יום רביעי, 27 בנובמבר 2013

אז מי אני

אני אדם מאמין רק ש..אין לו במה זה נשמע לכם סותר אבל זה...לא.אני בעד דו-קיום רק שונא ערבים זה נשמע לכם סותר אבל זה...לא.
אני אדם נורמטיבי שפועל כסוליסט זה נשמע לכם סותר אבל זה...לא.
אני סובל מפיצול אישיות, גם אני! גם אני! גם אני!
פלטפוס

 אז מי אני?
אני נדב, הומו דתי. נעים להכיר,
לאחרונה דיברתי עם ידידה דתיה מאוד, אפילו מאוד מאוד דתיה. הייתי מוסיף עוד מאוד אחד אבל אני לא רוצה להדביק סטיגמות.
בקיצור דיברנו בפתיחות וסיפרתי לה שאני אכן נמשך לגברים במקום נשים. לקח לה קצת זמן לעכל את העניין. ואחרי דין ודברים היא אמרה שהיא לא מבינה מה זה להיות הומו דתי.
אמרתי לה את המשפט הכי כואב והכי אמיתי שהיה לי בראש "להיות הומו דתי, זה בין השאר, לחשוב בתפילת יום כיפור: טוב, מקסימום נמות השנה. "
כי הרי אין פתרון להיות עם גבר אסור (כנראה) להיות עם אישה אי אפשר (תאמינו לי) ולהתאבד גם לא (לא צריך הסבר) וגם לעזוב את הדת לא ממש בא לי, אז שהקב"ה יפתור את הבעיה.

בעצם פעם אחת חשבתי לעזוב את הדת. הלכתי לחפש דירה. ודווקא מצאתי דירה נהדרת במחיר סביר שזה די נדיר כאן בעיר הקודש. השותף שנשאר בדירה ערך לי ראיון מקיף ואף טרח להסביר את חוקי הדירה הנאורים והפתוחים: שומרים שבת וכשרות, מותר להביא בנות לדירה, מותר להן אפילו להישאר לישון, ואסור לעשן כמובן.

ברוח הפתיחות, החלטתי להודיע שאומנם אני לא מעשן אבל אני לדירה אני לא כל כך אביא נשים. אני נמשך לגברים וגם רבים מחברי גם כן. החיוך נמחק מעל פניו. "תקשיב," הוא אמר, "מה יגידו עלי אם ידעו שבדירה איתי יש הומו? אתה לא תוכל לגור כאן." ממש דירה להשכיר של המילניום החדש.
עצרתי את הדמעות ואמרתי תודה ולא להתראות.
בדרך הייתי כל כך מדוכא. אמרתי לעצמי אז למה לי כל העולם הדתי הזה. למה אני מקפיד על הכל, אם זו התגובה שאני מקבל מהסביבה?
עצרתי בתחנת האוטובוס והלוואי שהיה לי סיפור על קרן אור שנפלה עלי, על איזה מלאך שנתגלה אלי, או לפחות שדון קטן. פשוט עצרתי ואמרתי לעצמי, בקול, שאני לא דתי בשביל אדם כזה או אחר. הציצית אינה בשביל החברה והכיפה היא לא בשביל החבר'ה.

אז כן, אני עדיין דתי. וכן אני עדיין נמשך לגברים. רק לגברים למקרה שתהייתם. כן, אני בטוח. ולא לא הצלחתי להשתנות.

אני לא מתנצל, קיבלתי את מי שאני, והחלטתי במה אני מאמין. אני מחפש את דרכי בעולם, כמו כולם. ואני עוף מוזר לפעמים בקרב חברי ההומואים, ועוף ורוד בקרב חברי הסטרייטים.
אני פשוט לא מוכן לוותר. על שבת, שלוש תפילות ביום ובעצם הכל. פעם גיסתי אמרה לי "אני חושבת שיום אחד תהיה חילוני" כשראתה שפתחתי עיני עגל (זו חיה כשרה) הסבירה את עצמה "פשוט יהיה לך הרבה יותר קל בחיים בתור חילוני" עניתי שאני אוהב את הדת ואני לא מוכן לוותר עליה כל כך מהר.
ומצד שני אני נמשך לגברים. הייתה תקופה שניסיתי לשנות את זה בעזרת טיפול, בעזרת תפילות. עשיתי כל מה שיכלתי. והנני כאן ללא שינוי.

אז איך משלבים בין השניים? אתם שואלים שאלה טובה.

יום שני, 25 בנובמבר 2013

אלרגית סיום

אני גרוע בסיום שיחות. אני תמיד אומר משפט מטומטם בסוף. אבל הכי גרוע הוא שאחרי המשפט ההוא, התחלתי ללכת ואז גיליתי שאני בכיוון הלא נכון. הייתי צריך לחזור ובמקום לתקן עם משפט מגניב אמרתי "כן, תיזהרו משלוליות".(ברנט מורין(

יש מחקרים שונים שמנסים להסביר מדוע מתפתחים אלרגיות. באופן לא ברור כיום יש יותר אלרגיות מאשר בעבר. יש הטוענים שדווקא אורח החיים הבריא שלנו היום הוא הגורם לעלייה בכמות האלרגיות. ודווקא אם אנשים יַחשפו את הילדים לאלרגנים זה יעזור למנוע התפתחות אלרגיות בעתיד.

זו בהחלט הגישה בישראל לעומת למשל ארצות הברית, המקום שממנו שמחה עשה עליHה עם אשתו וילדיו. הוא ואשתו רשמו את בנם לגן והלכו להיכרות עם הגן והגננת. הגננת, בלי חשוב פעמים, נתנה לילד במבה. האם הזדעזעה וסירבה לשלוח את הילד לגן למשך כמה ימים. הילד לא היה אלרגי לבוטנים, אבל הפריע לה שהגננת לא שאלה לפני.

לי, למרות שחייתי בארץ, יש גם כן אלרגיות שונות ורבות, וברוך השם אף אחת מהן לא רצינית. הן לא מפריעות לי בחיים, ואני לא צריך להסתובב עם מזרק אפיפן. כבר ראיתי כאלה שכן. יש לי אלרגיות רגילות כמו לאגוזים, פקאנים, אגוזי קוקוס, בננות, אבק, ועונות מעבר. אבל יש לי גם אלרגיות מוזרות כמו אלרגיה לעגבניות לא מבושלות, לאחת החולצות שלי. והאם ידעתם שיש שני סוגים של סומסום? הדרך להבדיל ביניהם היא לתת לי לאכול אותם, לאחד מהם אני אלרגי.

אחד מראשי הישיבה שלי, בכל פעם שמחזור סיים את המסלול בישיבה ועזב, היה חוזר על כך שיש לו אלרגיה – אלרגיה מפרידות. בכישרונו הרב הוא היה מצליח אחרי זה לתת נאום של שעה על כך הוא ממש לא אוהב להיפרד.

ואני מבין אותו לחלוטין. כל כך קשה להיפרד. בשנה הראשונה שלי בתחום החינוך החלטתי לעזוב את המקצוע פעמים. הפעם הראשונה הייתה ביום הראשון שדיברתי עם התלמידים וראיתי שהם מפחדים לדבר בחופשיות. וממש לא אהבתי את המציאות הזו.

הפעם השנייה הייתה בסוף אותה השנה, כאשר התלמידים שסוף סוף למדו לדבר איתי בחופשיות, עזבו ואני נופפתי להם לשלום. כל כך עצוב. אמרתי לעצמי שאני לא מסוגל לזה. אבל רב חכם אמר לי פעם, "התלמידים שלך לא צריכים לסבול בגלל שלך קשה". ואכן המשכתי עם אותה הפילוסופיה, ועם החינוך.

ולאט לאט מתרגלים לפרידות ולעצב הכרוך בזה. זה יום של התכנסות. זה חודש של חשבון נפש. שבועיים לפני אתה שואל את עצמך מה אגיד לכל תלמיד. שבועיים אחרי אתה חושב אם אמרתי את הדבר הנכון.

אתה לא יודע אם הצלחת להגיד את המשפט הנכון. בעצם לפעמים כן, כאשר הם שולחים לך הודעה "אתה זוכר מה שאמרת לי אז? במסיבת פרידה? או בפורים? או שיחה ההיא שהייתה לנו? או כשחיכינו לאוטובוס?" ואז אתה מתמלא אושר שכן אמרת משהו חשוב.

אז נכון שזה לא תמיד באקורד הסיום, ולא תמיד מחכים שהגברת השמנה תשיר, אבל יש משהו חזק בפרידה, בידיעה שאולי לעולם תדברו שוב.

אז מה אומרים? מה אומרים כשנפרדים? חז"ל אמרו שצריך להיפרד מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו. אבל זה טוב כשאתה נפרד מחברותא או מאדם ספציפי. מה אני אגיד כאן כשאני נפרד ואני לא יודע מי אתם? אני יושב מול צג המחשב שלי ואתם מול צג המחשב שלכם. אני חשוף לעיניכם ואתם עדיין אנונימיים.

אז אפשר לסכם ולהגיד מה היה. אפשר להגיד תודה לכם הקוראים, ובעיקרלמי מכם שהגיב, וברור שלאימא שלי שקראה את הבלוג באדיקות יותר גדולה מכולם. ולעמית העורך שטיפל בבלוג כל כך יפה. אפשר לשטוח את משנתי החינוכית, אבל גיליתי שזה לא מעניין אף אחד.

אז במהלך השנים פיתחתי משפט שמסכם את הכול ופותח פתח לתקווה. אני תמיד מתכוון לו מכל הלב: שיהיו לכם המשך חיים טובים.

אוהב,


נדב

יום שלישי, 19 בנובמבר 2013

סוג ב'

יש אנשים שמתבלבלים כאשר משפט לא נגמר כפי שהם אבוקדו(אנונימי( 

סוג ב'.

אתה עומד מול הראי, ואתה חייב הגדרה. נמדד בכמויות, בסנטימטרים, ובמילים. המודרנה מושיטה את כף ידה גם כן, ומציעה את הקריטריונים שלה, בתגובות ולייקים.

אתה עסוק להכניס את עצמך להגדרות. אני כך או אחרת. אתה בודק נוחות של קופסאות, גדלים של כיפות, ואורכים של ציציות. התאמה היא שם המשחק.

ואחרי שכל זה נגמר, וכל התוויות נמצאות במקומן, הנוחות מתפשטת.

ולפתע… שקט ודממה הרעשים בראש נדמו.

ואתה עכשיו עומד מול החלון או צג המחשב. ואז אתה מנסה על פי הקטגוריות שבראשך להכניס אנשים אחרים לקופסאות שאתה בנית. לצמצם אותם להגדרות שאתה יצרת.

וזו כבר עבודה קשה. כי יש הרבה אנשים, ומגוון דעות, כל מיני שיטות. ואז נופלת החלטה. יש שיטות ויש שטויות. איך מחליטים ואיך חולטים?

שקט, דממה רועשת

בראש מתחילה מנגינה שקטה בקולו של טוביה החולב, מסורת! ני ניניני ני, מסורת! ואז אתה מבין שלזה פיללת ולכך קיווית. ובאחת מצאת את הקו בין מותר לאסור בין טוב ורע. קו חלוקת המסורת. והשלב הבא מאוד פשוט, כל מי שבעברו השני של הקו – רע, ומעברו – סוג א'. עברה וזעם משלחת מלאכי רעים.

והקו ישר, וראשו מגיע השמימה. ואתה עומד בפרץ מחליט איזו כתבה ראויה ואיזו לא. מי יצא צדיק ואיזה מס שפתיים הוא צריך לשלם כדי להיכנס. וחס וחלילה וחלילה וחס. זה לא אני, זו שליחות. אני כאן כי כך צריך כחום היום, בלהט הקרב, בלהבות הטוקבקיסטים.

שקט, אוושה בקהל.

ואולי יש עוד דרך ואולי עוד שיטה, ואולי לא.

שקט. הקולות בקהל נדמו.

והקהל מביט מלמטה, מחכה למוצא פיך, לפסיקתך, לאישורך. ואתה נועץ מסמרות, ואתה מכין עוד ועוד קופסאות. הדבק כמעט נגמר, אבל עכשיו מסודר, מאורגן, מאושר.

שקט ואין קהל.


רק מחסן של איקאה.

יום שני, 11 בנובמבר 2013

לאבא ואמא

לאבא ואימא,

אתם לא אבא ואימא שלי, אבל אני מרגיש בנוח לפנות אליכם כך, אחרי הכול אתם אבא ואימא של מישהו, ויש משהו משותף לכל ההורים בעולם, כמו שיש משותף לכל הילדים בעולם.

אתם בטח שואלים את עצמכם למה אני כותב לכם את המכתב הזה, אז זה מפני שלי ולבן שלכם יש משהו משותף. שנינו נמשכים לגברים. הנה, זהו אמרתי את זה.

עד היום, לפני שאני אומר את זה אני צריך לקחת נשימה עמוקה, שבה אני חושב לעצמי, כן לספר או לא לספר.

תבינו, אנחנו חיים בפחד. פחד תמידי שבו אנו חושבים על הגרוע מכול, מה יקרה אם ידעו עליי? האם ידחו אותי? האם יפסיקו לדבר איתי? והפחד הכי גדול שלנו הוא מולכם, ההורים. כי אתם הדבר החשוב ביותר שיש לנו בחיים. וכשאמרתי שיש דבר משותף לכל הילדים בעולם, התכוונתי לכך שכל הילדים בעולם פשוט רוצים שההורים שלנו יאהבו אותנו ויַראו את זה.

ואנחנו כל כך מפחדים שאם נחשוף את הסוד הנורא שלנו, אתם תשנאו אותנו.

עכשיו תסתכלו על הבן שלכם, אני בטוח שכאשר אתם מסתכלים עליו עוברות לכם בראש תמונות שונות מהחיים שלו, מהחיים שלכם. זמנים שמחים וזמנים עצובים. והאמת, הוא עדין אותו ילד. אבל עכשיו הוא גם הילד שהרגיש מספיק ביטחון כדי לסמוך עליכם, ולשתף אתכם בסוד הכי כמוס שלו והכי נורא, שהוא נושא אתו כל הזמן הזה.

בשלב מסוים אתם תשאלו את עצמכם איך לא ראיתי את זה לפני, אם היו סימנים מקדימים. אבל זה לא רלוונטי. יכול להיות שגם תאשימו את עצמכם למה הוא לא הרגיש מספיק בנוח לדבר אתכם לפני. זה גם לא רלוונטי. הסיבה גם לא קשורה אליכם דווקא.

אני לא יודע מה סדר הדברים שעולים בראש, ואני מניח שאצל כל הורה זה שונה, אבל אני מניח שזה הולך בערך כך:

אולי הוא רק חושב שהוא הומו? רגע, אני קראתי לו הומו? הומואים הם לא אלו מהמצעד בתל אביב? מה יגידו השכנים אם הם ידעו? איך השכן פעם קרא להם, חולים? מה הוא יגיד על הבן שלי? זה גם אסור לפי הדת? וגם צריך גם להתחתן. מה, לא יהיו לו ילדים? הוא יהיה לבד? מה עשיתי לא בסדר?

עצרו!

מחו את הדמעה בקצה העין, אני מוחה גם את שלי עכשיו.

כל זה לא חשוב עכשיו. אני מבטיח לכם יהיה בסדר. קחו כל שלב בעתו.

תנו לבן שלכם חיבוק, רצוי גם נשיקה, אמרו לו "אנחנו תמיד אהבנו אותך, אנחנו אוהבים אותך, אנחנו נאהב אותך לעד".

תביאו עוגה ושתייה, דברו על הרגשות שלו, על הרגשות שלכם. תרגישו חופשי לשאול כל שאלה, והוא יענה על מה שהוא יכול. הוא גם מבולבל, הוא גם לא בטוח. אבל הוא מרגיש הקלה, יש לו ההורים שלו לצדו, מחזיקים את היד כמו אז, כשהוא למד ללכת. לא כדי לכוון, לא כדי לתמוך, רק כדי להגיד אנחנו כאן בשבילך.

אל טאטאו את זה מתחת לשטיח. זה לא ייעלם.
אל תצעקו, זה לא יברח.
אל תרימו יד, זה לא ישנה אותו.
קבלו אותו. אותנו.
דברו על זה בחופשיות גם אם זה קשה, גם אם זה לוקח זמן.
שלכם,

בנכם האוהב אתכם, פעם, היום ולתמיד

איחרתי

אנשים מתעצבנים שהאינטרנט שלהם עובד לאט בטלפון שלהם. הם אומרים אוף, לוחצים על הכפתורים כל הזמן. תנו לזה שנייה, זה הולך לחלל החיצון.(סי-קיי לואיס(


איחרתי, הפעם זו לא הייתה אשמתי. אבל לאף אחד זה לא היה אכפת. פשוט חיכיתי לשליח מהסופר שיביא את מה שקניתי. מצוין שעושים משלוח כי אז משהו מביא לך הביתה את הדברים שקנית. הצד הפחות טוב כאן שאחר כך מקורקעים לבית למשך ארבע שעות או יותר. ואז אם רוצים לצאת אי אפשר. ואני רציתי לצאת.

רציתי לצאת לבריכה. וכשאני אומר בריכה זה יותר כמו בריכונת. זה קצת מזכיר את הגיגיות שבהם היינו עושים יום בריכה בקייטנה בגן. אז נכון שעכשיו הבריכה טיפה יותר גדולה, אבל יש בערך אותו מרחב תמרון. זה דווקא משחק מהנה – אני סופר כמה פעמים התנגשו בי לעומת כמה אני התנגשתי באחרים. יש מלא אנשים זקנים ששוחים בכל מיני צורות מוזרות. צריך לשחות מסביבם או לפעמים תחתיהם. המנצח זוכה בפחות צעקות מהזקנים שהתנגשת בהם.

אז איך אפשר לאחר לבריכה? הרי היא כל הזמן בריכה. איחרתי לשעה הנפרדת – רק לגברים. אני לא שוחה בשעות המעורבות לנשים ולגברים. ונשאלת השאלה למה.

אולי זה קשור ללסביות. הן נוטות להתעצבן עליי בזמן האחרון. ולו רק בגלל שעד הזמן האחרון לא הכרתי לסביות.

פעם הייתי ביום מיונים לארגון חושן והיינו צריכים למלא שאלון ובין השאר פרטים אישיים. היה די קל עד שהגעתי לשתי השאלות העוקבות, מין ומגדר. אמנם התביישתי לשאול, אך הרגשתי שאני צריך לדעת מה לענות. הרמתי ידי ושאלתי מה עונים בכל משבצת. פתאום כולם צדקו. כולל אחת הבחורות הלסביות שבהמשך היום הציגה את עצמה והושיטה את ידה ללחיצה.

פה עצרתי.

עד היום לא לחצתי ידיים לנשים. תמיד מצאתי דרכים להתחמק מזה, כרגיל בליווי מבט חמוד ומתנצל. היחיד שהעיר לי על זה היה חבר שלי שמחה שאמר שהוא פעם הובך כאשר הוא השיט יד למישהי והיא לא לחצה את ידו.

גם בפעם אחרת, ביום אחר, במיקום אחר, עם לסבית אחרת, אני ישבתי והיא עמדה והתחלנו לדבר ואז היא אמרה דרך אגב "אני איתנה" (עוד לא מצאתי שם גנרי ללסביות) והושיטה את ידה לשלום. הדרך שהיא עשתה את זה גרמה לי שבאותו רגע חלפו שתי מחשבות בראשי. הראשונה הייתה: "אוי ואבוי, היא יותר גברית ממני", והשנייה הייתה "אוי ואבוי, איך אני מתחמק מזה עכשיו?"

ניסיתי עליה את כל השיטות שהכרתי: החיוך המתנצל, ההתנצלות המבוישת, הבושה הדוסית, הדוס התורן.

אך דבר לא עזר. היא שפכה עליי קיתונות של רותחים ופתחה את חרצובות לשונה על ההפליה שבדבר ועל חוסר הצדק.

לא אכנס לתשובה הנהדרת שהותירה אותה חסרת מילים, וחסרת אוויר. עניתי לה בדמיוני יומיים לאחר מכן. אבל בגדול היה לזה איזה קשר לאספרגוס, ולרעיון שכמו שאת רוצה שהדתיים יקבלו אותך את צריכה לקבל את הדתיים.  בעצם לא היה קשר לאספרגוס.

אז למה לא לחצתי לה יד? למה אני עדיין  לא לוחץ לנשים? יד הרי אין פה עניין של משיכה או קירבה כדברי הפסוק. ואם היא לסבית – אז בכלל. ואותו דבר לגבי שחייה מעורבת ואולי עוד דברים שלא עולים בראשי כרגע.

ואז הבנתי שאני בהפסקה.

עולמי השתנה.

פתאום אני נתקל במציאויות חדשות שאף פעם לא חשבתי שאתקל בהן.

מובן שלא הכינו אותנו לזה בישיבה (וכך נולד רעיון לעוד טור), ומותר לי לקחת הפסקה ולא לשנות ולא להחליט מה אני משנה. זה כמו דתל"ש שהחליט לקחת הפסקה מהדת כדי לבדוק, רק הפוך.


אז היום אני משתמש במשפט הזה: "כן, זה מוזר אני יודע. אבל זה מה שיש כרגע. אני לא יודע מה לעשות עם כל הנושא, אבל ככה כרגע, ואני אחליט יותר מאוחר".

יום שלישי, 5 בנובמבר 2013

מסע בעולם השדכנות

לעוף זה לקפוץ מגבוה ולהחטיא  את הקרקע.(דאגלס אדמס(


שלב ראשון
אנחנו יושבים לארוחת צהרים, אני ואיתן. וכמו שני רווקות זקנות, בעצם כמו שני רווקים זקנים, התלוננו על מצב הדייטים. הוא סיפר על הדייט האחרון שלא הלך, אני סיפרתי על הפרידה מנועם. ואז החלטנו שזו לא אשמתנו, זו בעיה כללית של העולם ההומוסקסואלי. ואיך שלא יודעים לצאת לדייטים ואין איפה לפגוש גברים. ואין ואין ואין. ואז אמרת הלוואי שהיה משרד שידוכים להומואים. והוא אמר כן. והמשכנו להתלונן.

פתאום שאלתי תגיד אם משדכים בין שני גברים גם מקבלים שליש גן עדן? והוא אמר כנראה שמקבלים שליש גיהינום. או שליש גיי-הינום.
רעיון נולד! החלטנו להקים ביחד משרד שידוכים להומואים.
לא קרה עם זה כלום.

שלב שני
דיבור על רעיון השידוכים עם איתן אחר הוביל אותו לתת לי ספר שהוא קרא, על איך לבחור בן זוג. איתן קרא את הספר, לא רק קרא, גם סימון שורות חשובות הדגיש בטוש מדגיש תובנות. כתב סיכומים בצד. הבאסה שהספר באנגלית.

קצת חששתי מהספר. פחדתי שהוא פשוט אדפטציה מזוגיות של גבר ואישה. אבל איתן הרגיע אותי ואמר שכותב הספר הומוסקסואל בעצמו. ולכן לקחתי את הספר בשמחה.
אחרי חודשים התחלתי לקרוא את הספר. לקחתי הפסקה של חודש חודשים מלקרוא. ואז חיפשתי לראות אולי יש לו הרצאה ביו טוב. אין לו.
בקיצור אני בעמוד עשרים ושתים.

שלב שלישי
דבר הוליד דבר ואירוע רודף אירוע ואני פוגש חברים חדשים ואת איתן השלישי. בחור צעיר והמון רעיונות גדולים. אמנם הוא לא ישראלי, אבל עוד רגע הוא על מטוס בדרך. דיברנו על הרעיונות שיש לנו, שהסתבר שהם לא שונים כל כך. ושנינו התלהבנו מהרעיון להקים משרד שידוכים.

איתן פתח קבוצה בפייסבוק. עשה אותה סודית. מינה אותי אדמין. פתח אותה לקהילה. צירפנו חברים. עשינו ישיבות צוות. עשינו אותה סודית. ניסחנו נייר עמדות. פתחנו אירועים. העלנו שאלות לדיון.

ואין דיון, אין אירוע ואין כלום.

שלב רביעי
אני בהפסקה להתרעננות הלוך לעיסוי רפואי בהנחה. אבל שם אני מתוקף, לא גופנית, "אתה לא מפחד לעשות שידוכים בין גברים?" הוא שואל. "למה שאני אפחד?" שאלתי. "כי זה אסור לפי ההלכה". גילוי נאות, הבחור סטרייט ולא דתי. עניתי "כל אחד יעשה מה שהוא רוצה. אם אני יכול לעזור לאנשים לשמוח למה שאני לא אעזור? כמו שאפשר לשדך בין גבר לאישה למרות שאני לא יודע על מה הם ישמרו כך גם בין גברים. אני לא מוצא פה את הבעיה". הוא לא ענה, הוא החליט לבדוק את הגמישות של היד שלי.

שלב חמישי
טלפון. "שלום שמי נדב, הבנתי שאתם מחפשים מתנדבים לקבוצת השדכנים שלכם. האם אוכל לבוא לשמוע את ההדרכה שלכם בלי להתחייב שאכן אתנדב?"

"בשמחה, בוא נראיין אותך".
התראיינתי וזומנתי להדרכה. אנשים נהדרים וברק בעיניים. חדורי מוטיבציה. ורצון לעזור.
עברנו השתלמות ולמדנו את השיטה. היה מרתק.
"אז, נדב מתי תתחיל להתנדב?" "בינתיים לא", אמרתי.
כעבור חודש טלפון.
"שלום נדב, מתי תוכל לראיין אנשים?"
"תקשיבי, החלטתי שאני אתמקד בחברים שלי כרגע".
"מצוין, יש לנו הרבה בנות במאגר".
 "אהה… הם לא מחפשים בנות".
"אהה. לצערי בעלת הפרויקט לא הסכימה לשידוכים חד מיניים".
"מה, שאלת אותה?"
"בוודאי. כשאני אמרתי שצריך לשדך לכולם אני התכוונתי לזה, טוב שיהיה בהצלחה רבה".
בקיצור למדתי המון. בעיקר שצריך תוכנה. נתקעתי על תוכנה.

שלב שישי
איתן אמר שהוא מכיר מישהו שמכיר מישהו שיש לו תוכנת שידוכים.
לא יצא מזה כלום.

שלב שביעי
איתן אמר שהוא מכיר שדכנית שתשמח לדבר איתי ולהדריך אותי קצת. הקצת הזה היו שעתיים אינטנסיביות של דיבורים שאלת שאלות. שאלת הפתיחה הייתה – מה הופך שדכן לשדכן טוב?

כתבתי וכתבתי, דיברנו על ההבדלים בין הומואים וסטרייטים, ואיך יוצאים לדייט, ואיך בונים זוגיות. מה השיטה לחבר בין אנשים, על פי מה משדכים. עברנו מנושא לנושא, הפכנו כל אבן שעלתה על דעתנו. הבנו שצריך שהשאלון יהיה רציני, ויעסוק יותר בסגנון החשיבה של האנשים, בתכונות האופי ולא היופי. למדנו איך להתאים את השאלון למטרות שידוכים רציניות. שאדבר עם המשודכים בטלפון לפני שאני אשדך ביניהם. ושאני אשמור על קשר לאחר הדייטים הראשונים לראות איך זה התקדם.

היא בחורה דתייה עם כיסוי ראש מלא, וילד שלא יושב; אנחנו שני הומואים שמופתעים מרמת הפתיחות והנכונות.
חוץ מזה שסוף סוף הרגשתי התקדמות ויצא לי גם פוסט נחמד לפייסבוק.

שלב שמיני
איתן קורא את הפוסט בפייסבוק, ואומר לי שיש לו תוכנה לשידוכים. כתבתי שאלון, התאמנו אותו ותיקנו אותו. התאמנו את השאלון לתוכנה והתוכנה לשאלון.


ופרסמתי אותו. ואנשים ענו.