יום רביעי, 30 באוקטובר 2013

עמידה בפני קהל

הפחד מספר אחת של אנשים הוא עמידה בפני קהל. מספר שתיים – למות. זאת אומרת שבהלוויה רוב האנשים יעדיפו להיות בארון הקבורה מאשר לשאת את ההספד.(ג'רי סיינפלד(


יש משהו מאוד מביך ואפילו מפחיד כשצריך לדבר לפני קהל.
פעם קראתי בספר של שפת גוף שהסיבה לזה היא שפרצוף מקשיב נראה אותו דבר כמו פרצוף כועס. אני מניח שאנשים מפחדים מהתגובות של הקהל, מה חושבים עליי, ולכן קשה להם לראות פרצופים כועסים. אני מגיע ממשפחה של אנשים שהבמה לא זרה להם. אנחנו נוטים לשבת בקהל ולצפות במתרחש על הבמה בעיון.

ועדיין אני מוצא שלי קל יותר לעמוד ולדבר עם חדר מלא אנשים מאשר לנהל שיחה אחד על אחד.
ובגלל זה הלכתי להיות מורה. אבל אז הפסקתי. לא פשוט להיות מחנך כיתה בבית ספר דתי ועוד הומו. לא כולם מסוגלים להכיל את זה. אז היום החלטתי לשנות כיוון בחיים, וכיוון שאני עדיין הומו החלטתי ללמוד מקצוע חדש.

בלימודי המקצוע החדש, היה לנו השבוע תרגיל בעמידה לפני קהל. כל אחד היה צריך לעמוד מול הכיתה ולהציג את עצמו. בקיצור יצאתי מהארון לפני כל הכיתה.

ועכשיו לחדשות בהרחבה.

מי היה הראשון שסיפרתי לו בלימודים? אני חושב שזה היה אחד החברה. ישבנו ודיברנו על החיים היקום וכל השאר. ואז סיפרתי לו . לא הייתה דרמה מיוחדת. וזהו.

לשני סיפרתי כשהלכנו ברחוב אחרי השיעור, וסיפרתי לו על שבת שעשיתי עם חברים ובמיוחד על חבר מיוחד, ואז הוא שאל "מה, הוא חבר שלך?" אמרתי לו "לא הוא תפוס". הוא הביט בי במבט מבולבל, צחקתי ואמרתי "אהה, קטעים. הוא הומו". ובתגובה הוא אמר "אין דבר כזה הומו דתי". הסתכלתי עליו ואמרתי "בטח שיש, אתה מדבר עם אחד".

לשלישית סיפרתי כי היא דתייה ונוצר בנינו קשר חברי, ולא רציתי שהיא תגלה לבד. איחרתי את המועד, כי פעם עוד לפני בכלל שהתחלתי את הלימודים הפיצו עליי שמועות שאני הומו, והן הצליחו להגיע אליה גם כן. היא אפילו סיפרה לי שפעם עמדה לה על קצה הלשון בדיחה על הומואים, והיא לא סיפרה למקרה שהשמועות נכונות והיא לא רצתה לפגוע בי.

הלימודים מתקרבים לקצם, והכרתי חברים נהדרים שאני בטוח יעשו דברים נפלאים. החלטתי שהם צריכים לדעת עליי. למה החלטתי לספר להם? כי דיברתי איתם על דייטים וחתונה ועל כל מיני ממש דברים אישיים, ולא רציתי להמשיך כך. מצד שני לא תכננתי מראש לצאת מהארון בצורה כזו או אחרת או בזמן כזה או אחר. ומצאתי הזדמנות נהדרת: התרגיל שבו היינו צריכים להציג את עצמנו בפני כל הכיתה.

המרצה היה מגעיל במיוחד, ירד עלינו, הוא למשל: אמר לבנות שאיחרו שהן לא תמצאנה עבודה. לי הוא אמר שירדו לי נקודות כיוון שהורדתי נעליים. בקיצור נשמה טהורה.

הבנתי שהתרגיל הזה הוא הזדמנות. אמנם לא הייתי ראשון, והמנחה די ירד על אלו שלפני, אך כשהרגשתי שהגיע תורי קפצתי ממקומי, ונעמדתי על הבמה הדמיונית. המרצה אמר, אתם רואים שהוא מעט נצמד לקיר? זה כי הוא מחפש תמיכה. נראה שהוא כן מבין משהו. הבטתי על זו שיודעת ובעיניה מבט שואל, עשיתי לה כן עם הראש והיא הבינה.
הייתה לי פתיחה לא משהו, לפי המרצה. נראה שהוא לא כל כך מבין. ואז התחלתי לספר "אני מתנדב בארגונים "… מבט אל הקיר… שתיקה… נשימה עמוקה "של הומואים דתיים". המצחיק היה שלא כולם הבינו. "ואני כותב בלוג על החיים שלי כהומו דתי" יותר אנשים הבינו. "ואני רוצה לחיות עם גבר בעתיד". ואז כולם הבינו.

המרצה היה צריך לאסוף את עצמו, ואמר שלא נעים לו בגלל ההערה על הנעליים. אחרי הביקורת שהוא נתן, שהייתה טובה, ב"ה, ברחתי מהכיתה. השני שידע לפני, היה נפלא בא לתת לי חיבוק וכוס מים, לא לפי הסדר הזה.

הרגשתי שעשיתי סצנה, וכשחזרתי לכיתה הבנתי שאני צריך לשבור קצת את המתח. כשהמרצה שאל אם למישהו בכיתה יש תחום התמחות, הצבעתי ואמרתי "לי יש. "מהו?" שאל. "גברים", עניתי וכולם צחקו.
בהפסקה התנצלתי בפני המרצה על ניצול ההזדמנות ושאולי היציאה מהארון לא הייתה במקום. הוא אמר שזה היה בסדר ושיהיה לי בהצלחה. גם כמה חברים בירכו אותי, ואחד אמר שהוא לא מופתע. לרוב זה אפילו לא היה משהו לדבר עליו.


בסיום השיעור אמר המרצה "אז לסיכום, אף אחד מכם לא מתאים לתכנית ראליטי, אתם משעממים מדי. טוב, חוץ מנדב".

יום שלישי, 29 באוקטובר 2013

הקפות

ביקשתי מהאלוקים אופנים אבל ידעתי שהוא לא עובד כך, אז גנבתי אופניים וביקשתי מהאלוקים מחילה (אל פצינו)

 אז צריך לקנות קיגל. או קוגל. למה? כי זה מה שאוכלים בקידוש. אבל למה דווקא קיגל או קוגל? כי זה מה שתמיד אכלו. אז קנינו קיגל או קוגל לקידוש, כי יש מסורת וצריך לשמור עליה.

אה, שכחתי להגיד, עשינו קידוש אצלנו בבית, אחרי ההקפות כמובן. אה, שכחתי להגיד שעשינו הקפות אצלנו בדירה. בגלל המסורת. או בעצם בזכות המסורת.
ומקרה שקרה כך קרה. דיברתי עם איתן על שמחת תורה ונפלאות החג, ושמחת בחגיך. ואז הוא אמר לי משפט שחרוט לי בזיכרון. הוא אמר "אני שונא את החג הזה". אני חושב שהסיבה שהמשפט הזה חרוט בזיכרוני הוא בגלל שכל איתן שדיברתי איתו, אמר את אותו משפט. "אני שונא את החג הזה". בעצם חוץ מאחד הוא אמר "אני ממש לא סובל את החג הזה".

אז אמרתי בואו נארגן הקפות משלנו. אז ארגנו ספר תורה. בעצם שניים, כמו יהודים טובים. אחד לקרוא בו ואחד לא לקרוא בו. בסוף הסתפקנו בספר הכשר. שירונים, חזנים, קוראים בתורה.
ואז הגיע הרגע הקשה ביותר. אני חושב שזה רגע קשה בחייו של כל יהודי, להגיד להורים שהוא לא בא לחג. אחרי היציאה מהארון, זה הדבר השני שהכי קשה להגיד להורים. הם דווקא היו בסדר גמור. עם זה. כלומר עם זה שלא באתי לחג. עם הנטייה המינית הם עוד מתמודדים.
אבא שלי שאל דווקא שאלה מעניינת, בעצם דודה שלי שאלה שאלה עוד יותר מעניינת. היא שאלה איפה תהיה עזרת הנשים? וכשאמרתי שלא תהיה היא אמרה "אז לא יהיה לכם משעמם?"  אני ואימא שלי חייכנו חיוך שאומר היא בטח יודעת עליי ומשחקת אותה כאילו לא.

לעומת זאת, אבא שלי שאל, למה אתם מוצאים את עצמכם מהקהילה? למה אתם עושים משהו משלכם? אז יש את התשובה שעניתי לו במקום, ויש את התשובה שהבנתי תוך כדי זה שאנחנו מפזזים ומכרכרים מסביב לתורה.

ענית לאבא שאנחנו לא עושים שום דבר כנגד, אלא אנחנו עושים שיהיה לנו נוח. להיות עם אנשים כמונו זו לא הכרזה וזו לא פרישה מן הציבור, כמו שמניין של אחד, לא חשוב מאיזו עדה, לא אומר שהוא נגד שאר המניינים הקיימים.

בחג עצמו הסתכלתי על הקהל שהתאסף אצלי בסלון. אנשים נהדרים אחד אחד. כל אחד עם קשר שונה לדת ולתורה. אלו שלא התפללו אף פעם ואלו שמתפללים קבוע. אלו שרצו להיות חזנים ואלו ששנים אפילו לא עלו לתורה.

בקריאת התורה הכרזנו שמי שרוצה יקבל עליה. וראיתי על פני האנשים שהם מקבלים החלטה אמתית אם הם רוצים לקבל עליה או שלא. מי שבחר שכן לא עשה את זה כי ככה נוהגים אלא כי הוא באמת רצה. חוץ מאחד שהופעל עליו לחץ חברתי. כי היה חסר עולה.

ולמרות שהיינו מניין כל כך מצומצם, שההקפות היו בעצם ריקודים סלונים, אחרי שהזזנו את שולחן הקפה והספות, הרגשתי כמו בבית כנסת אמיתי כיוון שהיו את אלו שעמדו בצד, ולא רצו לרקוד. בהקפה השביעית הכרזנו שזו ההקפה האחרונה וכולם רוקדים, כדברי המדרש "זה אלי ואנוהו", שכולם עומדים במעגל ומצבעים על המרכז ואומרים זה ה'. וכולם שווים ולכולם יש מקום.

ואז היה קידוש שכל אחד תרם את חלקו, ואז כבר לא היה מקום. היה כל כך הרבה אוכל שהשולחנות היו כמעט מלאים. והאנשים שלנו אוכלים כמו ציפורים, כלומר הרבה אבל במנות קטנות כשלא מסתכלים. וכולם יושבים וצוחקים ומדברים והכי חשוב שמחים.

סידרתי כמה דברים במטבח, והסתכלתי עליהם. ואז הבנתי את התשובה השנייה. אנחנו לא מוצאים את עצמנו מהקהילה. הקהילה באיזה אופן מודע ולא מודע מוציאה אותנו. הלא מודע זה כאשר אנו כל הזמן צריכים לחשוב אם יקבלו אותי לקהילה, האם אנשים ילחששו, האם אקבל עליה, האם גם בן זוגי יקבל.

המודע הוא אותם רבנים שקוראים להחרים הומואים ופוגעים בהם בדרשותיהם ובכתביהם בצורה כזו או אחרת. וכך נוצר גלגל מעניין שהם קוראים לא לקבל הומוסקסואלים לקהילה וכיוון שאנחנו לא מרגישים בנוח ,אנחנו רוצים לעשות מניין משלנו ואז אומרים לנו שזה לא טוב ושאסור לעשות מניין רק של הומוסקסואלים, כי זה מרד וזו הכרזה. וחוזר חלילה.

אז העמסתי עוד קיגל, או קוגל על הצלחת והגשתי לשולחן, אי אפשר בלי קיגל, או קוגל, זו המסורת.

יום רביעי, 2 באוקטובר 2013

התלמיד

כשאתה מערב בין קבוצות שונות שאתה מכיר זה תמיד מוזר, אתה מרגיש שאתה צריך להכין אותם מראש.. אהה הם לא יודעים שאני שותה אלכוהול. ו.. כן אל תופתעו מהמבטא הבריטי שלי. (ג'ים גאפיגן)


האמת היא שידעתי שהיום הזה יגיע. לא יכולתי לצפות מתי היא יבוא. ואכן הוא התגנב מאחורי, וצעק לי באוזן "הפתעה" וגם ירק קצת תוך כדי.

הרקע לסיפור: שלהי חורף קר מאוד.
הנוכחים: אני ושני אנשים שמראיינים אותי לעבודה בתור מדריך של בני נוער.
התוצאה: התקבלתי.

הסיפור הזה קרה כמה פעמים במסגרות שונות, עם שינויים קלים בעיקר במזג האוויר. אבל הרעיון אותו רעיון, ואני בסוף הריאיון מוצא את עצמי עובד בתור מדריך של בני נוער.

ולרוב לא היתה בעיה עם זה, אך לאחר שהחלטתי להיות יותר פתוח בגישתי לחיים ההומוסקסואלים שלי. בהחלטה די ספונטנית, לאחר הרבה התלבטויות , החלטתי לצאת למסיבה. הגעתי למרכז העיר ירושלים ואז פתאום הבנתי משהו חשוב, אני בכלל לא יודע היכן המקום.

אך אין ייאוש בעולם כלל, ידעתי איפה האזור של המסיבה, הנחתי שאמצא אותה בסופו של דבר. התחלתי להסתובב באזור, ולפתע שמי נישא באוויר. "נדב! מה נשמע?" כן זה היה חניך שלי לשעבר מאחת המסגרות בה עבדתי. שוחחנו כמה דקות. והמשכתי ללכת. אמרתי המסיבה עוד רחוקה, אני מניח, ולכן הפגישה הזו לא משנה את התוכניות שלי.

הסתובבתי לראות אותו מתרחק, לוודא שהוא לא עוקב אחרי, התחלתי ללכת ונתקלתי במשהו "אוי סליחה" התנצלתי. "זה בסדר נדב" הרמתי את עייני ומולי עומד תלמיד אחר מתקופה אחרת וממקום עבודה אחר. גם איתו דיברתי כמה דקות. ולאחר מכן החלטתי לחזור הביתה.  הנחתי שזה פשוט לא היום הנכון.

מאז עברו הרבה מים בירדן. והמקווה הספיק להחליף בעלים עוד פעמים. והיום אני הולך מידי פעם למסיבות.
מאז גם ראיתי תלמיד שלי שהוא חבר של איתן בפייסבוק והבנתי שהוא הומוסקסואל. והיה לי גם תלמיד שיצא מהארון בפומבי. אני חושב שסיפרתי עליו. כשסיפרו לי שהוא גיי אמרתי "זה הגיוני" ואז אמרו לי שהוא כבר לא דתי ואמרתי "מה באמת?!"

ואמרו לי על עוד תלמיד שלי שבתהליכי יציאה מהארון. ויש כמה שחשבתי עליהם שהם גייז ועדין לא הוכחתי אחרת.

אבל כשהגעתי למסיבה במוצאי שבת, לא הייתי מוכן לזה שתלמיד שלי מלפני שמונה שנים יפנה אלי ויגיד. "נדב? זה אתה? מה נשמע?" זיהיתי אותו וכמובן ששמחתי לראות אותו. וגם את הבחורה שהגיעה איתו.
מה עושים במקרה כזה? האם הוא הגיע בטעות? האם הוא "משלנו"? ומצד שני לא הייית בטוח שהוא מבין מה אני עושה כאן. אז דיברנו כמה שיכלנו לדבר מעל המוזיקה מחרישת האוזניים. שלפי
הנחתי תגרום לדור שלם של אנשים שרק יגידו כל היום "אתה יכול לחזור על זה שוב?" 

סיפרתי לו על קבוצת השידוכים שלי. לגברים. ונשים. בנפרד. והוא אמר שאני יכול לצרף אותו ושנינו חייכנו. וגם הבחורה שאתו חייכה. היא נראתה יותר מפודחת לראות אותי מאשר אני אותה. אולי כי היא לא רצתה לעשות פדיחות לפני המדריך של חבר שלה.

ואז זה הכה בי! גם אני לא יכול לעשות פדיחות. בלי שטויות. ובלי ריקוד הרובוט, כי הוא כבר לא באופנה. עצרתי לחשוב, בלי ריקוד הרובוט אני אסתדר. אבל אני גם לא עושה שטויות בכל מקרה. אני לא מאלה שלוקחים את זה צעד רחוק מידי, אני פועל לפי הנורמה שאוכל למחרת לקום בבוקר ולהגיד אני בסדר.


נהנתי להמשיך לרקוד, הוא שאל אותי שאלה ואני אמרתי "מה, אתה יכול לחזור על זה שוב?" ולא אחר שהוא אמר לי שהוא לא שמע אותי. קבענו לשבת ביום אחר במקום אחר. יש משהו כיף בלפגוש אנשים מהעבר שלך ולדעת ששניכם באותו סירה.