עמידה בפני קהל

הפחד מספר אחת של אנשים הוא עמידה בפני קהל. מספר שתיים – למות. זאת אומרת שבהלוויה רוב האנשים יעדיפו להיות בארון הקבורה מאשר לשאת את ההספד.(ג'רי סיינפלד(

יש משהו מאוד מביך ואפילו מפחיד כשצריך לדבר לפני קהל.

פעם קראתי בספר של שפת גוף שהסיבה לזה היא שפרצוף מקשיב נראה אותו דבר כמו פרצוף כועס. אני מניח שאנשים מפחדים מהתגובות של הקהל, מה חושבים עליי, ולכן קשה להם לראות פרצופים כועסים. אני מגיע ממשפחה של אנשים שהבמה לא זרה להם. אנחנו נוטים לשבת בקהל ולצפות במתרחש על הבמה בעיון.

ועדיין אני מוצא שלי קל יותר לעמוד ולדבר עם חדר מלא אנשים מאשר לנהל שיחה אחד על אחד.

ובגלל זה הלכתי להיות מורה. אבל אז הפסקתי. לא פשוט להיות מחנך כיתה בבית ספר דתי ועוד הומו. לא כולם מסוגלים להכיל את זה. אז היום החלטתי לשנות כיוון בחיים, וכיוון שאני עדיין הומו החלטתי ללמוד מקצוע חדש.

בלימודי המקצוע החדש, היה לנו השבוע תרגיל בעמידה לפני קהל. כל אחד היה צריך לעמוד מול הכיתה ולהציג את עצמו. בקיצור יצאתי מהארון לפני כל הכיתה.

ועכשיו לחדשות בהרחבה.

מי היה הראשון שסיפרתי לו בלימודים? אני חושב שזה היה אחד החברה. ישבנו ודיברנו על החיים היקום וכל השאר. ואז סיפרתי לו . לא הייתה דרמה מיוחדת. וזהו.

לשני סיפרתי כשהלכנו ברחוב אחרי השיעור, וסיפרתי לו על שבת שעשיתי עם חברים ובמיוחד על חבר מיוחד, ואז הוא שאל "מה, הוא חבר שלך?" אמרתי לו "לא הוא תפוס". הוא הביט בי במבט מבולבל, צחקתי ואמרתי "אהה, קטעים. הוא הומו". ובתגובה הוא אמר "אין דבר כזה הומו דתי". הסתכלתי עליו ואמרתי "בטח שיש, אתה מדבר עם אחד".

לשלישית סיפרתי כי היא דתייה ונוצר בנינו קשר חברי, ולא רציתי שהיא תגלה לבד. איחרתי את המועד, כי פעם עוד לפני בכלל שהתחלתי את הלימודים הפיצו עליי שמועות שאני הומו, והן הצליחו להגיע אליה גם כן. היא אפילו סיפרה לי שפעם עמדה לה על קצה הלשון בדיחה על הומואים, והיא לא סיפרה למקרה שהשמועות נכונות והיא לא רצתה לפגוע בי.

הלימודים מתקרבים לקצם, והכרתי חברים נהדרים שאני בטוח יעשו דברים נפלאים. החלטתי שהם צריכים לדעת עליי. למה החלטתי לספר להם? כי דיברתי איתם על דייטים וחתונה ועל כל מיני ממש דברים אישיים, ולא רציתי להמשיך כך. מצד שני לא תכננתי מראש לצאת מהארון בצורה כזו או אחרת או בזמן כזה או אחר. ומצאתי הזדמנות נהדרת: התרגיל שבו היינו צריכים להציג את עצמנו בפני כל הכיתה.

המרצה היה מגעיל במיוחד, ירד עלינו, הוא למשל: אמר לבנות שאיחרו שהן לא תמצאנה עבודה. לי הוא אמר שירדו לי נקודות כיוון שהורדתי נעליים. בקיצור נשמה טהורה.

הבנתי שהתרגיל הזה הוא הזדמנות. אמנם לא הייתי ראשון, והמנחה די ירד על אלו שלפני, אך כשהרגשתי שהגיע תורי קפצתי ממקומי, ונעמדתי על הבמה הדמיונית. המרצה אמר, אתם רואים שהוא מעט נצמד לקיר? זה כי הוא מחפש תמיכה. נראה שהוא כן מבין משהו. הבטתי על זו שיודעת ובעיניה מבט שואל, עשיתי לה כן עם הראש והיא הבינה.

הייתה לי פתיחה לא משהו, לפי המרצה. נראה שהוא לא כל כך מבין. ואז התחלתי לספר "אני מתנדב בארגונים "… מבט אל הקיר… שתיקה… נשימה עמוקה "של הומואים דתיים". המצחיק היה שלא כולם הבינו. "ואני כותב בלוג על החיים שלי כהומו דתי" יותר אנשים הבינו. "ואני רוצה לחיות עם גבר בעתיד". ואז כולם הבינו.

המרצה היה צריך לאסוף את עצמו, ואמר שלא נעים לו בגלל ההערה על הנעליים. אחרי הביקורת שהוא נתן, שהייתה טובה, ב"ה, ברחתי מהכיתה. השני שידע לפני, היה נפלא בא לתת לי חיבוק וכוס מים, לא לפי הסדר הזה.

הרגשתי שעשיתי סצנה, וכשחזרתי לכיתה הבנתי שאני צריך לשבור קצת את המתח. כשהמרצה שאל אם למישהו בכיתה יש תחום התמחות, הצבעתי ואמרתי "לי יש. "מהו?" שאל. "גברים", עניתי וכולם צחקו.

בהפסקה התנצלתי בפני המרצה על ניצול ההזדמנות ושאולי היציאה מהארון לא הייתה במקום. הוא אמר שזה היה בסדר ושיהיה לי בהצלחה. גם כמה חברים בירכו אותי, ואחד אמר שהוא לא מופתע. לרוב זה אפילו לא היה משהו לדבר עליו.

בסיום השיעור אמר המרצה "אז לסיכום, אף אחד מכם לא מתאים לתכנית ראליטי, אתם משעממים מדי. טוב, חוץ מנדב".