יום חמישי, 29 במאי 2014

לחיות באקווריום

 אמרתי לפסיכיאטר שלי שכולם שונאים אותי. הוא אמר לי בתגובה: "אל תהיה מגוחך, לא כולם פגשו אותך עדיין."

 רודני דנגרפילד


יונתן חי באקווריום, אפשר להסתכל עליו עשרים וארבע שעות, כל חייו הוא כך. יונתן לימד אותי הרבה: איך להסתדר במקום מוגבל, איך להסתדר עם קבוצת השווים שלך גם כשהם לא הכי נחמדים, נושכים וגונבים לך את האוכל. הוא לימד אותי איך זה להיות תלוי במישהו אחר לגבי אוכל לגבי ניקיונות. ואיך להמשיך לשחות גם כשיש לך פגמים. את יונתן קניתי לפני כשבע שנים בחנות החיות, הוא איתי מאז, לא מפסיק לשחות.

לא כמו אותם אנשים שנכנסים לאקווריום על מרקע הטלוויזיה לזמן מוגבל. שם אומרים להם מה לעשות. אבל זה לזמן מוגבל. הציעו לי להצטרף לעונה הזו של האח הגדול, לא שאני מרגיש מיוחד הציעו את זה בערך לכל הומו-לסבי דתי. אחד המרצים שלי הציע לי, הוא עוזר להפקה בליהוק. הוא הסתכל על כל הכיתה שלנו ואמר אף אחד מכם לא מעניין מספיק, חוץ מנדב. אבל למה שאני ארצה להיכנס למצב שכזה שכל הזמן מסתכלים עלי. 

אני לומד, לומד מיונתן, לומד מהמרצה שלי, וגם מאיתן.

את איתן הקפצתי הביתה לאחר אירועי יום העצמאות. זו הייתה פעם ראשונה שדיברנו לעומק. הוא סיפר קצת על עצמו ותהליך עזיבת הדת, וביקש לשמוע עלי ועל הדרך שאני משלב את הדת והמשיכה המינית בחיי. לקראת סוף השיחה שאל אותי: ואתה מרגיש טוב עם מה שאתה עושה? אתה חושב שה' מרוצה ממה שאתה עושה?
כרגיל אחרים שואלים את השאלה הזו כדי להתריס -הומואים, או ממקום של תוכחה -סטרייטים. ולפעמים הפוך.
איתן שאל את זה כדי לדעת. ואצלי נפלו כל חומות ההגנה, חומות שבניתי כדי לא להיפגע מאחרים ששאלו את אותה השאלה. נזכרתי ביונתן, שחי באקווריום, נזכרתי בסיפור על החפץ חיים או הבעל שם טוב או רב אחר, שנסע עם עגלון, והעגלון הלך לקטוף פירות שלא שלו, וביקש מהרב להתריע אם מישהו רואה.   מיד הרב צעק רואים, רואים. והעגלון פרץ בדהרה. מי ראה? שאל העגלון. ה' ענה הרב.

אני גם חי באקווריום, כך אני מאמין, שבו ה' מסתכל עלי תמיד. וזה אומר חדשות טובות וחדשות לא כל כך טובות.
החדשות הפחות טובות הן שתמיד ה' מסתכל עלי, שופט אותי על מעשי, ואני אצטרך לענות לו על כך.
החדשות היותר טובות הן שאני צריך לענות רק לו על כך. ולא לאנשים ובני אדם.

לקחתי קשה את השיחה עם איתן, מדהים איך דברים שאנחנו עושים עם מחשבה או לא, יכולים להשפיע באופן ישר או עקיף על אנשים. ישבתי וחשבתי: ממה אני יותר מרוצה, מהם הדברים שאני צריך להשתפר בהם ועם מה אני שלם. איפה אני צריך להעמיק את הפעילות שלי ואיפה להרפות.

באופן אירוני גם בלוג זה הוא מעין פתח לאקווריום שלי. אתם קוראים עלי, אני לא יודע עליכם כלום. כבר יצא לי לצאת לדייט או לפגוש משהו ברחוב שאמר לי דברים עלי, כפי שהם נכתבו בבלוג ואני לא יודע עליו כלום.

בהתחלה חשבתי שאני משוחרר מכם, אבל לא אני בחרתי לרצות אתכם, להעלות פוסט פעם בשבוע. לדאוג שיהיה מעניין, לכתוב כמה שיותר קוהרנטי. ואני מנסה לעמוד בכללים שקבעתי לעצמי. כי בסופו של דבר, כן, אני אצטרך לענות רק לעצמי.

אני צריך לשאול את עצמי כאן, את אותה השאלה שאני צריך לשאול את עצמי בחיים:


אם אני שלם עם מה שאני עושה/עשיתי/אעשה?

יום רביעי, 21 במאי 2014

הלכה ההלכה


צילצלתי בפעמון ודפקתי בדלת. "רגע!" חיכיתי עוד כמה רגעים ודפקתי שוב. הדלת נפתחה, ומולי עמד חברי משכבר הימים, שמחה. "איזה נפלא שבאת, נדב. עכשיו אני יכול לקיים את מצוות הכנסת אורחים. מצטער שלקח לי זמן רעננתי את עצמי בהלכות של הכנסת אורחים."

"אהובה! נדב הגיע! אני מראה לו את הפטיו, ונשב שם." שמחה צעק לאשתו ואז פנה אלי תוך כדי הליכה, "איזה יופי הפטיו החדש שלנו. אתה לא תאמין כמה עברנו איתו. רצינו לשים עוד מזוזה בבית ולא ידענו איפה, אז החלטנו לבנות את זה, היינו צריכים לברר איך לבנות בצורה כזו שבאמת נהיה חייבים במזוזה. בסופו של דבר הצלחנו להוסיף שתי מזוזות."

הגענו לפטיו שבאמת היה מרשים בגודלו וצורתו ועיצובו. אמרתי זאת והוספתי "אהבתי את הצמחייה שיש לכם כאן, זה גנן מטפל לכם?"

שמחה חייך ממתיק סוד "לא, למדתי את ההלכות לבד."
הבטתי בו מבולבל, והוא הסביר, "חזרנו מבית הכנסת, ואמרתי לאשתי: אהובה, את יודעת איזו מצווה לא  קיימנו אף פעם? כלאים. עכשיו שיהיה לנו פטיו נוכל לדאוג שלא נעבור על כלאיים. והיא, אהובה, אמרה לי בחזרה בעיניים נוצצות, אתה יודע עוד כמה מצוות נוכל לעשות אם יהיו לנו צמחים בפטיו?"

הוא הרים את בהונו כמתחיל למנות, אך הוא לא הספיק, צווחה נשמע מכיוון המטבח. מיהרתי אחרי שמחה, כשהגענו נגלה לנו מחזה משעשע, אשתו עומדת על כיסא מחבקת את בנם בימינה ומנופפת במערוך בידה השנייה, שניהם צווחים "הצילו"

"אהובה, מה קרה?" התגבר שמחה על הצווחות
"ראיתי אותו רץ על השיש. תסלק אותו מכאן. אם הוא יכנס לאוכל זה יהיה שישה לאווים. הנה הוא שוב! תסתכל מהר! אויש, מגעיל אותי כל האיסורים שעלולים לעבור!"
שמחה ואני הסתובבנו מהר בכדי לראות עכביש קטן עולה על הקיר. באתי להכות אותו עם כף ידי. אך עצרתי, נסיתי לחשוב מה שמחה יגיד. חצי שעה אני כאן וכבר אני חושב כמוהו.
חיפשתי היכן הוא ולפני שהתמקדתי בו, שמעתי חבטה, נייר עיתון שפוגע בקיר מין הסתם עם עכביש ביניהם, אך הבנתי שלא כאשר הגיע החבטה השנייה.

"מה עצרת?" הוא אמר "בעלת הבית רוצה להרוג את הג'וק הורגים את הג'וק, מה רצית לעשות לשלוח שאלה באסמאס? תלמד את ההלכה!"

עמדתי להיעלב, כששמחה נטל את ידי ופנה לבנו, "אתה רואה, קיימתי עכשיו מצוות תוכחה, מצוות תוכחה היא מצווה קשה מאוד...." קצת הפסקתי להקשיב הוא התחיל להיכנס לגדרים לפי ספר החינוך והמחלוקות שמנחת החינוך מביא על המקום. ריחפתי בתוך מחשבתי. שמחה עזב את ידי. ופנה אלי מחזיק את יד בנו.
"ושיננתם לבניך, גם מאוד חשוב, אבל כדי לצאת ידי חובה לכל הדעות אצטרך ללמד אותו שוב את הנושא הזה כי הרי הרא"ש..." בין הרא"ש למהרש"א שוב ריחפתי. התעוררתי כאשר הוא אמר "ופרו ורבו"

הסתכלתי עליו ועל בנו במבט אחד רווי משמעות. שמחה הבין את הרמז "תורה היא וללמוד הוא צריך." עצרתי אותו לפני שיכניס גם את דעת האחרונים על ההגדתא, ורציתי לדבר איתו על מה שבאתי לדבר איתו.

חזרנו לשבת בפטיו.

"שמחה, לא פשוט לי לומר את מה שאני הולך להגיד עכשיו. אנחנו מכירים הרבה זמן אבל אתה לא באמת מכיר אותי. אף פעם לא סיפרתי לך שאני נמשך לגברים ולא לנשים, אני הומוסקסואל."
עצרתי את נשמתי, חששתי מאוד. יזרוק אותי מהבית? יצעק? שיעור הלכתי נוסף?

סיפרתי לו את חששותיי, שמחה החזיק תפס את ידי.

"תדע לך, שאפילו אם אנשים אומרים שמפריע להם הומואים בגלל ההלכה, הם משקרים או לך או לעצמם. הרי אם הם רואים גבר ואישה מחזיקים ידים ברחוב, כמה איסורים כלולים שם? ואתה רואה אני מחזיק את ידך ואתה תחזיק יש של אהוב לבך, אפס איסורים. ועדין לאנשים זה יותר יפריע. ועכשיו תאכל משהו כדי שתוכל לברך לפני ואחרי."


יום חמישי, 15 במאי 2014

אבל...

בפסח הזה לא משאירים אף ילד רעב...כן, אבל....אולי למחרת יש לו קולונוסקופיה?(גורי אלפי , מצב האומה)


אין לי מה להגיד בנושא, אבל...
הם אנשים טובים, אבל...
אני לא רוצה לפגוע, אבל...
תמיד אחרי משפט כזה מגיע - אבל...

אני לא נוהג להגיב, ממש לא. זה לא מה שחונכתי בבית, ואני באמת ובתמים לא חושב שיש לי מה להגיד. יש אנשים חכמים ממני. ויש אנשים שיודעים מה קרה באמת.
אבל...
למה הרב אריאל היה צריך לכתוב את מה שהוא כתב? (קישור)

אני לא יודע אם מפריע לי פסק ההלכה, יכול להיות שהוא צודק מבחינה הלכתית טהורה. יש לי הרגשה שלא, אבל אין לי מספיק מידע בנושא.
אבל... 
האם הוא היה אומר את אותו דבר על זוג חילונים? "שלום הרב פנו אלי זוג נחמד שאינו שומר תורה ומצוות האם מותר לי להשכיר להם דירה" תשובת הרב "אסור, נוכח זה שהם מצהירים על עצמם כזוג שאינו שומר תורה ומצוות יש פה איסור יחוד, יהיה מותר להשכיר רק לאחד מהם. אם יש לך הצעה אחרת תעדיף אותה"

אני לא חושב שמפריע לי שהשואל בכלל שאל את השאלה.
אבל...
מה זה אומר שאדם מרגיש שמפריע לו להשכיר דירתו לזוג רק בגלל שהן שונות ממנו? ושהוא לוקח את היוזמה לשלוח את ההודעה דרך אתר באינטרנט.

אני לא בטוח שהבעיה היא בציבוריות, כלומר שכולם יכולים לראות הן את השאלה והן את התשובה.
אבל...
כשרבנים רוצים לא לענות על תשובה באופן פומבי הם יודעים להגיד את זה, הם יודעים להגיד "תשאל אותי בפרטי/בדיסקרטיות" איך אני יודע שהם יודעים להגיד את זה? כי זה מה שהם אומרים כשלהט"בים באים לשאול אותם שאלות.

אני לא נוהג להתלונן על גישות בעולם הרבני.
אבל...
למה אם רב הוא נגד הומואים הוא נחשב אוטומטית בסדר לפי ההלכה, ואילו רב שניצב לימיננו מיד מקבל חותמת "פסול". הרי: ואהבת לערך כמוך , לא תעמוד על דם רעך, ידינו לא שפכו את הדם הזה, החושד בכשרים, שנאת חינם, כל אלו מושגים יהודיים והלכתיים האם הם גם נלקחים בחשבון כאשר הרב מקליד את דבריו?

אני לא אוהב להתמסכן בגלל שאני הומו.
אבל...
אנחנו סובלים המון בגלל הנטייה המינית שהקב"ה נתן לנו. אנו הדתיים נאבקים כל יום לשמור על הזהות הדתית שלנו. זו מלחמה יום יומית. כשרב אומר אין שאין לי מקום בקהילה, זה גורם לי לוותר על תפילה במניין. כשרב אומר שאסור אפילו להשכיר לי דירה זה גורם לי לחשוב אם יש בכלל טעם להישאר בקרב הציבור הדתי.

אני כותב את הטור הזה.
אבל...
אני יודע שזה לא יעזור הרב ימשיך להחזיק בדעותיו, עושי דברו גם כן, מבלי לנסות להבין את הצד שלי. אלו שייצאו נגדו ופסקו יעשו זאת מבלי להבין את השיקולים ההלכתיים והשתלשלותם. השיח יישאר רדוד ונבוב, והעיר שושן נבוכה.

הלוואי שיתקיים דו שיח אמיתי.
אבל...
זה לא יקרה.


יום חמישי, 8 במאי 2014

שיחה באישון לילה

כל מרחק הוא מרחק הליכה אם תלך מספיק זמן. (סטיבן רייט)


הכניסו אותי מכניסה צדדית, דרך מסדרונות אפלים, שלא יראו שצוות הישיבה לא יגלה. החדר קטן וחם. התלמידים חמקו פנימה אחד אחד. מה נגיד אם המדריך יבוא? דיון קצר האם צריך לנעול את הדלת כן או לא. הוחלט שכן.

הם הזמינו אותי, כעשרה תלמידים שהחליטו שנמאס להם לדון על הנושא והגיע הזמן לשמוע דברים ממי שחווה את הדברים על בשרו. למרות השעה המאוחרת והמקום המרוחק החלטתי להגיע. הערכתי אותם על הכנות והיוזמה.

פחדתי מהחתרנות, אבל הרגשתי שיכול להיות שהיוזמה תסוכל מצד הצוות הפוחד לשווא.

סבב מסכים לא מסכים,
הומואים בוחרים להיות הומואים.
הומואים מגעילים אותי.
אני מכיר הומואים הכירות אישית.
אי אפשר להיות הומו ודתי.

סיפרתי להם את הסיפור האישי שלי, יצא לי לספר את הסיפור בפני מבוגרים דתיים או בני נוער חילונים, אף פעם לא בפני בני נוער דתיים. הרגשתי שהם רוצים לשאול את השאלות שלהם, וזירזתי את הסיפור.

ואכן השאלות הגיעו, דת, חתונה, חברה, פחדים.

היה לנו דיון הלכתי לא קצר, היו דברים שהסכמנו יותר וכאלה שפחות. מדוע אין רבנים שמסכימים להתעסק בזה בצורה מסודרת, הייתה השאלה העיקרית עליה הסכמנו.
מקום הפרט מול החברה, מקום הדת מול הקהילה. אחד שאל מדוע הוא צריך לסבול בגלל המצעד? שאלתי מה זה לסבול. והוא אמר שגברים הולכים בלי חולצה, וזה מפריע לו.
אמרתי שזה לא הייתי מגדיר סבל, מקסימום אל תסתכל. שיורקים עליך ברחוב זה סבל, לפחד שירביצו לך, זה סבל. שיזרקו אותך מהבית או מבית הספר רק בגלל שלא יודעים איך להתייחס אליך זה סבל.
אבל המצעד גם היה נושא לדיון, מה יותר מתאים ומה פחות ומה יעזור לקבל תמיכה מהקהל ומה לא יעזור לקבל זכויות.

היה קשה לפעמים לדבר חבר'ה חדורי מוטיבציה ועניין, שאלו שאלות והקשו קושיות, נכנסו אלו בדברי אלו. התרשמתי מהכבוד ההדדי, גם כשהם לא הסכימו הם דיברו יפה, נתנו לי את מקום שלי לענות תשובות גם אם לא היה להם פשוט לשמוע אותן.

חשבתי לעצמי איזה חבל שהמורים שלהם לא רואים אותם כך. איזה חבל שהמורים שלהם לא מעודדים אותם לתפוס יוזמה. אולי הם בעצם כן, עבדה שהם הזמינו אותי, אבל יש עוד 303 תיכונים לבנים ולבנות בארץ היכן הם? ואם המורים היו יודעים על השיחה הזו איך הם היו מגיבים?

באחת עשרה בלילה לאחר אחרי כמעט שלוש שעות מרתקות. שמעתי אתה צודק.
אמרתי להם שיהיה לכם ברור, זה שקשה לכם עם להט"בים זה לא קשור לדת זה קשור לחברה שבה גדלתם, כשאתם רואים בחור הולך יד ביד עם בחורה, הלכתית זה יותר חמור מאשר גבר שהולך יד ביד עם גבר, למה זה מפריע לכם וזה לא?
גדול המתווכחים, עצר ואמר אתה צודק.
הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי. איזו כנות מדהימה!

יצאתי החוצה דרך המסדרונות האפלים שכבר הספקתי לשכוח אותם, אל אור פנסי הרחוב.
את החוויה הזו אזכור להרבה זמן.



יום חמישי, 1 במאי 2014

בתגובה לתגובות

אם אני סובל מחוסר ביטחון כללי,
יושב מול המחשב עושה גוגל על עצמי.
בטוקבקים כתבו עלי שאני פטט
ורק טוקבקיסט אחד אמר שאני שולטטטטטטטטטט
(עידן אלתרמן)


לעמוד הפיסבוק שלי 

השבוע עלתה כתבה שלי באתר כיפה, שמחתי על הפרסום הנחמד, ובכך אמירה שמישהו מקצועי חושב שכתבתי יפה.


היו גם כמה תגובות, והחלטתי לנצל את הבלוג שלי לענות על התגובות שם.

הראשונה אוהדת, תודה לך מיקי, אני גם מאחל לך הצלחה בכל אשר תפני.

שניה, כותבת "עצוב" אני לא בטוח למה היא התכוונה. אני יכול לנחש, אבל נשאיר את זה.

שלישי כתב "גועל נפש" שוב אין לי מושג למה הוא התכוון, אולי על ארוחת הצהרים שלו?

הרביעית והשמיני כתבו בדיוק אותו דבר.  (שש גם נגע בזה בנקודה א.) הם כתבו, למה להאשים את הרבנים, אין רבנים כאלה, וכו'

נכון אדם צריך לקבל אחריות על מעשיו, הוא צריך גם להגיד לאשתו לפני החתונה.
מאמר זה כוון לרבנים שלא מייעצים כך לתלמידים שלהם, הרבנים הללו קיימים. לדוגמא, הרבנים שהתייעצתי איתם מעולם לא הציבו את זה כתנאי לחתונה.


דרך אגב בנוסף לדרישה לספר לבחורה (או לבחור) על נטיות הומוסקסואליות יש צורך לדרוש גם ליווי פסיכולוגי צמוד, לתמיכה והסברה בקשיים הבלתי רגילים של הקשר הזה.

הרביעית גם טענה שהיא עמוק בקשר הזה. גם שבע יודע שיכולה להיות משפחה לתפארת.  צודקים יכולים להיות סיפורים נפלאים. אני מכיר הרבה סיפורים הפוכים, גם אם היה ידעה לפני וגם אם היא לא ידעה לפני. מה שכתבתי מבוסס על כל המקרים הללו, כולל הסיפור האישי שלי.

מומו (מספר 7) ואני (מספר 5) טוענים גם שזה לא בסדר שכתבתי שאי אפשר להשתנות "תמיד הייתי תמיד אהיה". "הנושא שרוי במחלוקת עמוקה" לפי מומו ואני טוען שהוא מכיר אנשים ש"יצאו מזה"

אשמח לדבר עם אותם אנשים שהצליחו לצאת מזה, דיברתי עם המון אנשים שלא הצליחו, עם שרלטנים שהבטיחו לעזור עם ישלמו להם, אבל עוד לא פגשתי אף אחד שהפסיק את הנטייה שלו לבני מינו. אם אתם מכירים אותם אנא הפנו אותם אלי.

כמו כן הנושא הוא לא שרוי במחלוקת עמוקה, אין מחלוקת יש אנשים שטוענים לכאן או לכאן. אם היו אי אלו מחקרים אמפיריים שיראו שינוי אצל מטופלים היה אפשרות לדון בנושא. אך לא עצת נפש ולא ג'ונה ולא אף ארגון בעולם מוכן לספק אי אלו נתונים סטטיסטיים.

מומו, נקודה ג' פשוט לא נכונה, זו לא הדת, אלו הרבנים.


בברכות מדבר שקר תרחק, וישמח חתנים, אני מאחל לכולם בהצלחה בחייהם.
נדב