יום שלישי, 27 באוגוסט 2013

הולך נגד הזרם

"כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל, חוץ ממי שאירעו דבר, שהוא מקיף לשמאל. [מה לך מקיף לשמאל], שאני אבל, השוכן בבית הזה ינחמך. שאני מנדה, השוכן בבית הזה ייתן בלבם ויקרבוך, דברי רבי מאיר. אמר לו רבי יוסי, עשיתן כאלו עברו עליו את הדין. אלא השוכן בבית הזה ייתן בלבך ותשמע לדברי חבריך ויקרבוך." (משנה מידות ב ב)


יום כיפור מגיע ועם ישראל מגיע לבית המקדש בהמוניו, יש ארגון וסדר, מהיכן נכנסים ולאיזה צד פונים. אך פתאום יש את אלו שהולכים הפוך מהזרם, שונים: אבלים, ואנשים שהקהילה החליטה לנדות אותם. ר' מאיר ור' יוסי דנים איך יברכו אדם שהודה שהוא מנודה. ר מאיר אומר "הלוואי שהקהילה תחזור בה." ר יוסי אומר "הלוואי שאתה תבין שטעית".

שני גדולי עולם אלו באומרם דעתם בוודאי זכרו את דברי רבם, רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" (בראשית-רבה כ"ד, ז). אם כן מהיכן מגיעה המחלוקת בניהם?

רבי יוסי היה ידוע כאדם שלא אהב מחלוקות: "תניא אמר רבי יוסי מתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל…משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת בישראל" (סנהדרין פח, ע"ב). המחלוקת הינה דבר רע מיסודה. צריך ללמוד מראש לעבוד ביחד. ובגלל זה על היחיד לשנות את דעתו מפני הכלל, ולחזור בתשובה.

רבי מאיר לעומתו ראה במחולקת הזדמנות להתפתח, ולתת לשני הצדדים אפשרות להתקרב, וללמוד אחד מהשני. כך נהג עם שני סוחרים שעקבן אצלו שלושה ימים עד שהתפייסו (גיטין נב, ע"א). וכן בסיפורו על דרכיו של אהרון הכהן, כשהיה רואה שני אנשים שרבו היה הולך לאחד ואומר לו שחבר מצטער אך מתבייש וכן היה אומר לשני עד שהתפייסו. (אבות דרבי נתן יב, ג) רבי מאיר אומר שעל הקהילה לחשוב גם על הפרט, ואיפה הם יכולים ללמוד ממנו ולעבוד ביחד.

אך אחד הדברים המעניינים במשנה הוא: שאותו מנודה מקבל מעמד דומה לשל אבל, ללא הקהילה שלו, משהו חסר בו. הוא אינו אסור לעלות להר הבית, נהפוך הוא, הוא מושם במצב שדורש התייחסות, אי אפשר להתעלם ממנו, כשהוא מפריע לסדר הציבורי, והולך בדרך הפוכה.

המשנה אומרת שאנשים שאלו לפשר העניין, אולי אפילו היו מחויבים לכך, ואז כשהיו שומעים את הסיפור, הם היו שואלים את עצמם איך אני הייתי נוהג כאן? איך אפשר למצוא פשרה? ואולי הם היו חושבים: במקרה המסויים הזה, אני צריך לברך אותו כר' מאיר או כר' יוסי?


ובימינו, כאשר עולה השאלה של שילוב הומוסקסואלים בקהילה, מובן הוא ששני הצדדים צריכים להיות קשובים אחד לשני – לא לעורר אי-נוחות מחד, ומאידך לתת הרגשה של קבלה והכלה (וזה נכון לשני הצדדים). אולם, יותר מכל, אל תתנו לנו את ההרגשה שאנחנו שקופים. אתם מוזמנים לשאול, להתעניין ולהזמין. יש לנו הרבה מה ללמוד אבל יש לנו המון מה להציע.

יום שני, 26 באוגוסט 2013

הדג המנקה

לאיש לא ממש אכפת מדגים, תחשבו על הביטוי: טונה ללא דולפינים (ביטוי באנגלית – עורך האתר). אף דולפינים לא נפגעו בטבח שנעשה בטונה. הטונה מתה אבל הדולפינים בסדר. תחשבו על זה: כלב קוברים, חתול קוברים, אוגר קוברים, דגים מורידים באסלה.
(מוחמד בהרוחה(

מי שמכיר אותי שנים מספר, יודע שאני ויונתן גרים ביחד כבר שנים. לפעמים באותו חדר ולפעמים בחדרים נפרדים. הוא לא יוצא הרבה מהבית. כשעברנו דירה היינו צריכים שני אנשים כדי לסחוב אותו. מיותר לציין שכל מלאכת מציאת הדירה והמעבר הוטלה עליי. יש שיגידו שזה אינו קשר בריא. אבל אני מרגיש קשור אליו. למרות שאפילו שלום אנחנו לא אומרים זה לזה.

הקורא חד העין בטח כבר שואל את עצמו: אני זוכר את איתן וגם את שמחה. וגם נועם זכור לי. איך יונתן נכנס לתמונה? יונתן הוא הדג שלי. וכן, אין מה לדאוג הוא נתן לי רשות לפרסם את שמו האמתי.

החלטתי לכתוב על יונתן כיוון ששנינו נפרדנו מחבר ותיק. הדג המנקה. לא היה לו שֵם. כמיטב המנקים שאנו מעדיפים להתעלם מהם במקום לתת להם הכרה.

כששאלו אותי כמה דגים יש לי אמרתי: "שניים, דג מנקה ודג מלכלך".

דגים מתים הם מנת חלקו של כל מגדל דגים נלהב. ואפילו לא נלהב, כמוני. לפעמים זה מזקנה. לפעמים בגלל טיול ארוך לצפון. ולפעמים זה מפני שמישהו הרכיב את הפילטר הפוך כי הוא לא טרח לקרוא את ההוראות, ואין לי את מי להאשים כי זה היה אני.

בעצם היחס שלי לדגים הוא איך להגיד זאת במילים עדינות? מוזר. פעם כתבתי לחבר בצבא מכתב שלם המתאר בפרוטרוט את קורות הדגים שלי, לא בכלליות מאז קניתי אותם, אלא רק מה שקרה להם בשבוע האחרון.

אך הכי משעשע בנושא, היה כאשר חשבתי כמה עצוב אהיה כאשר יונתן ימות. לקחתי את זה צעד קדימה ועשיתי מזה פתיחה לפעולה של תנועת נוער. נכנסתי לחדר כולי עצוב. והחלתי למרר בבכי. ביקשתי כוס מים וקינחתי את אפי במשיכה. החניכים לא ידעו מה קורה, הם לא הכירו אותי, והיו מאוד מבולבלים מהמעמד. במשך חמש דקות משכתי אותם. עד שאמרתי להם שהדג שלי נפטר הבוקר. הוצאתי תמונות שלו מהארנק. אמרתי שאני כבר מתגעגע וזה יעודד אותי כל כך אם נעמוד דקה לזכרו. אני שמח להגיד ששישים איש עמדו לזכר הדג שלי. הייתי צריך להפסיק את המשחק כשגם אני הצטרפתי לצחוק בלתי נשלט כשביקשתי מהם גם לעשות תנועות של שחייה לזכרו.

חבל שלא צילמו את זה, או לטובת החניכים מזל שלא צילמו את זה. בכלל בחיים ישנם רגעים שאתה מעדיף שלא יצלמו אותם. נפילה, תבשיל לא מוצלח, תלבושת לא מחמיאה. וגם פליטת פה, או יותר מידי אבקת כביסה במכונה עם גרב אדומה.

במחשב יש אזהרות כשאתה מנסה לעשות דבר כזה או אחר, לסלולרי יש מתקן שגיאות כתיב. אפילו המוצרים של איקאה מגיעים עם מנגנון נגד טעויות הרכבה.

איזה יופי אילו היה לנו את זה בחיים "האם אתה בטוח שאתה רוצה לצאת לדייט הזה?", "אזהרה: אם תזיז את היד הכוס תיפול ותתנפץ" מעין תוכנת מחשב שמסדרת לך את העולם האמתי. ואם לא תוכנה אפשר עוזר אישי שיהיה איתך וידע. אם לא להזהיר לפני, אז לפחות לנקות אחרי.

ליונתן היה את זה. איתו באקווריום היה דג אציל, שכל המציאות שלו היא לנקות. לדאוג שהכול בסדר ושלכל הדגים נוח. ואין יותר מידי ירוקת. והוא ידע שאף אחד לא שאל לשמו.


אז שְחה לעבר האור. וכשתנקה בריכות תחת עורו של הלוויתן תזכור שכאן עדיין יש כאלה שצריכים שינקו אחריהם, כי הם לא יפסיקו לעשות שטויות. את זה כבר יותר מדי לבקש.