

 הייתי בן ארבע עשרה, וזו הייתה תקופה עמוסה כי היה צריך להתכונן למעבר מחטיבת הביניים לישיבה התיכונית. זה קשה פיזית כי צריך להבחן ולבדוק ולבקר וגם נפשית כי יש את הפחד שלא יקבלו אותך וצריך להכיר חברים חדשים. באותו יום שלישי ישבתי בחדר שלי והתכוננתי למבחני קבלה באנגלית של שתי ישיבות שונות. בספר תרגול שלי היה סיפור על הנשים ארוכות השיער בסין, ואני חשבתי לעצמי, אתה יודע מה יעזור לי להיות פופולארי שנה הבאה? אם במקום להמשך לנשים אמשך לגברים! זה יהיה כל כך נהדר!

 אז נכון שאני אצטרך להסתיר את זה מההורים שלי כי אני לא יודע איך הם יגיבו. אבל אם הם יגלו את זה יום אחד בטעות, הרי בשתי הישיבות שאני נבחן אליהם יש פנימייה! אני ממילא לא אשן בבית רוב הזמן. אני רק צריך לבדוק שאני לא מדבר מתוך שינה כי זו יכולה להיות פדיחה רצינית.

 חשבתי לעצמי, אין בעיות של הומופוביה בקרב בני נוער, במיוחד לא חברה דתיים, עובדה, הקללה הכי נפוצה היום היא הומו, זה בעצם כדי להתחבר אל הגייז. ובכלל לרוב החברים שלי יש חברות, אני אראה קצת מוזר שאין לי חברה ואני בכלל לא מדבר על בנות , אבל כמה כסף אני אוכל לחסוך! לא צריך לקנות מתנות קטנות או מתנות גדולות לימי הולדת. זה גם יוריד את החיכוך עם ההורים שלי על ההוצאות של הטלפון. שזה טוב, כי יכולים להיות חיכוכים לגבי ההחלטה שלי להיות הומו.

אני זוכר את הרגשת הסיפוק שלי, לאחר שקיבלתי החלטה כזו משמעותית לגבי החיים שלי. אבל אז ההיגיון החל לפעפע מעבר למסך האופוריה. איך אני אלמד להתנהג כמו הומו? צריך לעשות את כל התנועות האלה בידיים, וגם לדבר שונה. מעניין אם יש בחינות כניסה לעולם הגייז. אני צריך לבדוק את הנושא, חשבתי לעצמי

הייתי עושה את זה אבל באותו זמן היה בבית רק מחשב אחד, ואחי ואשתו עבדו עליו בדיוק אז.

 הנה, לדוגמא, הסתכלתי עליהם, הם התחתנו, בזוגיות מאושרת ועוד מעט יהיה להם ילד. הרי זה משהו שלא אוכל לעשות בתור ההומו שאהיה. הייתם חושבים שדבר כזה היה מוריד אותי מהרעיון, אבל כשאני מחליט משהו אני עקשן, כמו הפעם שממש רציתי לאכול גלידה וניל והייתה רק גלידה שוקו בבית אז לא וויתרתי והלכתי עד המכולת לקנות גלידה ווניל. כזה אני, דבק במשימה.

חזרתי לחדר שלי, ובדרך גערתי בעצמי. זו לא החלטה כמו איזו גלידה לאכול זו החלטה לכל החיים, אני צריך לקחת את הדברים ברצינות, לראות מחזות זמר ולא לאהוב כדורגל. רק שתי שאלות עוד נשארו לי אבל זה היה מאוחר מידי כי כבר הייתי אחרי ההחלטה.

 השאלה הראשונה הייתה אם חייבים להשתתף במצעד כי אני מפחד לעמוד על הרכב ואז הוא יתחיל לנסוע ואני עלול ליפול.

 והשאלה השניה הייתה אם אני יכול להיות הומו אם אני בכלל נמשך לנשים

דתיים למרות הכל

למדתי עם מארק צוקרברג בכיתה, אני לא רוצה להרוס את ההפתעה אבל לאחד מאתנו יש 10 מיליארד דולר. ניסיתי לחשוב שלוּ רק הייתי חבר יותר טוב שלו בבית ספר, אולי הייתי בין המייסדים של פייסבוק. אבל אז אני מניח שהייתי משפיע עליו יותר ממה שהוא היה משפיע עליי והיינו כל כך עצלנים שפייסבוק לא הייתה קיימת. זה נותן לי הרגשה טובה. בזכותי פייסבוק קיימת היום.(טובי מרציאנו(


כשפגשתי את המיזם של "דתיים למרות הכל" ואת היוצר שלו התרגשתי מאוד. בעיקר מהרעיון והסיבה לו. היללתי יוצר בפניו, אף קראתי לו המודל לחיקוי שלי.

אני מאוד מעריך יזמים, אנשים שהמציאו משהו חדש. לכן כל כך נהניתי לראות את האתר קיקסטרטר שבו אנשים מפרסמים מיזמים שלהם, ואנשים קונים את המוצר עוד לפני היצור, וכך אדם משיג מימון. היה אחד שניסה לגייס 950000 דולר בסופו של דבר הוא הצליח להשיג 8.5 מיליון. האתר הזה הוא מיזם מדהים בפני עצמו.

התחלתי לחשוב על יזמים שינצלו את השיטה, יאספו את הכסף אבל לא ייצרו את המוצר. נזכרתי שזהו הסיפור במחזמר המפיקים. הם מנסים להעלות הצגה שתכשל כדי להשאיר אצלם את כספי ההשקעה. אך הם נכשלו וההצגה הצליחה מאוד. האם הם הצליחו או נכשלו?

השאלה עלתה לי גם כשהלכתי עם איתן לתערוכת אומנות בשם עיצוב גרוע. איתן ציין שחלק מהיצירות נראו יפה. אז האם האומן הצליח או נכשל?

המטרה של מיזמים כגון "דתיים למרות הכל" היא לתת תמיכה לחברֶה שלנו. להראות לנו שאנחנו לא לבד וכדומה. בשיטוטי שם שמתי לב לדבר די מעניין. הרבה מהרשומות היו על דברים עצובים וקשים. ועוד יותר, הרשומות שקיבלו הכי הרבה תגובות היו אותן רשומות שעסקו בדיכאונות ועצב.

יוצא מן הכלל הייתה רשומה על נעלי בית שמשהו קנה. אבל זה מפני שבאמת הן היו נעלי בית מיוחדות.

האמת שגם כאן בבלוג שלי שמתי לב שאני מקבל הרבה יותר תגובות על רשומות עצובות מאשר על רשומות שמחות.

על מה זה מעיד, והאם זה טוב? האם הפכנו לקבוצה שצורכת עצב? או שהעצב תמיד היה שם ועכשיו יש לו מקום להתבטא? ואם כן מה הבעיה?

אז לפי דעתי מובן שהעצב היה שם עוד לפני עידן הפייסבוק. הדיכוי והצורך להסתיר לא עשה לנו טוב. גם לפני כן, כתבו אנשים שירים למגירה, ודרך אגב הם מפרסמים את השירים שלהם בקבוצה, והן יצירות מדהימות. סוף סוף יש במה טובה וראויה תומכת ואוהבת שאנשים יכולים לכתוב על הכאבים והפחדים הגדולים ביותר שלהם.

לעומת זאת, זה הפך לתרבות של עצב. והבעיה עם זה היא שאנשים מחפשים את העצב בתוכם כדי לתקשר, כדי לקבל תשומת לב.

כשעוד עבדתי בהוראה היה לי כלי יעיל לניהול הכיתה – תשומת לב. תלמיד שעשה משהו טוב קיבל המון תשומת לב, ולפעמים אפילו עצרתי את כל הכיתה כדי שגם הם יתנו לו תשומת לב. אבל תלמיד שלא עשה מה שצריך התעלמתי ממנו וממה שעשה. התלמידים קלטו את השיטה והשתדלו לזכות בתשומת לב. מעין הכלבים של פבלוב רק עם תלמידים.

אדם שמפרסם הודעה מלאת כאב, צורך תשומת לב של האנשים סביבו. וכשהם נותנים לו אותה הוא לומד שכך הוא יקבל את מה שהוא מחפש וימשיך עם אותו קוד התנהגות גם בהמשך.

אך להפתעתי זה לא מה שקורה בפועל. אנשים בקבוצה, תומכים מקשיבים ועוזרים זה לזה בצורה יפה, וכאשר מעלה הסטטוס מגיע לסיפוקו – ממשיכים הלאה. הוא לא ממשיך באותה דרך, אלא יוצר תפנית בחייו.

איך אני מסביר את זה? לא תמיד אפשר להסביר דברים. כמו שחוקר אמר על מיזם ויקיפדיה – בתאוריה זה לא אמור לעבוד אבל עובדה שזה עובד. נראה שיש פה צורך אמתי שהקבוצה מצליחה לענות עליו.

ממה שראיתי נוצרה שם קהילה וירטואלית חיובית.

כל הכבוד למקימי הקבוצה הזו ודומיה.


נדב